אלמלא הקורונה, אל"מ אופיר לֶויוס לא היה רואה בית בימים האלה. כמדי שנה, הוא היה במרתון ארוך של ביקורים אצל משפחות שכולות של חברים ופקודים שנפלו במהלך שירותו הצבאי, בתקווה להספיק להיות אצל כולן ולחזור הביתה עד כניסת יום העצמאות.
במקום זה, הוא יהיה בבית. עם אשתו וששת ילדיו. גם ביום השואה הוא היה בבית. "כל אחד מאיתנו הקריא קטע, הלכנו להדליק נרות זיכרון, והקראנו את השמות של בני המשפחה שנספו. פעם ראשונה שיש לי את זה איתם".
"אנטי־גיבור" הוא קורא לזה. "לשבת בבית, להכין לילדים שלוש ארוחות ביום. זה פיצוי מספק לכל הפעמים שלא הייתי שם בשבילם. שלא באתי לימי הולדת בגנים. אני חושב שהם מבינים שיש משהו שהוא בעל ערך גם מעבר למשפחה. שיש קולקטיב. למרות שאחרי הכל, הבית הוא המקום האחד שאין לו תחליף".
את הלקח הזה הוא למד כשאיבד את רגלו בעזה. "אז נפל לי האסימון, והבנתי מה ההבדל בין המשפחה של גולני למשפחה בבית. כשמח"ט גולני הפסיק לבוא לבקר אותי - ובצדק, יש לו עוד דברים חוץ מסמג"ד פצוע - וב־2 בלילה אשתי עוד החזיקה לי את היד, הבנתי טוב מה ההבדל. יש רעות, ו'אחי', וזה דבר מאוד עוצמתי, אבל הליבה היא בבית. וכשהבית צריך אותך באמת, כי הילד מאושפז או קרה משהו, אז אתה אומר לחבורה שסביבך - 'יש רק אחד שיכול להיות לידו עכשיו ברמב"ם', ונוסע. אלא אם כן מדובר במלחמה".
לא מעט קצינים נוהגים כמותו, אבל מעטים אומרים זאת בגלוי, מחשש שזה לא נשמע קרבי מספיק. לויוס הוא אחר: ישיר, חד, לא מרגיש צורך להתנצל. בקיץ ייכנס ללשכת קצין חינוך ראשי בצה"ל, והנחרצות שלו עלולה לעורר לא מעט מהומות.
ואולי לא. אולי דווקא זה מה שצה"ל צריך בתקופה של פוליטיקלי קורקט ורצון להיות בסדר עם כולם: להגיד את הדברים כמו שהם. בלי לחשוש, בלי להתנחמד. להיות צבא, כמו שצבא צריך להיות.
הוא בן 45. נשוי למלי ואב לשישה: נבו (16), גלעד (14), טל (12), ירדן (9), מעיין (6) ויובל (3 וחצי). מתגורר בקיבוץ הדתי בית רימון שבגליל התחתון. גדל בראשון לציון, התגייס לסיירת מטכ"ל, נשר מהמסלול אחרי שנה וחודש, ועבר לגולני. יחידת אגוז היתה אז בהקמה והוא הצטרף אליה, ומשם המשיך לחטיבה. מ"מ סיור, מ"פ מסלול בגדוד 13, ואז מ"פ רובאית, מ"פ בבית הספר לקצינים, מפקד פלוגת ההנדסה של גולני, לימודים ותפקיד של סמג"ד 13 - שבו איבד את רגלו הימנית ממטען סמוך ליישוב מורג שבגוש קטיף.
אחרי שהתאושש, חשב להמשיך במסלול הקרבי. לפקד על גדוד. אבל אז נזכר בקצין אחר בגולני, יואב ירום, שאיבד את רגלו וחזר. "כשהיינו בפעילות מבצעית בירידות מתל א־ראס לשכם, יואב היה נופל מדי פעם, ואני הייתי צוחק עליו. הבנתי אז את היתרון של להיות עם ברך על פני להיות בלי ברך. לא רציתי למצוא את עצמי ככה באמצע הלילה, על איזה בולדר. אולי היום הייתי מחליט אחרת וממשיך לרוץ בשטח".
במקום זה הוא הלך לפקד על יחידת מיתר, היחידה המיוחדת של חיל התותחנים (ששיגרה טילים מונחים אלקטרו־אופטיים בשם "תמוז", ופורקה לפני שלוש שנים). אחר כך פיקד על צוות במכללה לפיקוד טקטי, היה ראש ענף תכנון באגף המבצעים, פיקד שלוש שנים על חטיבת הבקעה, היה ראש מחלקת התכנון באגף התכנון, ועכשיו הוא בשנת לימודים לתואר שני במכללה לביטחון לאומי. את עבודת הגמר שלו הוא עושה על פריפריה חברתית ושוויון הזדמנויות בצה"ל כצבא העם.
•••
לכותרות עלה לויוס בפעם הראשונה בסוף אוגוסט 1997. קצין צעיר בגולני, בקושי בן 22, מפקד פלוגת מסלול מחזור אוגוסט 96', שנקרא להחליף את מפקד הפלוגה הרובאית ולהחזיק את מוצב טייבה בגזרה המרכזית בדרום לבנון. "זמן החפיפה היה הזמן שלקח לנו לנסוע ממוצב פרג למוצב טייבה", הוא צוחק.
שבוע אחרי שהגיע, יצא עם חייליו למארב, לאחר שהגיע מידע מודיעיני על חוליית חיזבאללה שעולה מכיוון קנטרה. "התוכנית היתה לחכות לה מקדימה, להגיע למרחב האבטחה שלנו. זאת היתה אז השיטה המרכזית לפגוע במחבלים: להפתיע אותם במארבים".
לויוס ניתח את השטח. סימן את נתיבי החדירה האפשריים. חילק את הכוחות. שלוש עמדות נפרדות, שמוקמו על שתי שלוחות של ואדי בריך, ממזרח לנהר הסלוקי.
הכוחות סברו שמדובר בחוליות מחבלים ופתחו לעברם באש. לויוס הזעיק מסוקי קרב וסיוע ארטילרי. הפגזים שירה צה"ל הציתו אש. תחילה היה נדמה לכוח כי האש מרוחקת ממנו, אבל הרוחות העזות גרמו לה להתפשט במהירות.
הכוח נלכד בשריפה, בשטח הררי וקשה לתנועה, כשעל גבו ציוד כבד. כמה לוחמים הצליחו להימלט, אחרים חולצו על ידי יחידה 669. חמישה נהרגו: סמ"ר רועי שוקרון, סמ"ר אושרי שוורץ, סמ"ר אורן זריף, סמל ידג שמעון וסמל שומטו קסהון. חמישה חיילים נפצעו, ובהם לויוס עצמו, שהסכים להתפנות רק מאוחר יותר, לאחר שקיבל פקודה ישירה מארז גרשטיין, שהיה אז המח"ט. גרשטיין נהרג בלבנון בפברואר 1999 ממטען צד.
הוא לא זוכר את הפרטים בבירור. אולי זאת הפציעה, אולי הדחקה. הזיכרונות הם דווקא מסביב לאירוע. "כשחזרתי למוצב אחרי הפציעה, שמתי לב שהחיילים לא נוגעים בבשר. וזה צבא, עד אז הם היו טורפים.
"כל מי שהיה בכוח החילוץ לא נגע בבשר הרבה זמן. בשלב מסוים אמרתי לסגן שלי שאני לא מבין מה הבעיה שלהם. הוא ענה לי: 'כל אחד וההתמודדות שלו. זה שאני קם כבר שבועיים מהצעקות שלך בלילות, זאת לא התמודדות?'
"לא היה לי מושג שאני צועק בלילות. באמת שכל אחד וההתמודדות שלו. חשבתי אז שהדבר הנכון הוא לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, וכך התנהלתי".
•••
לויוס מסכים עם הקביעה של ועדת החקירה הצה"לית, בראשותו של עוזר ראש אג"ם דאז, אלוף גבי אשכנזי, כי תודעת האש בצה"ל היתה נמוכה, ולא כללה היערכות לאירועים כאלה. הוועדה קבעה כי נושא ההתמודדות המבצעית עם אש לא תורגל כראוי, וכי הקצינים לא יכלו לצפות שיתפתח אירוע כזה. לכן גם הוחלט שלא להטיל על איש מהמפקדים אחריות פיקודית או פלילית לכשלים.
"אחרי השריפה עברתי בין המשפחות ואמרתי להן שאני אשם, שההחלטות היו רק שלי", הוא אומר. "ואז אמר לי אבא של אורן זריף: 'אתה לא אשם בכלום'. אז שיניתי את הטרמינולוגיה. אני אחראי. אני זה שלא החזיר אותם הביתה.
"אני זה שהדליק את האש, לא רק הארטילריה. בשלב מסוים הוריתי לאחד החיילים לירות פצצת תאורה על אחד העצים. זה אירוע שלא כל כך סופר. היה שם עץ חרוב ענקי, שהמחבלים הסתתרו מאחוריו. המסוקים ירו עליהם את כל מה שהיה להם, אבל לא הצליחו להרוג אותם. אז החלטתי לשרוף את העץ.
"האירוע הזה גרם לנו להתעכב. רק כשהמחבלים יצאו בזחילה, אחרי איזה שעה וחצי, הרגנו אותם. האש לא הטרידה אותי. הוואדי היה אפוף עשן כמעט מהרגע הראשון, ובתודעה שלי היה שקודם נהרוג את החוליה, ואם תגיע אש, נסתדר איתה".
עד כדי כך הכוח לא היה מודע לסכנה, שהפינוי בתום ההיתקלות היה סדור על פי התכנון המוקדם. "הנחתי שהאש לא תגיע אלינו וחשבתי שאין לנו בעיה לחזור לשיחים, לאסוף את הציוד שפרקנו כדי להסתער, לעשות חבירה של הכוחות ולצאת. שלוש דקות אחר כך כבר היינו במקום אחר לגמרי".
על פי ממצאי החקירה, ארובת רוח מערבית מהסלוקי גרמה לרוח לשנות כיוון. הכוח נלכד. כשהאש הגיעה, לויוס איבד הכרה לזמן קצר. כשהתעורר, השריפה כבר עברה אותו. הוא נפצע קל, בפנים וברגל. הדבר הראשון היה לחפש את אושרי (שוורץ, שהיה הקשר שלו). "רק מלמעלה המסוק ראה איזה כתם, ואיתר אותו. הוא היה מת".
האירוע עורר זעזוע בארץ. 1997 היתה שנת האסונות בלבנון: בפברואר התנגשות המסוקים בשאר ישוב, עם 73 הרוגים, באוגוסט השריפה בסלוקי עם חמישה הרוגים, ושבוע אחר כך, בתחילת ספטמבר, ההיתקלות של שייטת 13 באנסריה שבדרום לבנון, שגבתה את חייהם של 12 לוחמים. בדיעבד, השנה הזאת היתה הזרז העיקרי לנסיגת צה"ל מדרום לבנון.
לויוס לא אוהב את ההגדרה "אסון". מבחינתו זה היה אירוע מבצעי. "בדיוק כמו שאני לא אוהב שאומרים שחייל נרצח", הוא מסביר, "נרצח זה אדם חף מפשע. מישהו שלא יודע להגן על עצמו. כשאני מתמודד עם אויב, אני יודע להגן על עצמי. חייל נהרג. הוא לא נרצח".
אז איך היית מגדיר את מה שקרה בסלוקי?
"אני מעדיף לקרוא לזה 'הקרב בסלוקי', אבל כבר למדתי שאחרי שההיסטוריה נרקמת - ובטח אחרי שזה מחלחל למשפחות השכולות - מיותר לעסוק בטרמינולוגיה. חשוב שהחיילים יידעו מה היה שם באמת".
במבט לאחור, השהות בדרום לבנון בתקופה ההיא היתה הכרחית?
"מה ידעתי אז? הייתי קצין צעיר, שרצה שני דברים: להגן על יישובי הצפון, ולהרוג חיזבאללה. אני זוכר שאחרי הנסיגה, אגוז נשלחו להשכיב מארבים בוואדי חניתה. חשבתי אז לעצמי שלקחו לנו את המלחמה".
•••
הדור של לויוס, דור לבנון, מעסיק את עצמו בשבועות האחרונים בקתרזיס קבוצתי באמצעות קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים". שבועות בודדים מהרגע שהקבוצה נפתחה היא כבר כוללת כ־27 אלף חברים - מטוראים ועד אלופים - שחולקים סיפורים ותמונות מתקופת שירותם בדרום לבנון.
באחד הפוסטים תואר הקרב בסלוקי בפירוט על ידי דותן דרוק, מפקד מחלקה בפלוגה של לויוס, שפיקד על כוח בשטח. הטקסט ארוך, מפורט, ענייני מאוד. דרוק מתאר בו את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו, מרגע היציאה למארב ועד לשריפה ולפינוי. הוא מסיים אותו במילים: "משהו ממני נשאר שם, וגם התעצב שם, בפיצול הוואדיות בדרום לבנון, 28 באוגוסט 1997".
לויוס לא מחזיק דף פייסבוק, אבל אין מי שניגש אליו בשבועות האחרונים ולא מדבר על הקבוצה הזאת. בעיקר על האירועים שנוגעים בו, ובראשם השריפה. "לפני כמה שבועות בא אלי מישהו שהיה בשריפה, כדי לדבר. לא היה לי מושג שהוא גורר את זה כל כך הרבה זמן".
הוא אומר שבזמן אמת, איש לא טיפל בהם. מערכת בריאות הנפש בצה"ל כלל לא עסקה בזה, והמפקדים ודאי שלא. "אני הדחתי או העפתי אנשים מהפלוגה אחרי השריפה, בלי להבין מה הם סוחבים איתם. בכלל לא בדקתי אם ואיך האירוע הזה השפיע עליהם. פגשתי אותם אחרי 12 שנה, באפס תפקוד".
אתה טופלת?
"פיזית כן".
ונפשית?
"לא".
למה?
"היינו ילדים. גם המג"דים שלנו היו בני 28-27. התקשורת אז לא היתה דומיננטית כל כך כמו היום, והיתה הרבה פחות מודעות. גם מדיה חברתית לא היתה, כדי שכל אחד יוכל להגיד את מה שעל ליבו".
לבנון היתה אז עולם אחר. ישראל התנהלה ביקום משלה, נפרד לגמרי ממה שקרה מצפון לגבול. זאת היתה מלחמה שלא נגעה למי שאין לו בנים בלבנון או שהתגורר בסמוך לגבול, והיא כמעט לא עניינה את הציבור. "מלחמה ללא אות", קרא לה תא"ל (מיל') צ'יקו תמיר, מהמפקדים הבולטים של דור לבנון - עוול שאולי יתוקן כעת, באיחור ניכר, אם יחליט צה"ל להעניק אות מיוחד למי ששירתו שם עד לנסיגה במאי 2000.
למרות השריפה, לויוס דווקא זוכר את לבנון לחיוב. זאת היתה התקופה המעצבת שלו כחייל וכקצין צעיר. קווים ארוכים בגזרה המזרחית ואז בטייבה, לעיתים חודש רצוף בלי לצאת הביתה. "זה נכון שאנשים העבירו לפעמים ארבעה חודשים בשיחים ולא ראו כלום חוץ מחזירי בר, אבל היה משהו בהילה של המלחמה מול חיזבאללה", הוא אומר.
היתה לו שם עצמאות. בתור מפקד צעיר, שאחראי למרחב שלם, הוא הרגיש כמו שריף. עולם אחר מזה של המלחמות הנוכחיות. בלי מעורבות של הורים, בלי מודיעין מדויק מ־8200 ומהשב"כ, וגם בלי חילוץ מיידי. "ידעתי שאם קורה משהו, ייקח ארבע־חמש שעות עד שיגיעו אלי, וככה גם תכננתי את נוהלי הקרב".
לא מעט מיתוסים התפתחו על התקופה ההיא. לויוס רואה אותם בחיוב. "צבא חי על אתוסים ועל מיתוסים. אני זוכר את עצמי פוגש את עמירם לוין או את איציק מרדכי, אנשים שהיו במלחמות הגדולות, וזה נתן לנו פרספקטיבה. לוחם שאין סביבו דרמה ורומנטיקה, נלחם פחות טוב. בתקופה ההיא של לבנון זה היה עניין בולט מאוד. היום פחות. אנחנו צריכים לחזק את זה".
איך אתה מסביר את מה שקורה בקבוצה בפייסבוק?
"זה דור שהיום הוא כבר עם ילדים שחלקם לפני גיוס, ויש משהו בבשלות הזאת ובמחשבה על הילד שלך, שמאפשר לך להיפתח. לזה צריך להוסיף את ימי הקורונה, שנתנו לכולם זמן פנוי בשביל הטיפול הפסיכולוגי הקבוצתי הזה".
•••
את אשתו, מלי, הכיר בחצי שידוך. "ישראל פרידלר, הסגן שלי בפלחה"ן, המליץ לי לנסוע לפגוש אותה בגוש עציון, בנקודת התיישבות שהיא הקימה עם שותף מצפון לנווה דניאל. הגעתי, נפגשנו לרגע, ואז היא אמרה שהיא חייבת ללכת וביקשה שאשאר לשמור על הנקודה. היא הבטיחה שיבואו להחליף אותי מייד.
"אחרי ארבע שעות שמירה הבנתי שהיא אהבת חיי. חצי שנה לאחר מכן התחתַנו".
בניגוד לזיכרונות החלקיים והמקוטעים מהשריפה בסלוקי, את האירוע שבו איבד את רגלו בעזה הוא דווקא זוכר היטב. זה היה בינואר 2005. ההתנתקות כבר היתה בפתח, והגדוד שלו היה בפעילות מבצעית בדרום הרצועה. לויוס - אז סגן מפקד גדוד בדרגת רב־סרן - התלווה אל גדעון ריבלין, שהיה אחראי למערכות האלקטרוניות של הגדרות, כדי לתכנן את הטיפול באחד ממקטעי הגדר.
לויוס שחרר את הנהג שלו כדי שיוכל לשוחח עם ריבלין בנסיעה ולתכנן את העבודות. הוא נהג בג'יפ, וריבלין ישב לידו. מטען קלע רב־עוצמה הופעל מצידם הימני. ריבלין נהרג במקום, לויוס נפצע קשה.
"המטען לקח לי את רגל ימין, אבל ברגע הראשון לא הייתי עסוק בזה. עפתי לתוך החממה הסמוכה, והתחלתי לדלג על רגל אחת כדי להסתער, אבל מהר מאוד קרסתי".
בנג'י הילמן, שהיה סגנו של לויוס ונהרג כעבור שנה במלחמת לבנון השנייה, חיסל את המחבלים. לויוס טופל בשטח.
"הרגל היתה תלויה על גיד, אבל הבנתי כבר שלא נשאר לי שם כלום. למרות זאת המשכתי לתת פקודות מגובה האלונקה. זאת כנראה איזושהי מערכת הגנה נפשית, שאתה ממשיך להילחם. נשארתי בהכרה עד שהגעתי לסורוקה".
הוא עבר שני ניתוחים, ואחרי שבוע וחצי הועבר לשיקום בתל השומר. "כל הזמן ברחתי להם הביתה, ובשלב מסוים הם השתכנעו שצריך לשחרר אותי משם. אחרי חודשיים וחצי שוחררתי, והייתי בא בכל יום לטיפולים עוד איזה חצי שנה".
אשתו היתה לצידו לאורך כל התקופה. "ביום שנפצעתי היא באה מייד לסורוקה, וחזרה הביתה רק אחרי שלושה חודשים, איתי. הבן הבכור שלנו, נבו, היה אז בן שנה, ובהרבה מובנים הוא למד ללכת איתי. שיקומית, זה עזר לי מאוד".
אני מניח שאחרי האירוע הזה אמרת לעצמך שבזבזת כבר כמה מהנשמות שלך.
"היו עוד אירועים. כשפיקדתי על פלוגת ההנדסה בגולני, הקמב"ץ שלי הפך אותנו בטויוטה חדשה בירידה ממגידו. התגלגלנו כמה פעמים ומצאנו את עצמנו הפוכים, תלויים מהחגורה. ואז הוא מסתכל עלי ושואל: 'כמה נשמות יש לך?' עניתי לו שבמקרה שלי אני לא יודע, אבל במקרה שלו הן נגמרו, אז כדאי לו להשתחרר מהחגורה מהר ולברוח לפני שאני אהרוג אותו".
בכל זאת שילמת מחיר כבד.
"אני חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו. אני לא רואה משהו שלא שווה את הקורבן הזה. אולי זה יישמע תמים, אבל אני באמת חושב שיש הרבה מאוד אנשים בישראל - ולא רק בצבא, גם בתחומים אזרחיים - שמאמינים שהם פועלים בשביל משהו שגדול מהם. חבל שאנחנו לא מבליטים מספיק את מעגל השותפות הזה".
•••
כמפקד חטיבת הבקעה הקים לויוס שני גדודים, "אריות הירדן" ו"לביאי הבקעה", גדודים לוחמים מעורבים, בנים ובנות, שמבצעים פעילות מבצעית בגבול ירדן, ולעיתים קרובות גם בשטחי הגדה.
התקופה הזאת הפכה אותו לתומך נלהב של שירות נשים. "בכל מקום שהיכולת הפיזית מאפשרת זאת ואנחנו לא מייצרים פגיעה מבצעית מובהקת, נשים וגברים צריכים לשרת יחד", הוא אומר, "אנחנו צריכים להיות מספיק רגישים כדי לא להרחיק מאיתנו אף חלק בחברה הישראלית. אם בנות יכולות להיות שריונריות, כמו שהרמטכ"ל כבר קבע, אז יכול להיות שצריך להקים גדוד מעורב כזה של טנקים, או גדוד בלעדי לבנות".
חטיבה 7 צריכה להיות עם נשים?
"אם יש יכולת - אז כן, שיילחמו כתף אל כתף, ובלבד שנמצא את המקום שיאפשר לכולם לשרת באופן ממלכתי, וכזה שיבטיח שהחיכוך והמתחים בחברה לא ייכנסו לצה"ל. בעניין המגדרי אנחנו מחויבים לשוויון הזדמנויות".
לא כולם חושבים כמוך.
"במבחן המעשה, כשהגדודים היו מעורבים בפעילות בכפרים פלשתיניים, התפקוד שלהם היה מצוין. גם במבחן של חציית קו צריך לקבוע רף, ומי שיודע לעמוד בו, פחות חשוב מה מינו".
הוא סבור שצה"ל צריך לפעול להרחיב את הגיוס לא רק לנשים, אלא לכל חלקי החברה - כולל חרדים וערבים. הוא מאמין שזה אפשרי, גם אם הדבר כרוך בהקמת יחידות סקטוריאליות, כמו גדודים של פיקוד העורף, שמבוססים על בני מיעוטים או על חרדים.
"אני לא יודע אם נצליח, אבל אני מאמין שלצה"ל יש תפקיד מהותי בחברה הישראלית. הוא עדיין בונה את העם, הוא עדיין כור ההיתוך של החברה הישראלית; המקום היחיד שבו חילוני ודתי, עירוני ובן הפריפריה, יהודי, דרוזי וצ'רקסי יכולים להיפגש.
"הילדים שלי מבית רימון פוגשים את החברים שלהם בישיבות השונות. רק כשהם יגיעו לצבא, בעוד שנתיים־שלוש, הם יפגשו את כולם. זה מפגש סופר־חשוב לחברה הישראלית".
אתה מדבר על גיוס ועל ערכים. בינתיים יש ירידה במוטיבציה.
"וצריך להסביר את זה. זה קודם כל שיח ערכי. מדינת ישראל לא גמרה את היחסים המורכבים שלה עם שכנותיה. רק בשבוע שעבר רמזו לנו על כך, עם שלושה פתחים בגדר בצפון. ולכן האמירה שלנו צריכה להיות פשוטה וברורה מאוד: אם לא נהיה פה כדי להגן, לא נהיה. זה עדיין תקף".
•••
בקיץ הוא יקבל את תפקיד קצין חינוך ראשי. "צה"ל מלמד את אנשיו למלחמה ודורש מהם, במידת הצורך, את המבחן האנושי העליון - הקרבה. לכך צריך לחנך. לכך צריך לבנות חוסן אישי ויחידתי, מערכת ערכים ורוח לחימה שיונקים ממורשת צה"ל, מהמדינה ומהעם היהודי.
"לצה"ל יש תפקיד משמעותי בחברה הישראלית כמלכד ומגבש, ככזה שמפגיש את רוב חלקי החברה וככזה שבונה מרכיבי חוסן לא רק צבאיים אלא גם לאומיים, בדגש על ההקשר החברתי־כלכלי. לשם כך צריך את חיל החינוך".
הוא מאמין שהנוער לא פחות טוב מבעבר. צה"ל צריך להיות שקוף איתו. לתאם ציפיות. להסביר. להיות קשוב לרחשי החברה. מנגד, יש נושאים שאסור להתפשר עליהם או לאפשר התערבות מבחוץ.
"שיח של ערכים, של ערכי לחימה ורוח לחימה, צריך להתנהל במנותק מהציבור ומהתקשורת", הוא אומר, "אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה על אלאור אזריה בהקשר הפוליטי או המשפטי, אבל ערכית, אני אהיה זה שיגיד לך איך חייל צריך להתנהג".
מהסיבה הזאת הוא מעודד שיח ביקורתי. אפילו פוליטי. "אנשים מבלבלים בין פוליטי למפלגתי. שיח מפלגתי אסור שיהיה בצה"ל, אבל שיח פוליטי הוא מתבקש. גם עכשיו אנחנו מנהלים שיח פוליטי".
פרשת אלאור אזריה הפכה פוליטית לגמרי.
"נכון, אבל בצד הערכי צה"ל קבע את דעתו מייד, ולא שינה אותה. ערכים ומשפט זה לא אותו הדבר. על האירוע עצמו שהוא ביצע, אין עוררין - בוודאי לא בקרב המפקדים - שהוא רע ערכית. לא רק בהקשר של טוהר הנשק, בהרבה מאוד מובנים".
לויוס מזכיר שזמן קצר לפני האירוע של אזריה היה אירוע אחר, שבו הגיע נער פלשתיני לעמדה צבאית באזור הר ברכה. הוא דקר את החייליים, והם השאירו את כלי הנשק שלהם וברחו בלי לירות.
"גם זה היה כשל ערכי נורא. גם שם יכלו להגיד שהם הילדים של כולנו. אבל לא, הם לא הילדים של כולנו. הם חיילים שהיו שם כדי להגן על הר ברכה, וכשבא מישהו עם סכין, הם לא היו אמורים לברוח ממנו, ולא משנה כמה הם נפצעו".
יש לך לא מעט ביקורת.
"אנחנו צריכים לדעת לקבל ביקורת. בעיניי, הצבא רק השתפר מאז שהביקורת הפכה משמעותית. צריך לזכור שאמנם אנחנו חלק מהעם, אבל אנחנו לא בבואה של העם. המטרה שלנו היא אחרת. אני מייצג ארגון שתפקידו לנצח, ובקצה - אם צריך - אז גם להיהרג בשביל זה".
הוא יודע שהטקסטים האלה נשמעים קצת נאיביים ב־2020, אבל הוא מאמין בהם בכל ליבו. "אנחנו צריכים לתת לאנשים משמעות. זאת הסיבה שבכל ההיתקלויות שלי הסתערתי, וגם כשעפה לי הרגל, רציתי לאסוף את הנשק ולהמשיך להסתער. כי ככה חינכו אותי. היו לי מודלים, שהיה ברור לי שאני מתנהג כמוהם. בתקופתי זה היה מאיר הר־ציון. אין לי ספק שאדם שמסיים שירות, יש בו משהו עם חוסן גדול יותר".
נשמע שאתה מתגעגע למלחמה, להיתקלויות.
"ברמה האישית ודאי שכן. למדינה מלחמה היא לא דבר טוב - בהיבט של המשק, של הכלכלה, של הכאב שבא יחד איתה. אבל בשביל הצבא מלחמה היא עניין בסיסי שהוא צריך להיות ערוך ובנוי אליו, וברמה הטקטית זה עוד יותר פשוט: אתה רוצה להילחם ולנצח".
להרוג ולחיות.
"לגמרי. בהיבט הזה שום דבר לא השתנה בצבא. אתה חייב להיות מוכן להרוג, ולהיות מוכן להיהרג".
shishabat@israelhayom.co.il
