אתן לא לבד: הפסיכולוגית שתעזור לכן להתמודד עם אימהות טרייה בזמן מלחמה

אנחנו פוגשים אותם היום בעיקר באייטמים מרגשים בטלוויזיה. הורים טריים שלפני רגע, בעיצומה של המלחמה, הביאו לעולם ילד או ילדה. אבא מילואימניק שהספיק להגיע לחדר הלידה בדקה ה־90. אמא ששירתה עד שהצירים החליטו שדי. זוג שאין לו בית לחזור אליו עם התינוק מחדר הלידה. אלמנה טרייה שאוחזת בתינוק שלעולם לא יכיר את אביו.

מאז 7 באוקטובר לא מעט הורים כאלה, מבולבלים ולחוצים, מגיעים לקליניקה של הפסיכולוגית הקלינית ד"ר שיר בר־אמת גרדמן, כדי לנסות להבין כיצד אפשר, אם בכלל, להיות הורה בסיטואציה כזאת. אחת מהם היא גלית (שם בדוי), שכמו אימהות ואבות רבים חוותה את ההורות בזמן שחרדה קיומית מרחפת מעל כולנו - חרדה שלא מאפשרת לנו לשדר לילדים שלנו שהעולם שאליו הבאנו אותם הוא בטוח וטוב.

"אני מרגישה כל כך אשמה על ההיריון הזה", היא התוודתה בפניה. "איך אפשר להביא עוד חיים למציאות המקולקלת הזאת? לאיזה עולם בדיוק אני מביאה חיים? מה אני מציעה לו בעצם? להיוולד לתוך מלחמה? לתוך אבל לאומי? זה כל כך אנוכי להיות בהיריון עכשיו".

ד"ר בר־אמת גרדמן הפכה לאחרונה למוקד עלייה לרגל עבור הורים חרדים ואובדי עצות כמו גלית, שבהם היא מטפלת באמצעות טכניקה ייחודית שפיתחה. "יש פער בין ההבטחה ההורית למציאות מושלמת או טובה דייה, לבין המציאות שהמטופלות פוגשות עכשיו בחוץ, שהיא רעה ומקולקלת", היא מסבירה לרגל צאת ספרה הראשון "חוכמת לב - מסע פסיכולוגי אל שנות ההורות הראשונות" (בהוצאת עם עובד).

"ההורות נראית מורכבת מאוד גם בגילים הצעירים וגם בהמשך, אבל היא דורשת בעיקר נוכחות. לפעמים הדבר שאנו שוכחים כשאנחנו מנסים לבנות לילדים שלנו עולם שטוב לחיות בו, או לפתור להם בעיות, הוא שילדים בעיקר צריכים שמישהו יהיה איתם"

"המלחמה מערערת את השכבה הכי יסודית של התקווה שעליה מבוססת כל העבודה ההורית. היא מערערת את הביטחון לגבי המחר, וזה מקשה על תעצומות הנפש שנדרשות להשקעה בעתיד, אבל האמת היא שילדינו לא צריכים שניצור עבורם מציאות טובה - הם זקוקים לנו כדי שנתמוך בהם ונחזיק את ידם כשהם פוגשים את העולם כפי שהוא. עולם מורכב, מגוון ולא כפוף למשאלות ליבנו".

במילים אחרות, המלחמה לא "עוברת ליד" ההורים הטריים. ד"ר בר־אמת גרדמן מדווחת על "עלייה ברמות החרדה אצל אימהות טריות, ביחס לתקופות קודמות", ועל צורך מוחשי שלהן בסיוע נפשי. "ללדת בזמן מלחמה זה מאוד מורכב", היא אומרת. "אני לא מכירה מחקרים שפורסמו בנושא, מניחה שיפורסמו בקרוב, אבל אני יכולה להגיד שזה פחות קורה בגלל הסכנות המוחשיות שבמלחמה, ויותר בעקבות התערערות המעטפת הסביבתית ותחושת היציבות והביטחון, החיוניים מאוד בתקופה הרגישה שלאחר הלידה.

"מצד שני, אני רואה גם אימהות שטיפול בילדים בכלל ובתינוקות בפרט עוזר להן לשמור על חיוניות ועל שמחת חיים בתקופה הזו. הילדים מכריחים אותנו לצאת מתוך החדשות והספקולציות, ולהתרכז בחיים, ב'כאן ועכשיו'. גידול ילדים עשוי להעניק תקווה ומשמעות בימים שבהם אלו נחוצים יותר מאי פעם - אבל זה רק בהנחה שההורים אכן מרגישים תקווה ומשמעות ביחסים שלהם עם ילדיהם".

לדבריה, המלחמה שברקע הלידה והטיפול בתינוק גורמים, במקרים מסוימים, להתערערות ממשית של התא המשפחתי. "מאז המלחמה יש המון קונפליקטים בין ההורים בנוגע לשאלות של שייכות ולגבי העתיד, כמו 'האם לחזור ליישוב המפונה?' או 'האם נישאר לגור בארץ?'" היא מסבירה. "במקום ודאות נינוחה עולות שאלות קיומיות. הרובד הקיומי באמת התערער.

"ההורים מגיעים להורות עם פחות יכולת להכיל את האתגרים שהיא דורשת מהם כי הם מוצפים בחרדות שלהם עצמם. אנשים עם פתיל יותר קצר מתלקחים יותר מהר ומכילים פחות קשיים שגרתיים. אני רואה את זה גם אצל הילדים, בעיקר המתבגרים, שמגיעים אלי.

"הם מקבלים מסר כפול מההורים, שמצד אחד רוצים שהם ימשיכו כרגיל ולא ייחשפו לחדשות, ומצד שני שלא יעשו עניין מכך שחברה לא הזמינה אותם ליום ההולדת או שהארטיק התרסק להם על הרצפה בזמן שיש מלחמה".

"השינה היא מנוחה, כמו הטענה של טלפון. אנחנו זקוקים לה כדי לשאת את העולם. כשאנחנו הופכים להורים, המנגנון הזה חוטף חבטה מאוד קשה - ולא מדובר רק במנגנון השינה הפיזי, אלא גם במנגנון הפסיכולוגי של הנסיגה, של היכולת לשחרר"

הורים רבים שמגיעים לטיפול מדווחים על תחושת אשם משתקת. "הם מרגישים שבעיות ההורות שלהם - כמו 'האם וכמה התינוק ישן?', 'האם ההנקה מצליחה?' ו'כיצד להציב גבולות?' - לא חשובות מול אימת השכול, מול משפחות שחוו אובדנים כל כך גדולים. יש ציפייה שתגידי תודה על זה שהילדים שלך בריאים ואיתך בבית. מצד שני, גם יש משהו בתדר הלאומי, הציבורי, שהוא חרד ומיואש יותר - וזה תדר שפחות נוח בו לגדל ילדים"

מפגש עם הקצוות

כשילד ראשון נולד, נולדים איתו גם ההורים הטריים, קצת המומים והרבה מבוהלים. הם נכנסים לעולם ההורות עם המון ציפיות, תקוות וחלומות - ועם אפס ניסיון. למזלם, עוד בחדר הלידה יש מיילדת שעוטפת את התינוק, עושה לו את המקלחת הראשונה ומסבירה איך לחתל אותו, ויש גם יועצות הנקה ושינה ואינספור ספרים והדרכות.

ועדיין, אף אחד לא מלמד את ההורים הטריים מה זה אומר עבורם להפוך פתאום לאם או לאב של מישהו. "גם אם שיחקתם בעגלה עם בובה כשהייתם ילדים, או דמיינתם את עצמכם כשתהיו אבא או אמא, אתם לא יודעים אילו מקומות ייפתחו אצלכם כשתהפכו להורים", אומרת ד"ר בר־אמת גרדמן.

"נפתח אצלכם מקום חדש שלא היה שם קודם, ויש בו כאבי גדילה. ההורות מפגישה אותנו עם הקשיים ועם הקצוות שלנו, וככל שיש יותר פער בין מה שדמיינו לבין המציאות - כך המפגש הזה יהיה קשה יותר. מצד שני, זאת גם ההזדמנות שלנו לצמוח".

קצת קשה להאמין, אבל את הספר הראשון שלה היא החלה לכתוב כשהייתה בת 9. היא קראה לספר "תהליך גידול הילד" וכרכה אותו במעטפת עור שסבה הביא לה ממערכת העיתון שבו עבד. "גיבורת הספר היתה אמא טרייה, מלאת כוונות טובות אך חסרת כל ידע", היא מספרת. "ניסיונות הטיפול בתינוקת שלה היו מלאים בשיבושים ובטעויות. היא הניחה, למשל, את התינוקת לישון על מיטה מאבנים, התינוקת בכתה והיא לא ידעה מה לעשות. אנשים בסביבה הסבירו לה שתינוקות צריכים מיטה רכה".

"אני רואה גם אימהות שטיפול בילדים עוזר להן לשמור על חיוניות ועל שמחת חיים בתקופה הזו. הילדים מכריחים אותנו לצאת מתוך החדשות, ולהתרכז בחיים. גידול ילדים עשוי להעניק תקווה ומשמעות בימים שבהם אלו נחוצים יותר מאי פעם"

כשסיימה את מלאכת הכתיבה, היא הציגה בפני אמה את היצירה. "תגובתה הפתיעה אותי", היא כותבת בספרה. "בעודה משבחת אותי על כתיבתי, עיניה התמלאו בדמעות". שנים רבות חלפו עד שד"ר בר־אמת גרדמן הבינה מה הכאיב לאמה בסיפור ההוא, והיום היא מבינה שחזרתה לסיפור ההוא מגיל 9 - הפעם דרך עיניים שרואות גם את האֵם ואת מה שהיא מרגישה - היא "תיקון לספר שכתבה ילדה שלא יודעת באמת מה עובר על אמה בזמן הזה".

בספרה, היא מבקשת לתאר להורים מה עובר עליהם בזמן שהם מגדלים את ילדיהם. "אני רוצה לתת להורים שכבת הבנה שתגן עליהם מפני הקשיים ההוריים, שההורות מלאה בהם", היא מסבירה. "יש המון אתגרים וקושי, והיכולת להבין מה עובר עלי כשאני סתם הורה, מבלי שאני עושה משהו יוצא דופן, מאפשרת להורות שלי להיות יותר מעניינת ומשמעותית. זה מאפשר להורים להיות יותר רכים עם עצמם, וזו גם חוכמת הלב שרציתי לתת".

ד"ר בר־אמת גרדמן עוסקת בטיפול אישי וזוגי, כמו גם בהדרכת הורים, בקליניקה פרטית בתל אביב. היא מרצה ומדריכה בתוכניות לפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית. את המחקר שלה, במהלך לימודיה, היא עשתה על הנקה, "אבל הרעיון של הספר נבט הרבה קודם", לדבריה.

"העמקתי בחיפוש בבית ההורים ומצאתי שאת הבגרות בביולוגיה, את הביוטופ, עשיתי על נביטה. בחנתי מהם התנאים שמשפרים נביטה. אני מאמינה שיש פה חיבור מאוד עמוק שלי לעולם של תחילת החיים".

"מאז המלחמה יש המון קונפליקטים בין ההורים בנוגע לשאלות של שייכות ולגבי העתיד, כמו 'האם לחזור ליישוב המפונה?' או 'האם נישאר לגור בארץ?'. במקום ודאות נינוחה, הרובד הקיומי התערער - ולהורים יש פחות יכולת להכיל אתגרים"

בילדותה היא רצתה להיות סופרת, בהמשך שאפה להיות מורה, והיא עדיין חולמת להיות יועצת בית ספר. לצד הפסיכולוגיה היא למדה קולנוע ואמנות רב־תחומית, אבל די מהר התאפסה על הכיוון המקצועי. במהלך השנים זרמו לקליניקה שלה מטופלים רבים שנושא ההורות דרש מהם את מלוא תשומת הלב.

"אחד הדברים שהכי חוזרים על עצמם במפגשים האלה הוא החוויה של התלות ושל אובדן השליטה", היא אומרת. "כשאדם הופך להורה ודברים לא מסתדרים כמו שהוא דמיין, מתחילים הספקות. מתחיל תהליך של ערעור, שחלקו קשור לחוויית התלות, אבל לא רק זאת שיש לילדים בהורים שלהם - הרי ברור שהילדים שלנו תלויים בנו. מה שקשה לאנשים לעכל זה את האופן שבו גם אנחנו תלויים בילדים שלנו. איך כל דבר שקורה לילדים שלנו משפיע באופן דרמטי עלינו. וזה תהליך שאני מלווה".

לפני שהפכנו להורים חיינו את חיינו במסגרות תחומות ומוגדרות. "עכשיו אני בת של מישהו, עכשיו אני חברה, עכשיו אני סטודנטית. לכל תפקוד יש משבצת, ואנחנו עוברים מדבר לדבר. מילדות, אנחנו מורגלים גם לרגע שבו המטלות מסתיימות ומגיע הזמן שהוא רק שלנו.

"הדבר הראשון שקורה כשנולד ילד הוא שהמסגרת הזאת מתערערת. אנחנו כבר לא יכולים להיות מושקעים רק במסגרת אחת, כי אנחנו צריכים גם להיות הורים ולטפל בילדים שלנו - וללמוד לעשות את זה בו בזמן. הרבה פעמים נראה לי שזו מיומנות של קשב או של מרחב נפשי שאני קראתי לו 'מרחב מעברי הורי' - מרחב פנימי שהוא בין מי שאני כסובייקט לבין הטיפול במישהו אחר".

ד"ר בר־אמת גרדמן עוקבת בספר אחר שלבי ההתפתחות והאתגרים ההוריים האוניברסליים - שלב המושקעות האמהית הראשונית, ההנקה, השינה, מאבקי הכוח ואתגר הצבת הגבולות. "יש שלבים של קבלה שאנחנו צריכים לעבור כהורים. בגדול, אני משרטטת שלוש תחנות. הראשונה היא לקבל את התינוק שנולד לנו, על מאפייניו הייחודיים והרגילים. כלומר, לקבל את העובדה שהוא מי שהוא ולא כפוף לפנטזיות שהיו או שיש לנו לגביו.

"בהמשך אנחנו צריכים לקבל את עצמנו כהורים שאנחנו, שיכולים להשתפר ולהתפתח ועדיין אנחנו לא מה שדמיינו שנהיה, ובשלב השלישי אנחנו צריכים לקבל את העולם שבו אנחנו מגדלים את הילדים - וגם העולם הזה הוא לא מה שהבטיחו לנו ולא מה שרצינו בשביל הילדים. התנועה הזאת של לקבל את המציאות היא ההתבגרות. וככל שאנחנו מצליחים לקבל את המציאות מבלי לאבד את התקווה ואת החיוניות, כך נעשה זאת טוב יותר. ההורות היא בית ספר מעולה בקבלת המציאות בלי לאבד תקווה בדרך".

עיניים עצומות לרווחה

הספר עוסק בשנות ההורות הראשונות מנקודת מבטם של ההורים שחייהם השתנו ברגע שהפכו לאב או לאם, אבל הנושאים שבו מלווים את ההורות לכל אורכה: הנקת הילד והזנתו, השינה שהופכת למאתגרת בשנות החיים הראשונות, וגם ההתבגרות של הילדים והפיכתם לבני נוער שיוצאים לבלות עם האוטו, ובהמשך גם לשרת את המדינה.

"הורים מרגישים שבעיות ההורות שלהם - כמו 'האם וכמה התינוק ישן?', 'האם ההנקה מצליחה?' ו'כיצד להציב גבולות?' - לא חשובות מול משפחות שחוו אובדנים כל כך גדולים. יש ציפייה שתגידי תודה על זה שהילדים שלך בריאים ואיתך בבית"

"קחי, לדוגמה, את נושא השינה, כי ברור שקשה לתפקד בלי לישון", היא אומרת. "ברור שאנחנו, המבוגרים, זקוקים לשינה שלנו, והתינוקות חייבים לישון כדי לגדול ולהתפתח. שינה היא נושא שהורים מתעסקים בו המון, גם ברמה המעשית אבל גם ברמה הפנימית־חרדתית. השאלה כמה ואיך נישן מפחידה את ההורים עוד בזמן ההיריון.

"הבנתי שזה לא יכול להיות רק קונקרטי. פתחתי את הספרות, בדקתי תיאוריות שעונות על השאלה 'מה זאת שינה?' מבחינה פסיכולוגית - והגעתי עד פרויד, שתיאר את השינה כביטוי העמוק ביותר של האנוכיות בנפש שלנו. כשאנחנו בערות, מערכת העצבים שלנו כל הזמן מגיבה לגירויים. כשאנחנו ישנים, אנחנו נסוגים לתוך עצמנו, עוצמים את העיניים. לא רואים ולא שומעים. מתכרבלים בתנוחה עוברית, כאילו חוזרים לרחם.

"השינה היא מנוחה, כמו הטענה של טלפון. אנחנו זקוקים לה כדי לשאת אחר כך את העולם. כשאנחנו הופכים להורים, המנגנון הזה חוטף חבטה מאוד קשה - ולא מדובר רק מנגנון השינה הפיזי, אלא גם במנגנון הפסיכולוגי של הנסיגה, של היכולת לשחרר, להסיר אחריות ולהגיד 'אני עכשיו הולכת לישון וזהו'. כשאת אמא, את תמיד ישנה עם עין אחת פקוחה.

"בטיפול אני מנסה לעזור להורים להבין את הסיפור שיש להם עם אובדן השינה. הסיבה לכך שהוא מפחיד אותם היא האגוצנטריות שאנחנו מוותרים עליה כשאנחנו הורים. אנחנו מאבדים את היכולת לדאוג רק לעצמנו".

אבל השינה היא רק ביטוי אחד של הסיפור. זה מתחיל מעניין המרחב. איך למצוא מרחב לעצמי כשאני בתפקיד שהוא 24/7 ואין בו הפוגות. זו, כפי שמתארת ד"ר בר־אמת גרדמן, נקודת הכניסה הראשונה להורות, שבה גם עלולים להתפתח סימפטומים של דיכאון לאחר לידה, אובססיות וחרדות.

בשלב הזה חשוב, לדבריה, למצוא את האיזון. "בכל הנוגע להנקה, למשל, האם פוגשת את גבולות ההשפעה שלה - היא יכולה נורא לרצות, אבל זה לא בהכרח יצליח. בהמשך, עולות גם שאלות של נפרדות - 'האם אני יכול להשאיר את התינוק בידיים של מישהו אחר? להכניס אותו למסגרת?'

"בספר אני מבקשת לבסס טענה שהשינוי מתחיל דרך שיפור התובנה. אם אבין טוב יותר מה עובר עלי כהורה ומה עובר על הילד שלי, אוכל לבסס תקשורת טובה יותר, ולשפר את יכולת הוויסות וההכלה שלי. כשההורה מתעניין במה שעובר עליו, במה שהוא מרגיש ובטריגרים שמקפיצים אותו, הוא מתחזק. אמפתיה ותובנה הן כלים פרקטיים. אמפתיה לבדה מייצרת קסמים. כשאנשים מרגישים מובנים, רמת החרדה יורדת ושינויים עדינים מתרחשים מעצמם".

נוכחות חובה

את "חוכמת לב" היא כתבה למען ההורים. לדבריה, "התובנות שמוצגות בו מאפשרות להורות להיות יותר מעניינת ומשמעותית, ולהורים להיות יותר רכים עם עצמם".

וזה יכול להפוך אותנו להורים טובים יותר?
"ההורות נראית מאוד מורכבת גם בגילים הצעירים וגם בהמשך, אבל היא דורשת בעיקר הרבה נוכחות. לפעמים, הדבר שאנחנו שוכחים כשאנחנו מנסים לבנות לילדים שלנו עולם שטוב לחיות בו, או לפתור להם בעיות, הוא שהילדים בעיקר צריכים שמישהו יהיה איתם, שנהיה יחד, שנקשיב להם, שנתמוך בהם, שנאהב אותם בזמן שהם עושים את הדרך ההתפתחותית והאישיותית שלהם.

"העמדה שאומרת שתפקידי כהורה הוא לפתור את כל הבעיות של הילד שלי היא עמדה מייאשת ושוחקת, כי יש הרבה בעיות שאני לא באמת יכולה לפתור. ההתמקמות שלי כמי שנותנת יד, שמלווה את הילד, היא הרבה יותר פשוטה. אני חושבת שילדים זקוקים מאוד לנוכחות הזאת שלנו - גם בזמני שלום, וגם עכשיו, בזמן המלחמה".

noam.barkan@gmail.com