אנדרטה צנועה בשולי הכביש הראשי בעיירה הגרמנית פלן, לא הרחק מהגבול עם הולנד, עוררה סערה בשבועות האחרונים. בין שמות החללים המקומיים של שתי מלחמות העולם, המונצחים שם, מופיע גם שמו של יוהאן נימאן, קצין אס.אס, ששימש סגן מפקד מחנה ההשמדה סוביבור, שבו נרצחו כרבע מיליון יהודים. נימאן חוסל בהתקוממות האסירים שפרצה במקום ב־14 באוקטובר 1943, שבעקבותיה מחקו הנאצים את המחנה מעל פני האדמה.
לאחר המלחמה נעלם שמו של נימאן מדפי ההיסטוריה, כמו שמותיהם של פושעים נאצים רבים אחרים. עד שבינואר האחרון, לפני יום השואה הבינלאומי, הוצג בברלין אוצר היסטורי בעל חשיבות עצומה: אוסף צילומים פרטי של נימאן משנות שירותו באס.אס, כולל תיעוד ויזואלי ראשון מסוגו של מחנה ההשמדה בסוביבור - שתיאוריו עד כה התבססו בעיקר על זיכרונותיהם של הניצולים המעטים. אחרון הניצולים הלך לעולמו אשתקד.
זכרו של נימאן עלה מתהומות השכחה, ולפתע הפך שמו שעל האנדרטה בפלן לבעיה עבור העיירה הקטנה והשלווה. המועצה המרכזית של יהודי גרמניה דרשה להסיר את השם, אבל הרשויות המקומיות החליטו להעמיד ליד האנדרטה שלט הסבר, שיספק מידע על פשעיו של נימאן.
אלבומי הצילומים נתגלו על ידי נכדו של נימאן, השומר על אנונימיות ואינו מתיר את חשיפת שמו. הם חושפים את "החיים היפים" שניהל נימאן בימיו באס.אס - תחילה כשומר במחנות ריכוז, ולאחר מכן כאחד המוציאים לפועל של מבצע "המתת החסד" (אותנזיה) של נכים וחולים פסיכיאטריים בתאי הגזים הראשונים, המעבר מגרמניה למחנה ההשמדה הראשון - בלז'ץ, ו"גולת הכותרת" - שירותו בסוביבור.
אין שם צילומים של מעשי הזוועה שבהם הוא השתתף, ואין כמעט זכר לרצח ההמוני, המתבצע בשיטתיות מחרידה וחסרת אנושיות מאחורי הקלעים. יש רק צילומים של חיי היום־יום - קציני אס.אס משחקים שח, מנגנים בכלים שונים, מלטפים בחיבה גורי כלבים ונהנים בחברת נשים.
האוסף, שכולל 350 צילומים ומסמכים רבים שנמצאו בעליית הגג בבית המשפחה, משמש, לדברי היסטוריונים, קפיצת דרך משמעותית במחקר על מדיניות ההשמדה הנאצית. בצילומים יש גם ראיות ראשונות לכך שפקידים בכירים בלשכתו של אדולף היטלר היו מעורבים בהקמת המחנות בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה.
***
חשיפת התיעוד הנדיר התאפשרה בזכות סקרנותו והתעקשותו של הרמן אדאמס (79), היסטוריון גרמני חובב וסוחר בגמלאות, שבמשך עשרות שנים הקדיש את שעות הפנאי שלו לחקר ההיסטוריה של מחוז מגוריו, שבשטחו נמצאת גם העיירה פלן.
אביו של אדאמס היה חייל בוורמאכט, ונהרג בבלארוס כשבנו היה בן שנתיים. אמו גידלה אותו לבדה, בחווה המשפחתית, עד שמתה בגיל צעיר ממחלת הסרטן. החלל הגדול שהותירה המלחמה בחייו הביא את אדאמס להתעניין בתקופה ההיא, וגם בחייה של הקהילה היהודית הקטנה שחיה באזור ונכחדה.
אדאמס לא תיאר לעצמו להיכן יוליכו אותו מחקריו. כשהוא משחזר את השתלשלות העניינים, בדיבור איטי ומתנגן, הוא נשמע כמתאר תסריט של מותחן היסטורי.
"קראתי הרבה ספרים על תקופת המלחמה, ובאחד מהם למדתי על סגן מפקד מחנה ההשמדה בסוביבור, נימאן, שהגיע מפלן", מספר אדאמס ל"ישראל היום", "פלן שוכנת במרחק עשרה קילומטרים מביתי. ניסיתי לתאר לי איך חיים הצאצאים של פושע כזה, איך הם מתמודדים עם המעשים שלו.
"התחלתי לבדוק אם יש לו צאצאים, ואז שמעתי על הנכד, שחי לבדו בבית החווה של סבתו הנרייטה, רעייתו של נימאן. יש לו שם משפחה אחר, שם המשפחה של אביו.
"איתרתי מישהו שגר סמוך אליו, והוא חיבר בינינו בנובמבר 2014. הוא סיפר לנכד שאני עוסק במחקר היסטורי של האזור שלנו. כשביקרתי אצלו בפעם הראשונה, אמרתי לו שכבר מזמן אני מעוניין לדבר עם מישהו שסבו היה קצין בכיר באס.אס. לא רציתי לומר הרבה מעבר לזה.
"בשיחה איתו גיליתי שהוא בן 49, מוגבל גופנית מאז היה נער, לא ברור איך. הוא אינו יכול לעמוד בכוחות עצמו, ללא תמיכה, אבל מנטלית הוא כשיר לחלוטין ואינטליגנטי מאוד. הוא מבוסס כלכלית, אביו עשה לו עוד בצעירותו ביטוח למקרה של אובדן כושר עבודה. זה לא הרבה כסף, אבל הוא יכול לחיות מכך.
"הוא אינו מעוניין בקשר עם אנשים אחרים. אין לו מחשב, הוא לא יכול לחפש מידע באינטרנט. הוא לא בקשר עם אחותו, ויש לו בני דודים שגרים בסביבה, גם איתם אינו בקשר.
"בשיחה הראשונה הוא אמר שאינו יודע דבר על סבו. סבתא שלו, רעייתו של נימאן, מתה לפני 40 שנה. אמא שלו, הבת של נימאן, היתה מאושפזת תקופה ארוכה בבית חולים עד שהלכה לעולמה. סבתא שלו ואמו לא היו בקשר עם בני המשפחה של הסבא.
"השיחה היתה די משעממת וכללית. הבית שלו גם אינו נעים במיוחד. לפני שעזבתי, שאלתי אותו אם יש לו צילומים כלשהם של סבא שלו. הוא אמר: 'אני לא חושב, אבל תתקשר מחר, אולי אמצא משהו'. מובן שהוא ידע היטב שיש לו צילומים.
"התקשרתי למחרת, והוא הזמין אותי אליו שוב. כשבאתי, הראה לי את אלבום הצילומים, שעליו מוטבע סמל הגולגולת של האס.אס. אתה יכול לתאר לך איזה הלם תקף אותי. מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן.
"התחלתי לדפדף באלבום. היו בו צילומים מודבקים, וגם כמה שלא היו מודבקים. מייד זיהיתי שלושה צילומים מסוביבור. בעיקר את שער הכניסה, שמתואר בעדויות של ניצולים.
"ביקשתי לצלם את התמונות במצלמה שהבאתי איתי, והוא הרשה לי. מרוב התרגשות רעדתי, ונאלצתי לצלם חלק מהתמונות כמה פעמים. הוא השביע אותי לא להראות את הצילומים לאיש ולא לדבר עליהם".
***
אדאמס הנרגש לא עמד בהבטחתו. כמה חודשים לאחר מכן, כשהשתתף במסע של "מרכז האנץ", מרכז פדגוגי גרמני, לאתר מחנה סוביבור, הוא לקח את שלושת הצילומים והראה אותם לאחד המומחים שליוו את המסע.
"האיש התעניין בהתרגשות רבה היכן השגתי אותם. סיפרתי לו, בלי למסור את שמו של הנכד. כשחזרתי הביתה, יצרתי שוב קשר עם הנכד. הוא לא רצה לדבר איתי, אבל התעקשתי. הודיתי בפניו שהפרתי את ההבטחה לא להראות את הצילומים והתנצלתי. הוא התרשם כל כך מההתנצלות, שהקרח בינינו נשבר.
"סיפרתי לו על הביקור בסוביבור. הוא הקשיב בעניין, לא שאל שאלות. אולי זה היה יותר מדי עבורו.
"כעבור שנה קיבלתי שיחה ממרכז האנץ. שאלו אותי אם אוכל לבקש מהנכד של נימאן למסור את הצילומים שבידיו למשמרת לארכיון מחנה מיידנק, שאתר הזיכרון בסוביבור שייך לו.
"ביקרתי שוב בביתו וניהלנו כמה שיחות ארוכות. שאלתי אותו מה יקרה לצילומים אם הוא יחלה או ילך לעולמו. ביקשתי ממנו לחשוב על האפשרות להעביר את הצילומים למקום בטוח, שבו לא יסחרו בהם. לא לחצתי עליו. הוא הרהר בעניין בשקט.
"אחרי כמה ימים הזמין אותי ואמר: 'חשבתי רבות על ההצעה שלך. אתה יכול לקחת את האלבום ואת הצילומים'. נדהמתי. אמרתי לו שאקח אותם רק אחרי שיחתום על מסמך שמסדיר את עניין הזכויות עליהם. למחרת חזרתי עם המסמך, והוא חתם ואישר לי להשתמש בצילומים.
"לקחתי הכל. יצרתי קשר עם מרכז האנץ, ולאחר כמה שבועות הם באו לאסוף את האלבום".
בקיץ 2016 הציג מרכז האנץ את האוסף של נימאן להיסטוריון הגרמני פרופ' מרטין קיפרס, ראש המחלקה לחקר הפשעים הנאציים באוניברסיטת שטוטגרט. קיפרס נודע בארץ לפני כעשור עם פרסום מחקרו פורץ הדרך על מעורבותו של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני בהכנות ליישום "הפתרון הסופי" בארץ ישראל.
"אני זוכר היטב את הצמרמורת שאחזה בי כשראיתי את הצילומים", מספר קיפרס, "המראה הכללי של המחנה, המגורים של עובדי הכפייה היהודים. לא ראיתי צילומים של הדברים הללו עד אותו רגע.
"במיוחד ריתקו אותי הצילומים מנסיעה של אנשי האס.אס מסוביבור לברלין בקיץ 43', עם השומרים האוקראינים של המחנה, שנקראו 'טראווניקים', על שם מחנה האימונים שלהם בטראווניקי. הם נפגשו עם בכירי הלשכה של היטלר וביקרו באתרים המפורסמים של העיר, כהבעת הוקרה על כך שהם מארגנים את ההשמדה במזרח פולין. זאת הוכחה חותכת עד כמה מרכזית היתה לשכת היטלר במנגנון ההשמדה בסוביבור".
הבנת מייד את חשיבות הצילומים?
"בהחלט. זה מקור מידע חשוב מאוד למבצע ריינהרד, שבמסגרתו הוקמו המחנות בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה.
"כשעבדתי על הצילומים שהיו בידיי, בחנתי את ההערות והמספרים שנכתבו בעיפרון בגב התמונות. ניסיתי להבין את הרצף שביניהם, והבנתי שיש חורים מסוימים. פניתי שוב להרמן אדאמס ושאלתי אותו אם יוכל לארגן פגישה ביני לבין הנכד, כי הערכתי שיש בביתו צילומים נוספים. אכן, התברר שהנכד מצא הרבה מאוד ניירת בחדרים אחרים של הבית, שאליהם הוא לא נכנס בדרך כלל, מאחר שהבית גדול".
בתחילת 2019 הופקדה עריכת הספר בידי פרופ' קיפרס. "באותו קיץ קיבלתי הודעה ממרכז האנץ שנמצאו פריטים נוספים. מייד נסעתי לשם, ונמסרו לי עוד 80 צילומים, ובהם אחד שבו רואים את הכניסה למחנה, וגם צילום מצמרר, שבו נראה נימאן רכוב על סוס ברמפה בתחנת הרכבת בסוביבור, שאליה הגיעו הטרנספורטים.
"שבועיים לאחר מכן התקשר אלי הנכד והזמין אותי לראות מסמכים נוספים שמצא בביתו, ובהם ספרי החסכונות של המשפחה, שמוכיחים איך מבצע ריינהרד אפשר למעורבים בו להתעשר באופן מושחת.
"אני ממשיך לעבוד על האוסף הזה גם היום, והוא ממשיך להפתיע אותי בתכניו. זו קפיצת דרך משמעותית בכל הקשור למידע שלנו על מדיניות ההשמדה של הנאצים, משום שרוב האנשים לא מודעים למבצע ריינהרד ולמשקל שלו בהשמדה. 1.8 מיליון בני אדם נרצחו בשלושת מחנות ההשמדה הללו, לעומת מיליון שנרצחו באושוויץ־בירקנאו. ועדיין אושוויץ־בירקנאו מהווה עבורנו סמל לשואה.
"צילומי נימאן מראים את כל מה שאפשר להראות ממבנה המחנה, מסביבתו ומשלבי הבנייה השונים. רואים בהם גם את צוות המחנה בפעילויות פנאי, שגרת שירות יומיומית. הצילומים לא מראים קורבנות, אלא במקרים נדירים, שבהם רואים צלליות רחוקות, בלי כוונה. לא מדובר בצילומים מציצניים של מעשי הרצח, אלא של חיים 'רגילים', אידיליה נאצית על הקבר ההמוני של יהודי אירופה".
למה הוא לא תיעד גם את מעשי הרצח? ככלות הכל, הנאצים היו גאים מאוד במה שעשו.
"נכון. הם ידעו שהם מבצעים משהו בעל ממדים היסטוריים, אבל נימאן לא רצה שבאלבומים הפרטיים שלו ייראו מעשיו הרצחניים. הוא ידע שאשתו מראה את הצילומים למכריה, ורצה להציג 'עולם מושלם'".
***
מעט מאוד ידוע על דמותו של יוהאן נימאן. הוא נולד ב־4 באוגוסט 1913, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כילד חמישי מתוך תשעה למשפחה כפרית מעוטת אמצעים מאזור פריסלאנד שבמערב גרמניה.
ב־1927, בגיל 14, עזב את בית הספר והחל ללמוד צבעות אצל נאצי אדוק. ב־1933, בסוף הלימודים, הצטרף בעצמו למפלגה הנאצית, וב־1934 הצטרף לשורות האס.אס והפך לשומר במחנה הריכוז אסטרווגן, אחד ממחנות הריכוז הראשונים שהקימו הנאצים בגרמניה.
"ההצטרפות שלו לעולם הזה הראתה שהוא האמין בנאציזם ורצה להתקדם במסגרת התנאים החדשים שנוצרו בגרמניה", אומר קיפרס. משם הוא עבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן וצורף לצוות הפיקוד - החוג הפנימי של ניהול מחנות הריכוז, שעסק לא רק בשמירה על המחנות אלא גם ב"טיפול" באסירים, בעינויים ובטרור שהופעל נגדם. הוא הגיע למסגרת הזאת לאחר שהצטיין בתפקידיו הקודמים.
בסתיו 1939, לאחר תחילת המלחמה, נקרא נימאן לשירות בלשכת הפיהרר בברלין. הנאצים כבר החלו אז ליישם את תוכנית המתת החסד של נכים וחולי נפש, שבמסגרתה נעשה שימוש ראשון בתאי גזים. נימאן הוצב במרכז ההמתה בגראפנק שבדרום גרמניה, משם הועבר לברנדנבורג ולברנבורג בתפקיד שורף גופות, והשתתף גם ברצח החולים בתאי הגזים.
כ־300 אלף חולים נרצחו במסגרת תוכנית זו. כשהיא הופסקה בסתיו 1941, בגלל מחאת המשפחות וכנסיות, נשלח נימאן לבלז'ץ - כפר קטן במחוז לובלין שבפולין, שבו נבנה באותה עת מחנה השמדה ראשון ליהודים, כחלק מתוכנית ההשמדה של יהדות פולין. במחנה הוא צורף ליחידה שעסקה ברצח, וכאיש ואפן אס.אס (הזרוע הצבאית של
האס.אס) היה אחראי לאימונם של ה"טראווניקים". אחד מהם, שגם מופיע בשניים מהצילומים, היה כנראה איוואן דמיאניוק, אם כי זיהויו אינו מוחלט.
מחנה ההשמדה בבלז'ץ החל לפעול במארס 1942. כעבור חודש החל לפעול המחנה בסוביבור, ובסוף יולי - גם מחנה טרבלינקה. מבצע הפעלתם של שלושת המחנות כונה על שמו של ריינהרד היידריך, ראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך", שנרצח על ידי המחתרת הצ'כית בפראג בתחילת יוני.
נימאן פיקד על מחנה 2 בבלז'ץ והצטיין בשירותו. בספטמבר 1942 הוא קודם לתפקיד סגן המפקד של מחנה סוביבור. גם שם היה אחראי לטראווניקים, נוסף על היותו אחד המפעילים המרכזיים של מכונת הרצח במחנה.
"יש כמה עדויות של ניצולים, שמספרות על אישיותו", מציין קיפרס, "יהודייה גרמנייה, שעבדה ב'קזינו' - מקום הבילוי של אנשי האס.אס במחנה - סיפרה בעדות לאחר המלחמה שנימאן אמר לחבריו, במארס 1943: 'בקרוב יגיע הנה סלט'. הוא התכוון בכך להגעת הטרנספורטים הראשונים של יהודים מהולנד.
"יש עדויות של נאצים ששירתו בסוביבור, שנימאן ירה למוות במו ידיו באישה שניסתה לברוח מהרמפה. הוא היה נוכח מאוד בחיי היום־יום של המחנה, אם כי לא היה רוצח 'קיצוני'. הוא שמר באופן מודע על מעמדו כסגן מפקד המחנה, ולא עסק בהכאת האסירים ובעינויים.
"בגלל מעמדו, הוא הראשון שנרצח בהתקוממות האסירים. מתכנני המרידה הבינו שאם יצליחו לחסלו מייד בהתחלה, יגדלו סיכוייהם להוציא לפועל את שאר שלבי המרידה ולצאת לחופשי".
***
"בלי אנשים כמו יוהאן נימאן, השואה לא היתה אפשרית", קובע קיפרס, "רואים זאת היטב באלבומי הצילומים ובהתפתחות הקריירה שלו. הנאצים לא ידעו מראש מה הם עומדים לבצע. הם התחילו במדיניות ההשמדה השיטתית בספטמבר 1939, עם תוכנית המתת החסד ורצח המוני ראשוני בפולין. באותו שלב עדיין לא היה ברור איך תתבצע התוכנית ואם הרוצחים המיועדים יסכימו לבצע את שיוטל עליהם.
"לכן הם הזדקקו לאנשים כמו נימאן, הוא אחד מאלה שהראו שהדבר בר ביצוע. הוא השתתף בשריפת הגופות ובהמתת החולים בתאי הגזים, ובכך ייעד את עצמו למשימות 'גדולות' יותר. לכן נשלח לבלז'ץ, בתקופה שהנאצים טרם ידעו איך מחנה השמדה אמור לפעול.
"נימאן וכמה מעמיתיו התחילו לאלתר. במהלך העשייה היומיומית הם הבינו שעומדים לרשותם מעט יכולות, ולכן הרחיבו ושיפרו את השיטה להמתה בתאי גזים. סוביבור נבנה כמחנה שני במבצע ריינהרד, אחרי בלז'ץ, ולכן הוא כבר היה 'משודרג' - בנו מבנים גדולים יותר, ובמקום גז פליטה של משאיות, השתמשו בציקלון בי. זה היה מחנה השמדה לכל יהדות אירופה - נשלחו אליו טרנספורטים מאוסטריה, מהולנד, מגרמניה, מסלובקיה, מצרפת, וגם מהשטחים הכבושים בבריה"מ. רוב יהודי הולנד נרצחו בסוביבור.
"נימאן וחבריו פיתחו בתוך זמן קצר ביותר יעילות רצחנית נוראה, שעלתה על זו של אושוויץ־בירקנאו. זה כלל לא היה ברור בתחילת המבצע. רק מישהו שרצה להתקדם בהיררכיה של האס.אס והתגייס לעניין באופן מוחלט, היה מסוגל לעשות את מה שעשה נימאן. אנשים כמוהו ייצרו ממד חדש של הסלמה ברצח ההמוני.
"המחנה בטרבלינקה נבנה על בסיס הניסיון שנרכש בשני המחנות הראשונים, ולכן הוא היה ה'יעיל' ביותר. קרוב למיליון יהודים נרצחו בו".
***
התיעוד הרב שמצא נכדו של נימאן מאפשר להאיר פינה נוספת במחקר על השואה: השחיתות של אנשי האס.אס שהיו מעורבים בהשמדה והתעשרו מרכושם של הנרצחים. בגרמניה כינו את מי ששירתו בשטחי ה"גנרלגוברנמן" (שטחי הכיבוש בפולין) בשם "כנופיית הגנגסטרים".
"בברלין ובקלן אנשים ידעו עד כמה המשטר הנאצי מושחת, אף שחל איסור רשמי מוחלט על אנשי האס.אס להיות מעורבים במעשי שחיתות", אומר קיפרס, "המעשים הללו עמדו בניגוד מוחלט לעקרונות האליטה שהימלר רצה להקים.
"ניצולים מסוביבור סיפרו שאנשי האס.אס נהגו, לפני צאתם לחופשה, לבקש מהעובדים היהודים למלא שקים בזהב ובחפצי ערך, אבל עד עכשיו לא היתה ראיה למה שהגרמנים עשו בזה. העדויות החדשות מראות שהם העבירו את הכסף למשפחות שלהם.
"בחפציו של נימאן מצאנו ספרי חסכונות, שמוכיחים שבכל פעם שהוא בא לחופשה בבית, הוא הביא איתו כסף מזומן ודברי ערך, ואשתו הנרייטה הפקידה אותם בחשבונותיה. לפני הצבתו של נימאן במחנות ההשמדה, בתקופה שעבד בלשכת הפיהרר, היו לו הכנסות נמוכות למדי, 200 רייכסמארק. אבל אחרי שהועבר למחנות, הסכומים שם קופצים בבת אחת: פתאום מופקדים סכומים של 1,000 ו־1,500 רייכסמארק.
"בשלב מסוים, אשתו לא ידעה מה לעשות בכל הכסף. היא פתחה חשבונות חיסכון לילדיה, ושאלה גם את אבא שלה אם היא יכולה להפקיד סכומים בחשבונו. לפני ההפקדות הללו היו בחשבון החיסכון של האבא 130 רייכסמארק בלבד.
"עד עכשיו איתרתי בספרי החסכונות סכומים של 40 אלף רייכסמארק (120 אלף יורו, בערכים של היום; א"ב). לא בטוח שזה הכל. כל הכסף נותר בידי המשפחה".
תאוות השחיתות היא גם זו שאפשרה לאסירי סוביבור לחסל את נימאן. ב־14 באוקטובר 1943 הוא זומן על ידיהם למתפרה באזור שבו עבדו פועלי הכפייה היהודים, באמתלה שהם מבקשים להראות לו מעיל עור חדש. כשהגיע למקום, הלמו בראשו בגרזן. הניסיון הראשון לא צלח; בשני הוא התמוטט ומת.
אנשי המחתרת, אסירים ותיקים ולוחמי הצבא האדום, שנשבו וידעו שימיהם ספורים, קיוו לחסל את צוות האס.אס המצומצם שהיה במחנה, ללבוש את מדיהם, לתפוס את מחסן הנשק, לנטרל את השומרים האוקראינים ולהבריח את מאות האסירים ליערות שמסביב. בניסיון ההתקוממות חוסלו 11 אנשי אס.אס וכמה שומרים, אך שאר השומרים הצליחו להתעשת, פתחו בירי לעבר הנמלטים והזעיקו תגבורת.
400 מתוך 600 האסירים ששהו במחנה הצליחו לברוח. כ־80 מהם נורו למוות על ידי השומרים האוקראינים או עלו על מוקשים, שהוטמנו מסביב למחנה כדי למנוע בריחה. 100 נוספים נלכדו ונרצחו בידי הגרמנים, וכמה עשרות הוסגרו מאוחר יותר על ידי האוכלוסייה המקומית. הנותרים הצליחו לחבור לפרטיזנים שפעלו בסביבה, ושרדו את המלחמה. לאחר המרד החריבו הנאצים את המחנה.
בימים אלה מושלמת באתר המחנה בנייתו של מוזיאון על תולדותיו. המוזיאון צפוי להיחנך ב־14 באוקטובר, יום השנה ה־77 להתקוממות האסירים.
***
אוסף הצילומים של נימאן הועבר למוזיאון השואה בוושינגטון. אני שואל את הרמן אדאמס אם המסע בעקבות הפושע הנאצי עורר משהו אצל נכדו. "בביקורים האחרונים אצלו, יחד עם פרופ' קיפרס, הרגשתי שהוא מתעניין יותר", אומר אדאמס, "הוא אדם שיכול להסתיר את רגשותיו. לאחר שאמרתי לו שהספר על אוסף נימאן מוכן, הוא הביע התעניינות רבה.
"בהתחלה כמעט לא היה לו קשר איתנו. היום הוא מתקשר לעיתים קרובות. הוא כל הזמן מודה לי על שיעצתי לו למסור את הצילומים והמסמכים, ואומר שהוא גאה בכך. אני מרגיש שהוא עוסק בהיסטוריה באופן אינטנסיבי יותר, ברור לו שזה התיעוד הצילומי הכמעט יחיד מסוביבור.
"פגשתי לאחרונה את אחת האחייניות של נימאן, והיא סיפרה לי שאחרי המלחמה שמו של הדוד שלה כלל לא הוזכר במשפחה. קרובים אחרים שלו התקשרו אלי אחרי פרסום הספר ואמרו שלא ידעו עליו דבר, סיפרו להם רק שהוא נהרג. סיפורי המשפחה השקריים הרגילים.
"אבל רעייתו של יוהאן, הנרייטה, ידעה היטב מה הוא עושה. את זה מראים גם המסמכים. אחרי המלחמה היא העניקה מקלט לנאצי הולנדי, שהצליח להימלט מהכלא לאחר שנידון למאסר עולם. הוא חי בחווה שלה במשך שנים, בחדר נפרד. עבור הנכד הוא היה 'הדוד יאן', והוא השפיע עליו רבות".
shishabat@israelhayom.co.il
