"הייתי שר גם עם זנדברג ואחמד טיבי"

״תראה מה זה", אומר אראל סג"ל. "הכל גלוי. כולם יודעים למי אני מצביע. כולם יודעים מה אני חושב על ביבי. אמרתי וכתבתי דברים הרבה יותר בוטים. אבל בסוף, מה מביא את כולם להתפוצץ עלי? זה ששרתי איתו. ועוד שיר לם־לם כמו 'שבחי ירושלים'. לא שיר מחאה, לא שיר מקומם. 'שבחי ירושלים'. למה? כי נתתי לו רגע אינטימי. אנושי. פתאום הוא יצא בן אדם פשוט. שלא חייבים לשנוא. וזה, תשמע אותי, זה מחרפן אותם".

את סג"ל אני פוגש בביתו במודיעין. חצי סלון תפוס בערימות של קרטונים גדולים. לא, הם לא עוברים דירה. זאת מערכת מיזוג חדשה, שמשפחת סג"ל הזמינה אחרי שהמרכזי הקודם השיב את נשמתו לבוראו. בעולם שבו הכל מטאפורות, אני שואל את עצמי אם זה לא סמלי. אראל סג"ל הוא אחד העיתונאים האינטנסיביים והבוטים ביותר בסביבה. תמיד עובד. לא מתבייש להזיע. תמיד על מיתר שכמעט פוקע, גם כשהוא מחייך. והוא מחייך לא מעט. אני אומר לעצמי שאילו אני הייתי מערכת האוורור של סג"ל, גם הייתי קורס מתישהו. 

במשך שנים, כששידרתי בגל"צ את "המילה האחרונה", נחשפתי מדי פעם לביקורת עממית. התסריט היה חוזר על עצמו כמעט באופן קבוע: באמצע הרחוב מישהו היה מאט את הרכב, פותח חלון וצועק לי מכל הלב: "למה אתם עדינים כל כך!!! תיכנסו בהם!!!"

עם הזמן ידעתי לנחש שזה יבוא. לפעמים כבר לפי הרכב. כשהנהג אמר "אתם", הוא התכוון לאורי אורבך ז"ל ואלי. כשהוא אמר "בהם", הוא התכוון לאברי גלעד, ובעיקר לעירית לינור. התל־אביבים השמאלנים. כשהוא אמר "תיכנסו בהם", הוא התכוון לומר שאנחנו צריכים ללמוד מאראל סג"ל.

כבר שנים שסג"ל נכנס בהם, יהיו ה"הם" אשר יהיו. יש אומרים שהוא טעם נרכש. משהו בין גויאבה לכוסברה. או שאוהבים או שאי אפשר לסבול. אנשי מקצוע שעובדים איתו מקרוב אומרים עליו דברים מלאי חיבה, בלי שום קשר לדעה פוליטית. אין ספק שבדבר אחד הוא צודק: מכל הפרובוקציות שעשה, דווקא זו - השיר המשותף עם נתניהו ועם ינון מגל ושמעון ריקלין - קוממה עליו רבים, חוללה מהומה לא קטנה, ובעיקר הביאה להשעייתו משידור ב"כאן".

שר "שבחי ירושלים" עם ינון מגל, שמעון ריקלין וראש הממשלה, בנימין נתניהו.

"ניסו לקבע את הרעיון שהשתתפנו בתשדיר תעמולה של הליכוד", הוא רושף, "אבל האמת שונה. לינון, לשמעון ולי יש את פרויקט הצד של 'שיר לשבת'. ושמעון פנה לכמה פוליטיקאים, בגלל הקירבה לבחירות. חשבנו שיהיה טיפה יותר נעים ומתוק עם שיר לשבת בתוך כל הכאוס והתיעוב.

"נתניהו פתאום הסכים, אז קפצנו על ההזדמנות. לא שלא חשבתי שיצקצקו ויעירו, אבל לא העליתי על הדעת את עוצמת הסערה. צילמנו את זה הכי פרטיזני, שום הפקה ושום נעליים. צילום בטלפון בלי עריכה, טייק אחד. אני לא השתתפתי בקמפיין של ראש הממשלה. ראש הממשלה השתתף בקמפיין שלי.

"למה זה הקפיץ? אולי בגלל ההדתה. אולי בגלל האנושיות. הרי אני לא מתבייש לומר שאני תומך בנתניהו, זה לא איזה סוד. אני כותב מאמרים שראש הממשלה משתף לפעמים, אז מה? איזו תעמולה נוראית יש ב'שבחי ירושלים'? מה? שרואים את ראש הממשלה מבסוט? שהראינו מעט חיבה? רק לשנוא אותו ולזלזל בו מותר?"

זמן קצר לאחר הראיון כבר התפרסם שבעקבות שיחת הבהרה עם הנהלת "כאן", הוחלט שסג"ל יחזור לשדר בתום חמישה ימי השעיה. אבל אני מנסה להבין מה סג"ל העיתונאי חושב על האופן שבו סרטון ה"שבחי" הולם את האתיקה - ואולי גם את האסתטיקה - העיתונאית.

אתה לא קצת מיתמם? היית שר גם עם תמר זנדברג? עם אחמד טיבי?

"בטח!!! למה לא? אני לא מיתמם, ומי שמכיר אותי יודע שאני מוכן ושמח לדבר עם כולם. אותי פוסלים. אני לא פוסל אף אחד. כי אני חושב שאני סקרן. בני אדם מסקרנים אותי. הרבה פעמים הדיונים הכי מעניינים הם עם מישהו שאתה לא מסכים איתו, כל עוד מדברים בצורה עניינית. לא בסיסמאות.

"יש משהו שאני גאה בו, ואנחנו בימין מדגישים אותו בזמן האחרון, והוא שאנחנו משתדלים להיות מנומקים. להביא ראיות. להשמיע טענות מבוססות, לא סיסמאות. אבל לא משנה אילו חומרים, ראיות, נימוקים אני אביא, תמיד יבואו ויטיחו בי 'אתם שופרות'.

"אני לא בא להתבכיין. הבנתי איפה אני נמצא. זה התפקיד שלי, ואני אבצע אותו. יאהבו את זה או לא - אני שם קצוץ. אחרת זה לא מעניין אותי".

***

סג"ל, בן לאחת המשפחות הוותיקות בארץ, גאה מאוד בייחוס שלו. הוא נושק לגיל 50, וגדל בירושלים בבית דתי לאומי. בגיל 17 הוריד את הכיפה, ובשנת 1997 התחיל לכתוב במקומון התל־אביבי "העיר", שהיה אז בתקופת הפריחה המונומנטלית שלו.

"לא מוכן לשחק את המשחק של עיתונאי ימני מול עיתונאי כללי" // צילום: צחי מרים

אף אחד לא היה יכול לנחש, על פי סגנון הכתיבה שלו באותם ימים, שהכיפה עוד תחזור לפאר את ראשו. זה קרה בשנת 2005, לאחר ההתנתקות, ויש שיאמרו בעקבותיה. בשנת 2000 נשא לאישה את דלית, והם מגדלים ארבעה ילדים ומזגן. 

לא פשוט לעקוב אחרי הרטוריקה שלו. הוא קופצני, לא שם נקודה. יש בו תשוקה עזה להשכלה גבוהה ולתרבות רחוב, להיסטוריה ולסיפורים טובים. בתחילת דרכו העיתונאית פרסם בעיתונות מאמרי דעה סוערים, שהיו בהם מובאות קלאסיות לצד בדיחות גסות, ואוצר מילים שנע בין שירת אבן גבירול לבין היציע המזרחי של אוהדי בית"ר.

גם היום, כשהוא יותר שקול ויותר כסוף שיער, הוא מצטט פילוסופים, חוקרים, קולגות, רבנים ושחקני כדורגל, ותמיד קוטע באמצע ועובר ביעף לאסוציאציה הבאה. אין הרבה דמויות בתרבות שלנו שחולקות עם קהל הקוראים שלהן עולם פנימי כל כך מסחרר. זה לא משעמם לרגע, אבל מלאכת התמלול של הראיון הזה היא חתיכת כאב ראש. 

יגידו לך, וגם אני אומר, אי אפשר להיתמם. מעבר ל"שבחי ירושלים", כבר הרבה זמן שאתה אולי לא מדברר את ראש הממשלה, אבל ללא ספק אחד מגדולי אוהדיו. משדר שעות רדיו שלמות שהן שיר הלל. אומרים שאתה שופר, מה שאורי דן היה עבור אריק שרון.

"לראש הממשלה יש הרבה חסרונות. אבל אתה יודע, בגמרא יש דיון איך מטילים עונש מוות. הרי בחוק היהודי אי אפשר לפסוק עונש מוות פה אחד. אם יש פה אחד, משהו פה לא בסדר ולא יכול להיות. אז אם 95-90 אחוזים מהתקשורת בתפיסה אחת, מונוליטית - אני לוקח על עצמי את תפקיד הדיין שמשחק את האיפכא מסתברא, שזה טבעי לי כי אני באמת מאמין באיפכא מסתברא, ואני נמצא באזור חיוג שבו אני מאוד שלם עם עצמי". 

כלומר, אתה מאמין שבכל הנוגע לאישומים נגד נתניהו, יש כאן בעיקר מזימה.

"לא רוצה להגיד מזימה. אבל מדובר באישומים מאוד־מאוד בעייתיים. הם מבוססים על זיהום חקירה. על סחיטת עדים. מראש יש כאן בעיה עם עצם העובדה שראש ממשלה עומד לדין על אישום תקדימי. זו בעיניי כניעה לאגו שלהם (של מנדלבליט ושי ניצן; ג'.ל). והקול הזה חייב להישמע. יגידו שאני שופר? שיגידו. 

"אסור לשכוח שרביב דרוקר וגיא פלג הם חלק מגופי תקשורת גדולים ומבוססים. אני פרינג'! אני כוח קומנדו. לכן אני צריך לעבוד עם הטוויטר".

אז מי אתה באמת, עיתונאי או אידיאולוג פוליטי?

"אני חושב שההגדרות הישנות גוועו. אני עוסק בתקשורת, על מגוון אפשרויותיה. אני גם לא מוכן לשחק במשחק של עיתונאי ימני מול עיתונאי כללי. להיות העיתונאי ה'אובייקטיבי' כביכול. אין חיה כזאת. אני נמצא במקום שבו אני נמצא כי צריך להיות בו, לא כי אני נהנה שעמיתיי קוראים לי שופר.

"הבנתי אחרי ההתנתקות שהמחנה שלי, השבט שלי, משחק באופן הוגן אבל לא מקבל סיקור הוגן, תקשורת המיינסטרים הישראלית מוטה לחלוטין. אתה משחק איתם על פי החוקים, ואז הם משנים אותם לפי צורכיהם ועושים כנסים בבית סוקולוב על קץ הדמוקרטיה".

מה שמוזר הוא שמבחינת האישיות אתה לא התגלמות החסיד. בטח לא החסיד השוטה. אתה מרדן, מחוספס, אתה רוקנ'רול. איך הגעת לשיר "שבחי ירושלים" עם ראש ממשלה?

"אין פה סיפור אהבה. אין פה יחסים אישיים. אני לא חבר שלו. אני כן מאמין שבתוך העולם הפוליטי, נתניהו הוא דמות חד־פעמית. דמות משמעותית בהיסטוריה של עם ישראל. כשאני אומר 'שליח השם', צוחקים עלי. אבל ככה אני חושב. מה אתם רוצים? שלא אגיד את זה?

"ביבי עשה הרבה דברים שהיו מאוד קשים למחנה שלי. אבל זה מכיוון שהוא לא אידיאולוג. הוא פרגמטיסט, ואני מעריץ פרגמטיסטים. אבל מעבר לזה אני שונא עוול. בתקשורת שעובדת 24/7 נגד נתניהו, בין עמיתים שהשנאה שלהם לנתניהו חורגת מגבול הטעם הטוב, בעולם כזה אני חייב לקחת על עצמי את תפקיד האנטגוניסט הגדול ואת העלבונות.

"בארבע השנים האחרונות הקדמתי בהרבה את כולם בהבנה של הפוטש המשפטי שמתחולל כאן. לעגו לי. אבל היום רבים שואלים, מי שומר על השומרים? מנסים להבין את צפונות הדיפ־שטייטעל ומהי קרן וקסנר ומיהו ג'פרי אפשטיין. לא תמה המלאכה.

"צריך לזכור דבר אחד: ראש הממשלה לא יכול לפגוע בי ובך. הוא לא יכול לשלוח אותנו לכלא. אין לו את היכולת לפתוח לנו תיק. מהבחינה הזאת, הגוף הכי חזק בארץ הוא הפרקליטות. הפרקליטות יכולה ברגע אחד להפוך אותך מבן חורין לאדם אומלל, שכל הכספים שלו מחולטים. יושב במעצר.

"אז בקטע הזה אני ממש בשליחות. שליחות מטעם עצמי. ואם צריך שמישהו יתנדב להיות הנחשון שקופץ לתוך שלולית החרא, זה יהיה אני. ומה? אני לא נעלב ממה שאומרים? בטח שנעלב. וכן אכפת לי מה שאומרים. מתחשק לי להגיד: רגע, יש לי הישגים עיתונאיים נכבדים. אני יודע לכתוב טוב יותר מרוב הכותבים בארץ. אני מסוגל לראיין גם חשפנית וגם את הרבי מקוצק. אז אני מבין את המחיר. אבל אם לא הייתי, היה צריך להמציא אותי".

"ההגדרות הישנות גוועו". סג"ל // צילום: צחי מרים

***

יכול להיות שבסיס האיבה לנתניהו פחות קשור לאישומים הפליליים, אלא נעוץ בכך שהוא לא הלך בדרכי שרון ואולמרט ולא אמר בשלב מסוים "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", אלא דבק בדרכו באופן מקומם? 

"גם. ללא ספק. אבל באופן יותר עמוק אפשר לומר שאנחנו בשלב של בירור זהות. פעם היה ברור לכולם שצריך רוב יהודי בכנסת. היום צריך להילחם על זה. לכן, למשל, אני מתנגד להפרדת הדת מהמדינה. לא בגלל שאני מעריץ את הרבנות, אלא כי זה צעד לקראת אובדן המדינה היהודית. כי בלי הזהות הדתית שלנו אנחנו מאבדים את הזכות ואת הקושאן. אז על זה יש מאבק, וביבי הוא סמל שלו.

"נכון, רוב הציבור בארץ הוא מסורתי, והחרדים הולכים ונכנסים לישראליות ונעשים ישראלים. אבל כשחוגים שלמים באקדמיה, בעיקר במדעי החברה, חוזרים ומציגים את ישראל כפרויקט קולוניאליסטי, ולא מכירים בזכות הקיום שלה, וזה נמצא ברוב הסילבוסים - ואתה יודע שאני צודק! - אז אני מרגיש בסכנה. דווקא מכיוון שאני כן מעריך אינטלקט וכן מעריך אליטות. מכאן גם הצורך לטפח אליטות חדשות".

אתה חושב שכעס הוא כלי עבודה אפקטיבי? מי שלא בוחר בדרך הזאת מפספס משהו?

"לא. אני חושב שהשתניתי. אני הרבה פחות כועס. קודם כל אני חושב שכעס, ברדיו, הוא הרבה פעמים טכניקה להיות מצחיק. אני לא באמת מתעצבן. אני גם לא מנבל את הפה.

"לפני עשר שנים יכולתי לדבר בצורה גסה, אבל התבגרתי. זה לאו דווקא קשור לעובדה שאני חובש כיפה. אני עוד מעט בן 50. אני מתבונן בדברים שכתבתי בגיל 30, ואלה לא דברים שאני יכול לכתוב היום. תשמע, הילד שלי לומד בעתניאל".

אתה יודע שהוא ימצא את הדברים שכתבת אז.

"אני יודע. הוא כבר מצא. זה לא שאני מתבייש במי שהייתי פעם. זה חלק מהגילוי העצמי. לאורך השנים אתה חוצב את עצמך. אבל עניין הכעס הוא טעות נפוצה. אני לא כועס. אני אמוציונלי. אני נותן לרגשות שלי לצאת. אני ההפך מהטון הזה של גל"צ, מה שפעם כונה 'מיכמוך', על שם מיכה פרידמן. אני לא בשטאנץ.

"להפרעת הקשב שלי יש הפרעת קשב. ככה הראש שלי עובד. אני כמו דף גמרא. פתאום יש סיפור. פתאום יש רעיון. ואני עובר מנושא לנושא. אני מאמין שיש אנשים שיכולים לאהוב את זה. שיש לי משהו ייחודי". 

אז אתה לא באמת כועס.

"לפעמים אני כועס".

כמו למשל כשאתה מדבר על ה"הם". זה לא נשמע כאילו יש לך הרבה אמון בכנות או ברצון הטוב שלהם.

"מי זה 'הם'?"

הרעים האלה שלא מסכימים איתך. שלא קולטים, כמוך, שאנחנו חיים בתקופה נהדרת ושראש הממשלה הוא דמות בסדר גודל תנ"כי.

"אין לי שום בעיה עם שמאלנים, או בכלל עם בעלי דעה שונה משלי. אני סקרן, ובני אדם מסקרנים אותי מאוד. אני מוצא דיון אינטלקטואלי כעונג רוחני.

"יש שמאלנים שאני מעריך מאוד ונהנה להתווכח איתם, כמו שיש ימנים שאני פחות מסמפט. אני לא חושב ששמאלנים רוצים ברעת המדינה, לשיטתם הם יביאו מזור לתחלואיה. אבל יש קולגות..."

עם קלמן ליבסקינד, מהתוכנית ממנה הושעה.

הנקודות שבהן סג"ל מהסס עמוקות, נוגעות בכאב. אף אחד לא רוצה לצאת בכיין או מתלונן סדרתי, ובכל זאת, היתה כאן השעיה של עיתונאי ותיק, אולי שנוי במחלוקת, אבל מי לא? והנה, קהיליית אנשי התקשורת לא ממהרת להתייצב על רגליה האחוריות ולא יוצאת להילחם נגד סתימת הפיות.

בנקודה הזאת אני נוטה להזדהות עם כאבו של סג"ל. גם אני הושעיתי פעם בגלל דברים שאמרתי. גם במקרה שלי לא קמו עיתונאים וזעקו על סתימת הפיות. כשהשעו שדרנית מרשת ב', אברי גלעד ואני דיברנו לטובתה בכל תוכנית. היא בכלל מהערוץ המתחרה, וגם לא מהמחנה הפוליטי שלי, אבל הקדשנו דקה או שתיים בכל תוכנית להילחם נגד הרדיפה הפוליטית שלה, ונגד סתימת פיות בכלל. וכשהשעו אותי משידור, אני מודה ומתוודה שציפיתי למילה אחת טובה מאותה עיתונאית. המילה הזאת לא הגיעה עד היום.

"אני בז להם! אני תמכתי באושרת קוטלר כשביקשו להשעות אותה. אני לא עושה חשבון. אבל הם לא הוגנים. הם בכלל לא משחקים באותו משחק.

"בסופו של דבר, אתה צריך להביט במראה ולהיות שלם עם עצמך. תראה, אני לא הרגתי אף אחד. כל מה שאני עושה זה מדבר ברדיו וכותב בעיתון ומשדר בטלוויזיה. זה הכל. אנחנו הציפורים שמנקרות טפילים מהגב של הקרנף. כדאי שנזכור את זה. אנחנו לא באמת עושים חדשות". 

"תמכתי בה". אושרת קוטלר

בכל זאת, עיתונאים משפיעים על השיח. 

"לרביב דרוקר מותר לכתוב לפני ארבע שנים 'לכו על הגברת'. ומותר לו להמליץ לגנץ על מה לנאום. זה אני שפרסמתי את התמונה של גבי אשכנזי, רגע לפני כניסתו לפוליטיקה, מצטלם עם רוני דניאל, אמנון אברמוביץ' ויהודה וינשטיין, והם משוחחים ומבלים.

"אז להם מותר. תמיד מותר להם. אבל כשאתה אומר 'הם', פתאום אומרים לך, הנה, הכללת. זה הוויכוח הישן שלי עם אורי אורבך ז"ל, וגם איתך. ואני אומר שוב: אני לא נחמד. כי אם אני אהיה נחמד, ידרסו אותי".

אז איך אתה מסביר את זה שאת אורי אורבך לא דרסו?

"אורי אורבך היה אישיות חד־פעמית. הוא היה ראשוני. הוא הגיע לגל"צ. הוא המיר אנשים. אבל לא כל אחד יכול להיות אורי אורבך. לא כל אחד יכול, בנחמדות כמו שלך, לשנות את האנשים בלי שהם ירגישו. בסוף־בסוף, בהשפעה על המציאות ועל ההמונים, בקרבות הגדולים, אתה לא יכול להיות נחמד".

עובדה שעשינו את זה.

"הרוב לא מצליחים. הרוב נטמעים ונכנסים לשטנץ".

אני חושב שיש לנו כאן מחלוקת אסתטית על חשיבות הפאתוס. האם ככל שאדפוק חזק יותר על הפודיום, אגרום לאיזו אמירה להישמע יותר לעומק.

"אני תלמיד של יוסף חיים ברנר. אני לא רוצה את זכות הדיבור, אני רוצה את זכות הצעקה. אתה עדיין פותח אולפן שישי ומקבל לראש הסתה נגד מחנה הימין.

"אחד הדברים שהכי מפריעים לי זה שמציגים את מחנה הימין כמטומטם. אף אחד לא רוצה שיחשבו שהוא מטומטם. שהוא 'רגשי', שהוא 'חושב מהבטן'. כולם רוצים שיעריכו אותם. ואם אתה לא חזק, אתה משתכנע שהשכל נמצא בשמאל".

זה קצת מזכיר לי את הגישה של אורי אליצור ז"ל, שאמר משהו כמו שהימני מאמין שהשמאלנים פחות יהודים ממנו, או פחות אוהבים את הארץ; השמאלני מזדעזע מההתנשאות הזאת, אבל טוען שהימני פחות אנושי ממנו.

"אני לא חולק על יהדותם של השמאלנים. עם גדעון לוי אני הכי נהנה לשוחח. למה? כי אפשר לנהל איתו דיון ענייני".
וכי יש לך חיבה לקיצונים.

"ברור. למרות שאני עצמי פחות קיצוני, נניח, מקלמן (ליבסקינד; ג'.ל). אני מאמין בפשרה. אני רציונליסט. אני הרבה יותר בצד של הרב סולובייצ'יק מאשר הרב קוק".

אתה לא משיחי.

"לא. בשאלה אם אנחנו בתהליך בלתי הפיך של גאולה, אז לא, אני לא מאמין שהתהליך הוא בלתי הפיך. אני לא מקבל את זה". 

יש בכלל תהליכים בלתי הפיכים, לדעתך?

"לא. אני אנושי. אנושי מדי, כמו שאמר ניטשה. אז ההשקפה שלי על ההיסטוריה היא יותר מתונה. אבל כן, זה מציק לי. כמו שקלמן אומר - אתה קם בבוקר, שם קסדה ונשק, והולך לעבודה.

"תמיד יטיחו: 'אתם שופרות'". סג"ל // צילום: צחי מרים

"אם היה בשיח הציבורי סוג של איזון, שמשקף את התיקו הפוליטי, אז מילא. הרי יש כאן תיקו פוליטי, כן? אבל איפה ההגמוניה? זה הרי ברור. אני מניח שאפילו במערכת 'ישראל היום', ובוודאי באולפני הטלוויזיה והרדיו, רוב העורכים נמצאים בצד השני. יודע מה, תעזוב איזון. תן לי 70־30. תן לי סטיית תקן קצת יותר קלה, ואני מבסוט".

אבל איך תגדל אליטה, אם השיח הוא ברמה של אפוד־נשק־קסדה?

"זה רק במובן האלגורי. איך אני מגדל אליטה? אם אני מראיין את פורום קהלת, ואת שמחה רוטמן, ואת האנשים האינטליגנטיים האלה, ומכניס אותם לתוך הסיסטמה של עשיית החדשות, שהיא סוג של מפעל נקניקיות. אם אני מכניס את האנשים שלי נדבך אחרי נדבך, אז מי שמדבר הוא מי שיקבע.

"במשך שנים אנשים חשבו שאם הם קונים בתים בירושלים, זה מספיק. לא, זה לא מספיק. כי את גוש קטיף פינו בשלושה ימים. מה אני למד מזה? שמי שמזניח את התרבות, מי שמזניח את האמנות ואת האינטלקט, משלם על זה מחיר בסוף. אי אפשר להתעסק רק בבנייה, ובצבא, ובארץ ישראל". 

העובדה היא שאנחנו חיים במצב שבו אם אדם אומר משהו מורכב מדי, הוא כבר חשוד בשמאלנות.

"לא. אני לא מסכים. מה זה שמאלנות? אני יכול לכתוב מאמרים מעמיקים על תפיסת העולם השמרנית שלי, על אדמונד ברק ואחרים. אני לא ליברטריאני. אני כן מכבד את המסורת. אבל כל מה שאכתוב לא יעשה רעש כמו שיר עם ראש הממשלה.

"אבישי בן חיים, שהוא חכם וגם יותר עדין ונעים ממני, אומר שלפעמים עיתונאי צריך לעשות אקט לא עיתונאי כביכול, שהוא למעשה האקט העיתונאי הכי גדול".

באופן אישי, הייתי משעה אותך רק על איכות הביצוע של "שבחי ירושלים".

"תכלס".
shishabat@israelhayom.co.il

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו