גם בלי להשתייך לאחת מקבוצות הסיכון להידבקות בקורונה פיתחתי בבוקר הראשון של השבוע תסמינים מוזרים. הראש הסתחרר, החום כאילו עלה והטעם של הקפה לא הורגש. חששתי לרגע שהווירוס הסורר הצליח לחדור את הבידוד ושכבות האלכוג'ל, אבל אז נרגעתי. זו לא הקורונה טמבל, זו הלמידה מרחוק.
הודעת הוואטסאפ שהגיעה מבית הספר ערב קודם, במוצ"ש, לא הותירה ספקות. כנראה שאני וזוגתי נצטרך לדחות מעתה את העבודה שאנחנו גם כך מבצעים בקושי מהבית או מחוץ לו כדי ללוות במשך 5 שעות ביום תרגילי גיאומטריה, חשבון, מדעים ועוד מקצועות שלא זכיתי להכיר לפני יותר משלושים שנה, לטובתי או שלא. מזל טוב, תמיד חלמתי לעבוד בשתי משרות.
הבוקר הגיע ומעט האופטימיות שעוד נותרה בי שקעה. הבנתי שכדי לרצות את משרד החינוך, ואין לי טיפת ביקורת למורה שבסך הכל ביצעה את עבודתה, אצטרך לתפקד בעיקר על תקן השוטר הרע של ילד בן תשע. במקביל יהיה עלי להעסיק את אחיו הקטן, שטרם שגרת הקורנה פקד גן חובה, שגם עבורו המציא המשרד תוכנית מקוונת שעליה ויתרנו מרצון.
תראו, אם הרעיון שהתלמידים הצעירים ביסודי ילמדו בבית 5 שעות ברציפות באמצעות זום ואתרי משרד החינוך נשמע לכם טוב, כנראה שאתם עדיין לא הורים או שהזיכרון שלכם קצר מדי. לא נראה שמישהו באמת ערך תצפיות והוכיח שמדובר בתיאוריה שעובדת במציאות. כי היא פשוט לא.
המורה אינה מסוגלת לדעת מי מקשיב ומי זקוק לעזרה. התלמידים החזקים יוכלו אולי לנצל את צורת הלימודים החדשה כדי להתעצם עוד יותר, אבל החלשים יישארו מאחור והפערים יהיו עוד יותר גדולים מאלו שהיו קיימים ממילא.
ועוד נקודה למחשבה: איך המורים, שחלקם בוודאי בעלי משפחות עם ילדים בגיל הרלוונטי, אמורים להיות אחראים ללימודים המקוונים של 30 תלמידים מדי יום בזמן שהם נדרשים להקדיש זמן גם לילדיהם הפרטיים?
מודה, אין לי פתרון קסם למצב שנוצר ויכול להיות שהשיעורים והתרגילים המקוונים הם המרב שניתן להפיק כרגע מהמצב. אבל אלה לא יכולים לבוא על חשבון הלמידה בכיתה, בטח לא בגילים הרכים. על המדינה לגייס את המורים בצו שמונה בקיץ כדי להחזיר את מה שהקורונה החסירה מהתלמידים באביב. זו חובתה.