על התזונה / גלית דהן-קרליבך
המחסור בשוקולד המחיש לסופרת הירושלמית שלאנשי ספר תמיד תהיה בטן מלאה יותר
פעם הציעו לי להשתתף ב"האח הגדול". מאחר שלא היתה לי טלוויזיה, נמלאתי התלהבות. "הספרות חודרת לטלוויזיה, ולהתחיל עם '1984' זה לא רע", אמרתי למפיק ההמום, שמיהר להעמיד אותי על טעותי. סירבתי בנימוס. "כי זה מציצני וצהוב?", שאל; "אולי", עניתי, "אבל בעיקר כי אסור להכניס ספרים".
האימה התוקפת מוכי קריאה זהה לאימה התוקפת אגרני מזון. הדמיון מכה ללא רחם: מה יקרה כשיתחסלו שימורי הטונה והתירס? מה נעשה כשנגיף יפגע גם בחובֵּזת המצור המפורסמת? ובהתאמה: מה יקרה כשנגמור לקרוא את כל הספרים בבית? איפה יימצא לנו קפקא כשנזדקק לו? לקוראים, כמו לאגרנים, ההוראות לשעת חירום הן מים לנפש צמאה.
ספרים מעולם לא היו מותרות בשבילי. בקטנותי, הם לא מילאו את מדפי הבית, ושבוע הספר היה בזאר אנושי שיוצאים אליו לאוורר את הנשמה. למי היה כסף לספרים? חיי היו תלויים בספרנית, ובגיל צעיר שכללתי מיומנויות גניבה. עם "עלובי החיים" מתחת למעיל לימדתי זכות על עצמי: אם ז'ן ולז'ן גנב לחם כדי לא לגווע ברעב, לי מותר לגנוב ספר כדי להשׂביע את נפשי.
האגרן סוקר את פירמידת השימורים שהקים בסלון, ותוהה אם להוסיף ארגז של שימורי חומוס. כמוהו, הקורא המורעב בוחן את ערימות הספרים בביתו. בימי חול רגילים הוא נוהג להוציא ספרים שלא יקרא לחל"ת אצל חברים שלא יחזירו אותם. ובימי הקורונה? קשה המחשבה להיפטר מספרים. למשל, "ספר היופי של דיאן פון פירסטנברג" - האם אזדקק לו אי־פעם? והרי כדי לחלץ סודות מהטורקים, שרה אהרנסון תפרה לה שמלת נשף מפוארת מווילונות קטיפה ירוקים.
הבידוד מחדד את ההבדל בין אנשי המסך לאנשי הספר. האחרונים מייחלים שנטפליקס תרחיב את הפס כדי שיוכלו להעביר את הזמן. ספרים אינם מעבירים את הזמן. קריאה היא מאמץ. במדיום הוויזואלי, המוזיקה מאותתת לצופה מתי לצחוק, להתרגש, להתייפח. הצפייה אפשרית בחברת אנשים. ספר קוראים לבד, והכניסה אליו מותנית בריכוז ובדמיון.
ליד המדפים ב"רמי לוי" - ויכוח. אישה זועמת על מחסור בשוקולד, וחברתה נוזפת: "סוף העולם כבר פה". בדיסטופיה אמיתית יהיה לאנשי הספר יתרון על אנשי הסרט. הרבה גורמים נחוצים לצפייה: חשמל, אינטרנט ומסך. ביציאה, אני נרגעת למחשבה שדי לנו באור השמש, בפנס ובספר.
גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
לבד בין רבים / מירנה פונק
העוצר המתפשט בגרמניה עורר במירנה פוּנְק ירושת נרדפים כפולת פנים: טראומה וכוח הישרדות
לעולם לא הייתי מעלה בדעתי שיום אחד יחשבו שאני חברה בקבוצה של חסידי תיאוריות קונספירציה. אבל מי שקורא לקורונה שפעת ומצביע על כך שיותר מ־80 אחוז ממקרי ההידבקות הם קלים, ושהגיל הממוצע של המתים מהמחלה באיטליה הוא 79.5, ימצא את עצמו בפועל בקטגוריה הזאת. מעולם לא האמנתי בתיאוריית הקשר "כֶּמְטְרֵייל", ולפיה מסתירים מהציבור שהשובלים של מטוסי סילון משמשים לריסוס חומרים ביולוגיים מזיקים. אף פעם לא האמנתי גם שהנחיתה על הירח היתה מבוימת או שכדור הארץ שטוח. אני לא חובשת כובעי אלומיניום להגנה מפני שדות אלקטרומגנטיים, ואני תמיד חותכת כשמישהו מפיל את האשמה על כל מיני אגודות סתרים.
מה שאני עושה נקרא למעשה חשיבה מבדילה. כי אי אפשר להשוות ממש בין ארצות. לכן, מה שקורה באיטליה לא קיים בכל מקום. כל ארץ היא ייחודית - בתרבותה, במערכת הבריאות שלה, במבנה המשפחתי הטיפוסי לה ובבעיות החברתיות שקיימות בה. אסור להתעלם מהגורמים האלה.
ביום שישי התקשר אלי חבר ותיק. הוא חי בפריז, וזה עשרה ימים יושב בבית, בעוצר. ועוצר באירופה פירושו שהצבא והמשטרה עורכים ביקורות ברחובות, ושנחוץ אישור מעבר בשביל ללכת לסופרמרקט. אם לא תציגו אישור, תצטרכו לשלם קנס בגובה עד 25 אלף יורו (כך זה בבוואריה) או שתיעצרו. אנשים מסוּרים במיוחד מצלמים מהמרפסות אנשים אחרים, שיצאו לטייל ברחוב, ומעלים קליפים לרשת כדי לעשות להם שיימינג. ההערות מכריזות: "היה צריך לכלוא אותם!" או "הכי טוב לירות בהם על המקום!".
מונחים כמו "עוצר", "אישור מעבר" ו"צבא" מפעילים אצלי בקליק אחד את הטראומה הבין־דורית. ממש כך נאלצו סבא־רבא וסבתא־רבתא שלי לחיות בברלין בשנות ה־30 של המאה שעברה, עד שהצליחו להגיע לפריז, ושם נולדה סבתא שלי, אנדרֶאה.
עכשיו אני בעצמי אמא. אני מסתכלת בעיניים הכחולות של בתי הקטנה, אֶטָה, שקיבלה את העיניים שלה מאביה הישראלי, שדווקא שומר על קור רוח בסגר בישראל, ואני תוהה, מה הופך אמא לאמא טובה לנוכח המצב. בעוד ימים ספורים יכריזו על עוצר גם בברלין. אם אני מוכרחה לדמיין איך אני הולכת לסופרמרקט עם בתי, יד ביד, ושוטרים גרמנים עוצרים אותנו ומבקשים לראות את אישור המעבר שלי, מתעוררת ועולה רוח ההתנגדות שלי. הרוח הזאת לא בדיוק עשתה לי את החיים קלים, אבל כרגע היא חשובה יותר מכל חבילת פסטה ומכל בקבוק של אמצעי חיטוי. כי היא באה יחד עם רצון רדיקלי לשרוד, שאבא שלי הנחיל לי: הוא לא החמיץ הזדמנות להכשיר אותי לעמידוּת בשואה. בין שמדובר בחיים ביער ובין שמדובר בהדלקת מדורה על חוף ים סחוף רוחות שנושבות במהירות של 65 קמ"ש, או בציד בעלי חיים או בליקוט פירות יער. You fucking name it.
"תעופי משם אם את עוד יכולה", בכה אנריקו בטלפון. אז בשבת חיפשתי דרך החוצה מגרמניה, וראיתי איך בתוך שעה לכל היותר כל הטיסות מ־25 במארס והלאה בוטלו. הטיסה האחרונה תצא ב־24 בחודש בשבע בבוקר. היעד: יוון, ארץ שיש לי בה חברים, שגרים בכפר עם כלכלה אוטארקית, לחוף הים, ובתי הנופש על הדיונות עומדים ריקים. תהיתי: מה היו עושים סבא־רבא וסבתא־רבתא שלי, שׁטפן וז'ולייט, אילו ידעו שכעבור זמן קצר הגרמנים יכבשו את פריז, ושסבתא־רבתא שלי תשלם בגלל זה בחייה? שאלתי את עצמי וניסיתי לקבל את ההחלטה הנכונה.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
דיסטופיה אמריקנית / ראובן נמדר
הסופר עבר מניו יורק לכפר, אבל האימה אינה שוככת
נכנענו! אחרי כמה ימים של עמידה בלחצים שהופעלו עלינו מבית ומחוץ, השתכנענו לארוז את מיטלטלינו ולעזוב את העיר. לא ברור ממה בדיוק נמלטנו: האם מן המגיפה עצמה או מהבהלה ההולכת וגואה בניו יורק?
בימים האחרונים שלנו בעיר, החרדה חִלחלה אלינו מכל עבר. שכנים רוטטים מעצבנות עמדו ליד המעלית וייחלו שתהיה לנו די דרך־ארץ להציע להם לעלות ראשונים ולחכות בנימוס למעלית הבאה. בעלי כלבים שמעולם לא החמיצו את ההזדמנות לשיחות אגב, מתחו עכשיו את הרצועה עד הקצה במאמץ להתרחק ככל האפשר משותפיהם הקבועים לרכילות הכלבים השכונתית. מכרים נופפו לנו לשלום מעברו האחר של הרחוב, ובעיניהם תחינה אילמת שלא ניגש אליהם. אינספור משטחי המתכת, האבן והזכוכית של העיר נהפכו פתאום למלכודות מוות רוחשות וירוסים סמויים מעין, והניו־יורקרים תוחבים את הידיים - עורן אדום ומעקצץ בגלל שפשופן האינסופי באלכוג'ל - עמוק בכיסים ונזהרים שלא לגעת בדבר, בשום דבר, לא בבני אדם ולא בחפצים. העיר הגדולה, שהיתה בעיניי התגלמות החירות וההרפתקנות התרבותית, כעין שמורת טבע של האנושות, נעשתה פתאום לבית סוהר אדיר ממדים, שאסיריו מתחזקים סורגים בלתי נראים המפרידים ביניהם.
כעת אנחנו מסתופפים בבית עץ קטן ורעוע באזור כפרי בעמק ההדסון. העצבנות ניכרת כאן פחות, אף שגם כאן הרחובות כמעט ריקים ורוב החנויות סגורות. "המשבר מוציא מהאמריקנים את הצדדים הכי טובים והכי הרעים שלהם", אמר מנהל הסופרמרקט המקומי, שסיפר לי על לקוחות אנוכיים שרוקנו מדפים בלי לחשוב על שאר התושבים.
הצדדים הגרועים ביותר של האומה האמריקנית הם נושא שכיח במגעים שלי בימים אלה. בשיחות, בהתכתבויות ובפוסטים בפייסבוק חוזרת ועולה הפנטזיה האפוקליפטית הגדולה של מלחמת כל בכל. הפנטזיה הזאת היא עדיין אפשרות קלושה, המתקיימת בינתיים רק בדמיון הגרוי יתר על המידה, אבל אפשר ללמוד ממנה הרבה על התודעה הקולקטיבית האמריקנית. בשבוע האחרון שבתי והרהרתי בהבדל שבין דיסטופיות ישראליות למיניהן לבין אלה האמריקניות. "בדרך לעין חרוד" של עמוס קינן הוא הדוגמה הראשונה שעולה על הדעת, ואליו מצטרפים רומנים עבריים אחרים, כמו "החלום הרביעי" של דוד מלמד, "פונדקו של ירמיהו" מאת בנימין תמוז ו"השלישי" מאת ישי שריד - כולם מגוללים פנטזיות דיסטופיות על היום שלאחר מות הישראליות כפי שאנו מכירים כיום (ועל כורחנו, לפעמים, גם אוהבים). בדיסטופיות האלה המשבר הוא קולקטיבי, דתי או שבטי. החברה האזרחית מתפרקת, ובמקומה באה התכתשות חסרת רחמים בין קבוצות המאורגנות סביב אידיאלים ודפוסי שייכות פרימיטיביים.
הפנטזיה הדיסטופית האמריקנית שונה שוני מהותי: היחיד ומשפחתו הגרעינית מתבצרים בביתם, חמושים מכף רגל ועד ראש, ומגינים על עצמם מפני העולם העוין. לא בכדי מכירות הנשק והתחמושת בארה"ב זינקו בפראות בימים האחרונים. תודעת המעמקים הליברטריאנית, ההובסיאנית, הגורסת ש"אדם לאדם זאב" ושאין לנו על מי לסמוך כי אם על עצמנו, קמה לחיים ומבצבצת מבעד למעטה הנוצץ של התודעה האזרחית.
הלך הרוח הזה, האפל, מחריד אותי. אני מקווה שהדברים יישארו בתחום הדמיון. אבל אני נחוש בדעתי: אם הכל סביבנו יתפרק, אכניס את כולם למכונית ונטוס בחזרה העירה. נראה לי קל וטבעי יותר לשרוד בג'ונגל האורבני המוכר והאינטימי של ניו יורק מאשר בנוף הכפרי הפסטורלי, הנעים והשלו לכאורה, שקורץ אלינו כחלום מתעתע.
ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר על ״הבית אשר נחרב״, מתגורר בניו יורק זה כ־20 שנה.
צילום: Beowulf Sheehan
שלום לאמא ואבא / יונתן שגיב
הוריו בישראל המסתגרת והוא בלונדון הנחסמת; אז יונתן שגיב הולך אליהם בדרך השירה
סטוק ניוּאינגטוֹן, לונדון, 23.03.2020
הפעם האחרונה שראיתי את אבא ואמא שלי היתה בינואר. הם הסיעו אותי לשדה התעופה. בדרך דיברנו על איך ניפגש שוב בפסח וזה "כולו שלושה חודשים מעכשיו". אני עדיין רואה את שלושתנו עומדים מול אולם ההמראות של טרמינל 1. אמא שלי אמרה שהתלבשתי קל מדי, ואבא שלי צבט אותי ביד ואמר, ״תפסיק לצעוק כשאני מרגיז אותך, אתה כבר צריך לדעת שאני עושה את זה בכוונה".
התחבקנו לשלום והם נסעו. לא בכינו. לא הצהרנו הצהרות אהבה גדולות. יש לנו כבר 12 שנים של ניסיון בפרידות כאלה. התנועה במרחב עדיין היתה בלי מחשבה או מועקה. חציית גבולות - עניין שבשגרה.
ועכשיו? בבריטניה מדברים על עוצר טיסות, על לונדון הוכרז סגר, ואני לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאראה את ההורים שלי.
על אמא שלי אני לא פוחד. חמושה במסיכה, בכפפות ובתרסיסי אלכוג׳ל, היא פורחת, מסתובבת בבית כמו קלינט איסטווד של המגיפה. מאז הסרטן לפני תשע שנים, היא התכוננה למה שקורה עתה: שוב ושוב נזפה באבי שהוא מסתובב בלי צעיף ביום אביבי, התרחקה בנימוס מאנשים שנושמים בכבדות בחדרי המתנה, וצברה בארונות מאגר תרופות שיניס כל חיידק. פעם, כל עצה בענייני בריאות שיצאה מפיה היתה עשויה להטריף אותי - היום אני חושב עליה כעל כוהנת ונביאה.
אני כן פוחד על אבא שלי. בן 71, בעיניו ניצוץ של שובבות ילדים, הוא ירוץ לראות שלג יורד על הרי ירושלים, לקטוף תותי בר מעץ בשדה נטוש מאחורי תחנת הרכבת בהרצליה, ולגנוב תפוזים מפרדסי תל מונד. עד אתמול הוא התעקש לעבוד. דבר לא הניא אותו: לא העובדה שעישן שתי קופסאות ביום עד הסרטן שאילץ אותו להפסיק לפני שלוש שנים, ולא הגערות של אמא שלי. כמי שהוכרז עובד חיוני, הוא המשיך לנסוע מדי יום למשרד בתל אביב, ואמר שכולנו צריכים לקחת רגיעון. כעסתי עליו, והתנחמתי בו.
התעקשותו להיאחז בחיים גם בעת התפרקותם הזכירה לי את השיר האלמותי של דילן תומס, ״אל תלך בנועם אל תוך הלילה הזה הטוב״, שמסתיים בבקשת הדובר מאביו לשמש לו דוגמה בעמידתו הגאה לנוכח מותו הממשמש ובא וקץ העולם: "ואתה, אבי, שם במרומי תוגה, / קלל, ברך אותי עכשיו בדמעותיך הפראיות, אני תפילה. / אל תלך בנועם אל תוך הלילה הזה הטוב. / זְעַם, זְעַם על גסיסת האור".
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. כתב שלושה ספרי בלש. תרגום שורות השיר עובד בידיו בהשראת תרגומי משה דור ועודד פלד
צילום: Mark-Blower