"אנחנו מעדיפים לחשוב שאנשים עשו דברים נוראיים בפקודה, אבל לחשוב שהם נהנו מכך?"

עמר ברטוב 

חוקר היסטוריה אירופית, שואה ורצח עם

פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בראון ברוד איילנד, ארה"ב. מחבר הספר "אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ'" (עם עובד)

פרופ' ברטוב, אמך התגוררה בבוצ'אץ', עיירה בפולין (כיום באוקראינה) שבה בוצע גירוש וטבח של אלפי יהודים בשואה. אבל כשדיברת איתה על כך שנים מאוחר יותר, היא לא הזכירה את העובדה שרבים מבני העיירה נלקחו בקרונות בקר למחנה ההשמדה בלז'ץ, ושאיש מבני משפחתה לא שרד. האם במידה מסוימת המסע שאתה עובר בספר "אנטומיה של רצח עם" הוא המסע שלאמך מעולם לא היה אומץ לספר?

"אמי עזבה את בוצ'אץ' ב־1935, וזכרה משם בעיקר את ילדותה. היא כמובן ידעה מה קרה שם, ושמשפחתה נרצחה, אולם היא לא בדיוק ידעה איך. הזיכרונות שלה היו נקיים מכך מבחינה זו, וזו שאלה מעניינת - משום שחלק גדול מהאופן שבו אנחנו זוכרים מקומות אלה הוא דרך הפריזמה של השואה, וזה במידה מסוימת מסלף את מה שאירע קודם, כי במשך כ־400 שנה חיו שם יהודים, אוקראינים ופולנים ורוב הזמן הם לא רצחו אחד את השני, אלא חיו כמו בכל מקום אחר.

"לנו קשה לחשוב על זה כך, אנחנו נוטים לחשוב על העבר באמצעות האופן שבו הוא נגמר, אבל ברגע שמשתחררים מהפריזמה הזו, אפשר להבין את החיים שהתרחשו שם באופן מלא יותר".

עושה רושם שמה שעניין אותך בספר הוא הקשר שנרקם בין הרוצחים והנרצחים. קשר שמוביל בסופו של דבר למה שאתה מכנה בספר "רצח אינטימי".

"אנחנו חושבים על השואה כעל רצח עם תעשייתי, שבו הרעיון הוא שלא יהיה מגע בין הרוצחים לנרצחים. אני רציתי לדעת איך זה בעצם נראה באמת בעיירה אחת. חצי מהאנשים בבוצ'אץ' לא נשלחו בקרונות בקר לבלז'ץ או נרצחו שם, אלא נרצחו איפה שהם חיו - בבתי הכנסת, בפארקים, בבית הקברות. דרך השיחה עם אמי, הבנתי שחשוב להבין מה היתה הדינמיקה החברתית בעיירה הזו, כי לא היו שם רק יהודים - זה לא היה שטעטל, עיירה יהודית גלותית כמו שאנחנו רוצים לחשוב. היו שם יהודים ונוצרים, ובמקרה של בוצ'אץ' פולנים ואוקראינים, שהיו בערך חצי מהאוכלוסייה".

"הרוצח הוא השכן ממול". ניצולים ליד בוצ'אץ' // צילום: מתוך הספר

אתה מתאר בספר את ויטולד יאנדה ששהה בבוצ'אץ' בחופשת הקיץ של 1939 וראה בעיירה סצנה אידילית. כששמע על מה שקרה שם הוא הופתע ונחרד לחלוטין. 

"מצד אחד, אנשים ששמעו את מה שקרה הגיבו כמו יאנדה, ואמרו 'איך זה יכול להיות, לא יכולנו להאמין'. ומצד שני, אותם אנשים גם אמרו 'ידענו שזה יקרה'. ולמה נאמרו שני הדברים בד בבד? כי כמובן שאתה לא יכול לתאר לעצמך שיום אחד השכן שגר ממול ייכנס אליך הביתה עם גרזן ויהרוג לך את הילדים. זה לא ייאמן. מנגד, זו תקופה שבה אנשים כבר עשרות שנים קודם לכן התחילו לדבר על הקבוצות האחרות כעל שונות.

"כשאתה מתחיל לדבר באופן כזה על קבוצות אחרות - נוצר משהו במנטליות של בני אדם, ונבנית מעין ציפייה מסוימת לכך שזה ייגמר לא טוב, יש אלימות מחשבתית לפני האלימות הפיזית, אלימות של נרטיבים שאתה מספר על עצמך וגם על הצד השני. אלו נרטיבים שעשויים לתאר צד אחד כקורבן, והצד השני הוא המקרבן, אלא אם כן תסלק אותו, תתחמש ותגן על עצמך. אז הספר שלי מנסה להבין את המעבר מחיים אינטר־אתניים, חיים שבהם חיות קבוצות שונות זו לצד זו, לחיים שבהם בשלב מסוים אנשים מגויסים לרצח אינטימי, מקומי".

"אלימות לפני פיצוץ"

איפה אתה רואה את ניצני האלימות הרטורית שהביאה בהמשך למה שקרה בבוצ'אץ'?

"האלימות הרטורית מתחילה בסוף המאה ה־19, עם עליית הלאומיות. יש נרטיבים שונים לכל קבוצה: הפולנים טוענים לבעלות על המקום משום שהם הביאו מורשת ותרבות, האוקראינים סבורים שזו אדמתם, והיהודים רואים בעצמם כמי שבאו לפתח את המקום תרבותית. 

"במלחמת העולם הראשונה האזור הזה נכבש בידי הרוסים. הכיבוש הרוסי מאוד אלים ויש בו הרבה מגמות אנטי־יהודיות. אז יש אלימות רבה נגד יהודים בכל העיירות הללו, והפולנים והאוקראינים רואים את זה ומבינים שזה אפשרי.

עיירה ענייה, ללא יהודים. בוצ'אץ', 2006 // צילום: עמר ברטוב

"כשנגמרת מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הרוסי - המלחמה באזור מתחלפת ומייד הופכת למלחמה עקובה מדם בין פולנים ואוקראינים שנמשכת שנה שלמה, ובסופה מנצחים הפולנים שמשתלטים על האזור. אצל האוקראינים זה מותיר טינה עמוקה. אם משלבים לתוך זה את המדיניות הפולנית האנטישמית ואת הניסיון לדכא כל לאומיות אוקראינית, זה יוצר שכבות שלמות של טינה ואלימות פוטנציאלית שרק מחכות להתפוצץ. ההתפתחויות במהלך הכיבוש הסובייטי בין 39 ל־41 היוו את ההדק האחרון. כל קבוצה זכרה את עצמה כקורבן, לא רק של צבאות מבחוץ אלא של השכנים שלהם. והזיכרון הזה מהווה קטליזטור בהפעלת האלימות תחת הגרמנים".

"תמיד היו מתנדבים להרוג"

אחת הדוגמאות ל"רצח אינטימי" הוא קורט קלנר, ששמו נקשר יותר מכל לרציחות באזור צ'ורטקוב־בוצ'אץ'. הוא נודע בכך שהתיידד עם קורבנותיו לפני שארגן את רציחתם. באחד המקרים הוא אף יורה בראשם של נער ונערה מטווח אפס, תוך שהוא מחזיק את ידו של ילדו בן ה־5. רצח יהודים הפך בשלב מסוים למשהו שגרתי, אגבי. נתקלת בכך בבוצ'אץ' יותר מאשר במקומות אחרים באירופה? 

"הדינמיקה בבוצ'אץ' לא מייחדת רק אותה, אלא מאות עיירות בכל האזור. כשהגרמנים מגיעים לשם הם הורגים כמה מאות יהודים מייד, ולאחר מכן אין רצח המוני של יהודים במשך כשנה, עד סתיו 1942.

"יש שנה שהם חיים זה לצד זה, ובמהלך השנה הזו הגרמנים והיהודים מכירים אחד את האחר. היהודים עובדים עבור הגרמנים, יש יהודיות שהן שמרטפיות, טבחיות, מנקות בתים, יש שם רופאים, נהגים, סנדלרים - והם נכנסים ויוצאים מבתי הגרמנים, והם מכירים אותם בשמם. כך שכשמתחיל ההרג, הוא אינטימי, קודם כל במובן הזה שאדם יכול לומר 'אדוני, אבל אני הייתי הספר שלך, איך אתה יורה בי?' קשה לאנשים להכיר בכך, כי אנחנו חושבים על הרג מכני, ועל הרוצחים כעל יצורים לא אנושיים.

זיכרון קורבני. רואנדה, 1994 // צילום: רויטרס

"דבר נוסף מעניין הוא שבמהלך ההרג מתקיימים בבוצ'אץ' חיי חברה נורמליים. לגרמנים יש נגישות לכל דבר שהם רוצים - אוכל, אלכוהול, טבק, מין. הם מביאים את המשפחות שלהם, מאהבות, ומנסים לקיים שם מציאות - שמבחוץ היא סוריאליסטית לחלוטין. ו־20 שנה אחרי, כשהם בבית המשפט, הם זוכרים תקופה זו כטובה ביותר בחייהם. אנשים נפגשו לשתות בירה, לשחק קלפים, ילדים הלכו לבית הספר. כל אלה בזמן שמהחלון אתה רואה שאוספים יהודים, לוקחים אותם אל הר ויורים בהם. והדברים מתקיימים זה לצד זה". 

ומה לגבי הרג ספונטני, מקרי רצח בלתי מתוכננים?

"זה הרג שנובע משיכרון כוח. כגרמני, ולא משנה מה תפקידך, אתה בעצם יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה יכול להיכנס לגטו עם הכלב שלך ולרוצץ גולגולות ולשסות את הכלב שלך באנשים, ולא יקרה לך כלום. זה אותו הרג לא מאורגן שבבתי המשפט אפשר להיות מואשם עליו ברצח. אבל באותה תקופה זה לחלוטין בנורמה, וגם נראה לפי העדויות שהם נהנים מזה. 

"חלק גדול מההיסטוריוגרפיה ניסה להתעלם מזה. אנחנו מעדיפים לחשוב על זה שאנשים עושים דברים נוראיים בפקודה, או שמתרגלים לזה, אבל לחשוב שהם נהנים מכך, קשה לקבל זאת. אחד המפקדים שם אמר שתמיד היו מתנדבים להרוג. אם למישהו נגמרה המחסנית - תמיד היה מתנדב שהמשיך ברצון".

איך אתה מסביר את זה?

"היו שם שוטרים שחיו בתנאים טובים, וזו שאלה עד כמה השפיעה עליהם האידיאולוגיה הנאצית, בניגוד למשל לחיילים צעירים גרמנים בחזית המזרח. בבוצ'אץ' אני סבור שזה קשור לרוטינה של הרג, כוח מוחלט שבו אף אחד לא שולט עליך, הם הרי היו רחוקים שעות נסיעה רבות מכל מקום אחר. וכמובן שתמיד יש אנשים עם נטיות סדיסטיות במיוחד. זו דינמיקה של כל קבוצה אנושית, וגם של המקום עצמו. אותה סגירת חשבון עם היהודים".

ההרג הגרמני היה מלא אימה. ובתוך כך, יש עדויות לא אופייניות: למשל, שמואל רוזן שקיבל כיכר לחם מטבח צבאי גרמני שאמר לו: "מי יודע, אולי ביום מן הימים ילדיי יתחננו ללחם". או ראש העיירה איוון בוביק שתואר כ"אדם שניסה לעזור ליהודים". יש עדויות לסובלנות בקרב האוכלוסייה הנוצרית במקום. איך מסבירים את הפערים הללו? 

"זה הצד השני של האינטימיות. אנשים הכירו במידה מסוימת זה בדתו של זה, בעיקר בין בני הדתות הנוצריות השונות במקום. היהודים אמנם הבדילו את עצמם מהנוצרים בגלל הכשרות, אך למרות ההפרדה הזו בכל זאת היו יחסים קרובים, וכן - בהמשך גם טינה".

דאגה משחיקת הדמוקרטיה

במהלך השואה נהרגו בבוצ'אץ', כאמור, אלפי יהודים. איך היא התאוששה מהמלחמה, מה עלה בגורל היהודים בה ומה מתרחש בה כיום?

"בוצ'אץ' הגיעה לכ־16 אלף איש ערב מלחמת העולם השנייה, בערך 8,000 יהודים ו־8,000 פולנים ואוקראינים. מה שאירוני שזה בערך האוכלוסייה של בוצ'אץ' עכשיו. לאחר המלחמה היה מספר קטן של כ־60 יהודים ששרדו, ורובם עזבו זמן קצר לאחר מכן כי זה עדיין היה מקום מסוכן. כיום היא עיירה ענייה, בלי יהודים וכמעט בלי זיכרון היסטורי".

תושב מפורסם של העיירה הוא הסופר ש"י עגנון, שנולד בה והתגורר בה עד גיל 21, ובזמן מלחמת העולם השנייה כבר חי בישראל. כיצד הוא הגיב כששמע על המתחולל בעיר הולדתו?

"יש פרק שלם בספר הענק שלו 'עיר ומלואה' שהתפרסם לאחר מותו, שבו הוא מספר על היום שבו נודע לו כי עירו נרצחה. בעמוד 730 הוא כותב שם - 'עצמתי את עיניי כדי שלא אראה במיתת אחיי בני עירי...' 

מיקרו־קוסמוס יהודי. עגנון // צילום: GettyImages

"בספר הוא מתאר כיצד הוא מעלה לנגד עיניו את כל העיר, ומושיב את בני העיר חזרה במקומותיהם, בעיקר בבית הכנסת הגדול, כמו משיב אותם לחיים. עגנון הקדיש חלק גדול מחייו לכתיבת הספר הזה, קורות חייה של בוצ'אץ'. הוא לא סיים אותו אף פעם, ואני חושב שהוא לא ממש רצה לסיים אותו, זה היה בדם ליבו. כששאלו אותו מדוע אתה משקיע בכך כל כך הרבה זמן, הוא ענה - 'בונה אני עיר'. זה היה הכל - הוא ניסה לבנות אותה מחדש בספר הנפלא הזה".

מבט מקרוב מראה שהוא בנה עיירה יהודית בעיקר. הוא התעלם במובן מסוים מהערבוב האתני שהיה שם.

"לחלוטין. יש אזכור דל לגויים שבעיירה, וזו הרי תמיד היתה עיר מעורבת. עבור עגנון, בוצ'אץ' היתה מיקרו־קוסמוס של הציביליזציה היהודית של מזרח אירופה, של העיירה היהודית המזרח־אירופית, וכך הוא כתב עליה".

ההתרחשויות בבוצאץ', של משקעים וזיכרונות שונים מקבוצות אחרות, מראה לנו כמה אלימות כזאת עלולה להיות קרובה לפני השטח. רואנדה, למשל, היא דוגמה לכך. אתה מוצא דמיון בין התהליכים הפנימיים שהתרחשו שם ובבוצ'אץ' - שהובילו לרצח עם?

"גם ברואנדה זה לא קרה פתאום שההוטו החליטו לרצוח את הטוטסי. כבר במאה ה־19 הגיעו לאזור הזה בלגים ולאחר מכן גרמנים שחילקו את ההוטו והטוטסי בצורה קטגוריאלית אירופית. למשל, הטוטסי הם עם גבוה, נאה, אשר שולט בהוטו, הגזע הנחות. וההוטו והטוטסי, תחת השליטה האירופית, הפנימו את המונחים הגזעיים הללו, שעליהם הם לא חשבו קודם לכן.

"כשההוטו לבסוף מגיעים לשלטון ב־1959 הם מחליטים להיפטר מהטוטסי. רבים מהטוטסי מגיעים לאוגנדה, ואלה הטוטסי שב־1994 פולשים חזרה לרואנדה, כשמתחיל רצח העם של הטוטסי, ועליהם מדברים כעל נחותים, כעל ג'וקים. הדינמיקה של זיכרון כקורבנות וגם של קטגוריזציה של שתי קבוצות, ואפיון קבוצה כלא אנושית - זה מזכיר את השיח הגרמני על היהודים וגם למה שקרה בעיירות כמו בוצ'אץ'".

בספר אתה מזהיר במישרין ובעקיפין מפני הישנות תהליכים דומים שאירעו במלחמת העולם. אילו מקומות בעולם מועדים לכך כיום?

"בעולם נרשמה שחיקה משמעותית של משטרים דמוקרטיים עוד לפני משבר הקורונה. ראית את זה בפולין, הונגריה, ארה"ב. יש שחיקה של המערכת הדמוקרטית מהמון סיבות, ויש שכבות רחבות באוכלוסייה שמרגישות שהושארו מאחור, וזה עלול להביא לשחיקה באמון בדמוקרטיה.

"כמו בעבר, עלולה להיות רטוריקה של 'מי אנחנו ומי הם', 'מי הרוויח על חשבוננו', ויש כיוונים כאלה באירופה. דמוקרטיה היא הרי לא דיקטטורה של הרוב, ואם נוכח האירועים השונים היא תלך ותדעך - אז אנחנו בכיוון לא טוב". 

"הכיסא הכחול" יארח מדי שבוע מומחים ומשפיעים מתחומים שונים ומגוונים

Ranp@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו