נגיף בלי אחריות?

כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הדביק לנגיף הקורונה החדש את הכינוי "הנגיף הסיני", הביטוי, והנשיא עצמו, זכו מייד לקיתונות של ביקורת ארסית מכיוון מתנגדיו הפוליטיים. כמו כל דבר אחר הקשור בנשיא האמריקני הנוכחי, השם עורר כמעט באופן אוטומטי מחלוקת באמריקה ומחוץ לה. היו אף כאלה שניסו לייחס לאמירה של טראמפ צביון גזעני. אלא שבאופן אירוני, גם מי שהתקומם כנגד הכינוי "הנגיף הסיני", ממשיך לכנות את מגיפת השפעת שהיכתה בעולם בשנים 1919-1918 בשם "השפעת הספרדית", אף שלמגיפה ההיא לא היה שום קשר לספרד. 

לא כך הדבר היום. לנגיפים כמובן אין לאום או שיוך אתני, אבל נגיף הקורונה, שעושה שמות באוכלוסיית העולם כולו בימים הללו, יוצא דופן בעוצמתו, ועושה רושם ששאלת האחריות עליו עוד תעלה בפורומים משפטיים, ובוודאי בחוגים פוליטיים ואקדמאיים, לאחר שוך המגיפה.

השבוע דווח ברשת "בלומברג" כי דו"ח של המודיעין האמריקני קובע כי סין הסתירה את המימדים האמיתיים של התפרצות הנגיף בשטחה מוקדם יותר השנה. הדו"ח הועבר בשבוע שעבר לבית הלבן, לידי הנשיא טראמפ, וכעת נותר לראות האם יגרום למתיחות נוספת בין המעצמות.  

מן החזית הזו ארגון הבריאות העולמי מנסה להימנע. הארגון לא שש בדרך כלל להיכנס לסוגיות מדיניות או אידיאולוגיות, במיוחד אם זה כרוך בעימות מול מעצמה חזקה כמו סין. השם COVID-19 שהוטבע על ידיו מצטיין בתקינות פוליטית לעילא - אם הוא ישתרש (ורוב הסיכויים שכך יקרה), מי יזכור בעוד כמה שנים מה היה מקור המגיפה? רק מעטים יזכרו זאת, כפי שרק מעטים זוכרים שגם המגיפות הקודמות דוגמת SARS, או שפעת העופות, באו מסין. אפילו במקרה של נגיף שפעת העופות H5N1, שהתגלה לראשונה במקום ובזמן אחרים (בדרום אפריקה בשנת 1961), ההדבקה של בני אדם על ידי המוטציה של הנגיף וההפצה מאדם לאדם פרצו בסין דווקא.  

בעקבות המגיפות הללו מומחים אחדים דימו את סין ל"צלחת פטרי ענקית". גם אם יש בכך הגזמה מסוימת, העובדה שנגיף הקורונה החדש עבר מבעל חיים לאדם בשוק של העיר הסינית ווהאן ככל הנראה אינה ניתנת להכחשה. ההתרחשות המצערת, שהולידה שרשרת ארוכה של טרגדיות, מוגדרת על ידי הרשויות הסיניות כצירוף מקרים. 

מי סוגר גבולות למי?

גם אם נסכים שמוטציה גנטית של נגיף זה או אחר עלולה לקרות בכל מקום, לא יהיה בכך כדי להצדיק את ההתנהלות הסינית לאחר ההידבקויות הראשונות בווהאן. רק ב־31 בדצמבר 2019, שבועות לאחר פרוץ הנגיף, יצאו השלטונות הסיניים בפרסום ראשון על אודות המחלה. 

אין לדעת אם התאריך נבחר בכוונה, כדי להקטין את ההד לפרסום (שהרי ידוע שב־31 בדצמבר כל העולם כמעט עסוק בחגיגות השנה החדשה ואינו פנוי לקלוט סימני אזהרה), אבל אולי הסינים יכלו להזהיר את עמיתיהם בעולם קודם לכן. 

בהקשר זה סיפורו של ד"ר לי וונליאנג, רופא עיניים מווהאן שניסה להגביר את המודעות לנגיף והושתק, ממחיש היטב את אופן ההתנהלות בסין. במהלך חודש דצמבר לי נחשף לכמה מקרים של נגיף שלדעתו דמה לנגיף הסארס. הוא שלח הודעות לרופאים אחרים ברשתות חברתיות והזהיר אותם מפני התפרצות חמורה. מה היתה תגובת השלטונות? כעבור כמה ימים הרופא נדרש להודות ב"הפצת דברי כזב". 

הנשיא דונלד טראמפ // צילום: אי.אף.פי

באותם ימים הרשויות הסיניות עדיין התעקשו שרק מי שבא במגע עם בעלי חיים נגועים יוכל להידבק בנגיף, ושללו את האפשרות שתיתכן הדבקה מאדם לאדם. זה גם היה המסר שמערכת הבריאות הסינית העבירה לארגון הבריאות העולמי. 

שינוי המגמה נרשם במהלך חודש פברואר, כשמידת הסכנה שבהתפרצות הנגיף התבררה לסין במלואה, וכבר לא היה ספק באשר למקדמי ההדבקה הגבוהים במיוחד ושיעורי התמותה. כתוצאה מכך, השלטונות הטילו מגבלות תנועה חמורות, לרבות סגר מלא במוקדי ההתפרצות במחוז חוביי וסגירה הרמטית של ערים שלמות. הסינים לא בחלו באמצעים כדי לעצור תנועה בתוך המדינה, עשו מעל ומעבר כדי למנוע את זליגת הנגיף ממחוז למחוז. האם הם עשו את אותם מאמצים כדי למנוע את הזליגה החוצה? מוקדם עדיין לקבוע.

ייתכן שזו ציפייה גבוהה מדי. מדוע הסינים צריכים לצאת מגדרם כדי לעצור את הנגיף מלהגיע לאיטליה? בכל מצב אחר יהיה זה מוגזם לצפות ממדינה כלשהי להגביל את אזרחיה מלנסוע למדינות אחרות במטרה להגן על אותן מדינות זרות, אלא שמקרה של נגיף הקורונה החדש שונה. האחריות של הסינים לפרוץ המגיפה חייבה אותם לפעול בצורה נחרצת כדי להגן על העולם הסובב אותם, ולכאורה הם עשו זאת באיחור.  

כאשר ישראל הפכה למדינה הראשונה בעולם שאסרה כניסת תיירים מסין בשל החשש מפני המגיפה, שגרירות סין בישראל מחתה נגד ההגבלה הגורפת כלפי אזרחיה. זה לא הפחית מן הנחישות של הקברניטים בישראל, וההגבלה נותרה בעינה.

אבל מדינות אחרות, ובהן איטליה, ספרד וצרפת שכעת מתמודד עם ההשלכות ההרסניות של האיחור בתגובתן, לא נקטו אמצעי דומה, בין היתר בגלל החשש להכעיס את הסינים. היום דווקא הסינים מטילים מגבלות חריפות על כניסת אזרחים זרים, באופן אחראי, כדי למנוע את חזרת הנגיף למדינה.

בקשה מנשיא סרביה

הנזק העצום שממשיך להיגרם לכל מדינות העולם בפן הבריאותי, הכלכלי, המדיני והפוליטי הופך את שאלת האחריות לנגיף הקורונה למשמעותית במיוחד. הרי במוקדם או במאוחר רבים וטובים ישאלו את עצמם, ואת ממשלותיהם, האם מכת הקורונה היתה כוח עליון, מכה שנחתה עלינו משמיים, ודינה כדין רעידת אדמה, או שמא היא באמת "נגיף סיני".  

באופן פרדוקסלי משהו, דווקא הממדים המפלצתיים של המגיפה מונעים מן הדיון הזה מלהתקיים עד כה. העולם עסוק בהישרדות, ולא בבירור אשמה. כאשר מאות רבות של בני אדם מתים בכל יום באיטליה, קשה לצפות מממשלתה להיזכר שהנגיף הובא אליה על ידי תיירים סינים, ושאפשר היה למנוע זאת. ההצלחה הסינית בחיסול המגיפה במחוז חוביי תורמת תרומה נוספת להעלמה של סוגיית האחריות. האיטלקים מעדיפים לקבל מסין עצות, משלחות רפואיות וסיוע חומרי, במקום להתעסק בשאלה משפטית, שלא תניב תועלת של ממש בזמן מלחמה אכזרית בנגיף. 

עד כה הסינים נקטו שתי שיטות יעילות למדי בניסיון לעצור את המגיפה הגלובלית: עזרה מאסיבית למדינות הנפגעות והצבעה על אשם אחר. מטוסי תובלה סיניים כבר סיפקו מסיכות, אמצעי מיגון ומכשור נוסף למדינות רבות, ובמיוחד לאלה שחשו נזנחות וננטשות על ידי מעצמות המערב שמתמודד עם מחסור אדיר בציוד מיגון רפואי. שום מדינה לא אמרה לא לסיוע של סין, ולא מדובר רק באיטליה, שהסתייעה בבייג'ין בימיה הקשים ביותר. הסולידריות הזו בוודאי מצילה חיים, ושאלות של אחריות כרגע אינן עולות בספירה הציבורית.

נשיא סרביה, אלסכנדר וויצ'יץ', ניסה תחילה לקבל את הציוד הנחוץ מהאיחוד האירופי, שאליו מדינתו שואפת להתקבל, אבל הוא סורב - בוודאי לאור הכאוס ששורר ביבשת עתה, עם מספר המתים שהולך ומאמיר. בימי מגיפה, כפי שוויצ'יץ' למד על בשרו, האיחוד לא ממש מאוחד. 

בצר לו, נשא הנשיא הסרבי נאום נרגש לאומה, ובו אמר את כל מה שהצטבר בליבו על אחיו האירופאים, ובצד כך פנה בבקשת עזרה ל"אחיו" האחר, מנהיג סין שי ג'ינפינג. כמצופה, האח הסיני לא אכזב, וכעבור זמן קצר מטוס סיוע סיני נחת בבלגרד והתקבל על ידי הנשיא וויצ'יץ' בכבודו ובעצמו. 

מעורבות לעומת הסתגרות

במצב שנוצר גם תאגידים סיניים משתלבים במאמץ סיוע חוץ. כך, חברת הטלקום וואווי תרמה 800 אלף מסיכות להולנד, מדינה שבינתיים סבלה מפגעי הקורונה פחות משכנותיה באירופה, אך בימים האחרונים אף בה נרשמו עלייה בנתוני ההדבקה והמתים מהמגיפה. 

המעשה הנדיב של תאגיד הטכנולוגיה עורר תהיות רבות, במיוחד בארה"ב. האמריקנים העלו חשש שבאמצעות התרומה התאגיד הסיני מבקש "לקנות לבבות" לקראת הענקת רישיונות להפעלת רשתות אינטרנט של דור G5 בהולנד - הרשויות ההולנדיות שקלו אם למנוע מוואווי מלהשתתף במיזם, אולי עמדתן תשתנה אחרי קבלת תרומה יקרת ערך בשעת צרה.

סיוע חוץ נהיה למרכיב משמעותי בבניית "עוצמה רכה" של מעצמות הרבה לפני עלייתה של סין לגדולה בעשורים האחרונים. כעת, כך נראה, הם יעשו בשיטה שימוש מוגבר במאמץ להמחיש את מעורבותם בכל העולם לעומת ההסתגרות האמריקנית. על רקע זה הופיעו הדיווחים שבסין אף שוקלים להקים ארגון בריאות בינלאומי משל עצמם, כמעין תחרות לארגון המסורתי, שלא זוכה לציונים גבוהים במשבר הנוכחי, בלשון המעטה.  

במקביל, בארה"ב כבר דווח על תביעות ייצוגיות שהוגשו נגד סין בקשר לנזקי מגיפת הקורונה. את התביעה הראשונה הגישו ב־12 במארס בפלורידה. התובעים - 4 אנשים פרטיים, שדווקא לא נדבקו בנגיף, ומרכז לאימוני בייסבול - טוענים שבעקבות הנגיף נגרמו להם נזקים כלכליים וטראומות פסיכולוגיות. תביעה שנייה, על סך 20 טריליון דולר(!), באה לעולם בטקסס, ונטען בה במעין תמונת ראי לתיאוריית הקשר הסינית שהנגיף פותח כנשק ביולוגי במכון הווירולוגי של ווהאן. 

הסיכויים המשפטיים של שתי התביעות הללו עדיין לוטים בערפל. מחד, התביעות נוגדות את תפיסת היסוד שעל פיה מדינה ריבונית חסינה מפני תביעות בסמכות שיפוט זרה. מאידך, לחסינות הגורפת יש סייגים, למשל במקרה של מדינה שנותנת חסות לטרור הבינלאומי, והדין האמריקני מעניק לשופטים מרחב תמרון פרשני מסוים בהחלטה אם להעניק למדינה זרה חסינות. 

ככל שהכינוי "הנגיף הסיני" יכה שורש בציבוריות האמריקנית, יהיה לבתי המשפט במדינה קשה להתעלם ממנו, ומהנחת האחריות שלכאורה הוא נושא בחובו. כך או כך, בכל הקשור לקורונה והשלכותיה, עדיין רב הנסתר על הגלוי - בריאותית, פוליטית וגם משפטית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו