מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"היום. אני אומר ליונה לפחות פעמיים ביום, בבוקר כשאני קם ולפני שאנחנו הולכים לישון, פק"ל. טוביה צפיר שמע אותי מספר את זה בטלוויזיה, והוא סיפר זאת לאשתו שאמרה 'למה אתה לא ככה?' אז באותו ערב, לפני שהוא הלך לישון, טוביה אמר לה, 'יונה, אני אוהב אותך'.
"יונה ואני - אנחנו הפקה משולבת. שנינו אמנים, ואנחנו זן נכחד לגמרי של זוג, אבל אנחנו בני אדם מסוג מסוים. אנחנו משלימים זה את זה, יונה היא אשת החזון ואני איש המעשה. היא מנסחת את זה: 'אני הרצל ואתה בן־גוריון'.
"עברנו הרבה שנים של סערות, ואנחנו לא שני קדושים. גם אנחנו רבים, אבל התענוג הוא להשלים יפה. אני לא זוכר תקופה של כעסים וברוגז, לא היתה תקופה של 'על סף גירושים'. כמו שדליה רביקוביץ' כתבה: 'שני דגים נחפזו, וירדו למצולות הים, לספר איש לרעותו מה גדלה אהבתם'".
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?
"אני עושה את זה מעת לעת. בית ילדותי שכן בקיבוץ גליל ים. היום, לצערי, הוא כבר לא קיים, כי נבנו שם בתים חדשים, אבל אני עדיין אומר שזה הקיבוץ שלי. יש לי הרבה נוסטלגיה. החלוקה של עוזבי קיבוץ היא בין אלו שאהבו לאלו שלא, ואני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה. היתה לי ילדות מופלאה ומקסימה. נכון שלא גרנו עם ההורים, היה לנו בית ילדים וראינו את ההורים בין ארבע אחר הצהריים לשבע בערב, אבל לשמחתי היו לי הורים מאוד אוהבים, ואמי היתה מתגנבת לראות אותי במשך היום.
"כשאני רוצה להירגע אני חולם על תמונות מהקיבוץ, על החברים ושבילי הקיבוץ, זה רומנטי. אבל אף פעם לא הייתי ילד קיבוצניק עד הסוף, לא הייתי שלומפר. הייתי מוקפד".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"כל הזמן, עד שאמרתי 'חבר'ה, אל תטרחו בכלל'. הציעו לי את כל סוגי הריאליטי, ניסו לפתות אותי בהרבה כסף, אבל לא מעניין אותי. אני שונא תחרויות, ולמרות שאני על במה ואמן, אני איש פרטי מאוד. מה לי ולכל הלהג המטופש הזה? ברור שלא אשתתף בזה, ואני גם לא צופה בזה.
"אני מכבד עבודה של כל בן אדם, ואני לא יכול לשפוט, כי הטעמים והסיבות שמישהו הולך לריאליטי כנראה לא ידועים לי. לפעמים עצוב לי שמישהו חייב להשתתף, אבל בסוף כל אדם אחראי לגורלו. לכל דבר כזה יש מחיר".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי בחיים?
"השנה, כשהחלטנו לעשות צעד ענק, עזבנו בית חלומות בתל אביב ועברנו ליפו, להגשים את החלום של יונה לחזור הביתה. גם עבורי זו סגירת מעגל, אני הייתי בפיקוד הנח"ל ביפו.
"כשהיינו יותר צעירים, חשבנו מה נעשה בגיל 70. ננוח על זרי הדפנה? אנחנו לא כאלה. רצינו שינוי. היינו באים לכאן לעשות הליכות לאורך הטיילת, ופתאום ראינו את הבניין הזה ונדלקנו עליו. לקח לנו המון זמן למכור את הבית שלנו, וחיכו לנו כאן שנתיים וחצי עד שהגענו, ואנחנו באמת מאושרים כאן.
"זה פרק חיים חדש בשבילנו. אנחנו שומעים את צלצולי הכנסייה ורואים את בית הכנסת ממש מתחתינו, ושומעים בחגים תפילות, וגם את צלילי המסגד, ויש יחס מקסים מצד הערבים - כולם רואים 'סברי מרנן' - ואוהבים אותנו פה. יפו מדהימה ושוקקת חיים".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים?
"השבוע. הילדים שלנו הם כל חיינו. הם תמיד אהבו לנסוע איתנו ולבלות איתנו. הם מאוד משפחתיים. עכשיו חגגנו יום הולדת שנה לנכד שלנו, יהונתן, ואנחנו חווים אושר גדול. אני רציתי להיות סבא כבר מגיל 40, ויונה סמרטוטה ואני סמרטוט, אנחנו סבים מכורים.
"אנחנו רואים את הילדים המון, למרות שמאי (מאי קשת, בתם; ש"ז) עובדת מאוד קשה בהצגה 'אפס ביחסי אנוש', אז השבוע נפגשנו במסעדה ואנחנו כל וויקאנד ביחד. אריאל, הבן הבכור, בא לבקר עם אשתו טלי ועם יהונתן, הם נהנים לבלות איתנו ואנחנו משפחה מאוד מלוכדת.
"אני הייתי אבא טוב כנראה. הופעתי המון, והיה לזה מחיר, אבל מאז שאריאל היה בן 14 הופענו ביחד, ככה שיש לנו קילומטרז'. אסרתי עליו לקרוא לי אבא על הבמה, אז הוא למד לקרוא לי ששי, ולשמחתי הוא המשיך לקרוא לי אבא מחוץ לבמה.
"אני רואה שהילדים שלי הפכו להיות מה שהם, אז אני מסיק שעשיתי משהו טוב. שני הילדים שלי מצליחים, ויש לי חלק בעניין. הם הפכו להיות אנשים טובים ובני אדם, קשורים למשפחה ואוהבים אחד את השני מאוד".
מתי בפעם האחרונה לא זיהו אותך?
"זה קורה לפעמים, כי יש כאן לא מעט עולים חדשים שהם לא מעורים לגמרי. מאז שיונה ואני היינו מאוד צעירים כולם מכירים אותנו, ולמדנו לחיות עם זה. לשמחתנו, 99.9 אחוז מהתגובות יפות, מפרגנות ונעימות, אנחנו מקבלים המון אהבה. גם בחו"ל, כשאנחנו יושבים ושותים קפה, באים ישראלים ומבקשים להצטלם איתנו. אנונימיות יכולה להיות מבורכת, זה נכון, אבל מכיוון שאוהבים אותנו, זה נעים לנו. זה כבר בטבע שלנו להיות מוכרים".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"כל דבר שיונה חולמת עליו - אני מנסה להגשים, ודרך החלומות שלה אני מרוויח את החלומות שלי. החלומות שלה תמיד יפים ונפלאים, אפילו את הבית הזה היא חלמה, ועוד כל מיני דברים שהיא רצתה, כמו טיול לאיטליה או לפריז, ואני הגשמתי לה כל דבר. זה כיף גדול להגשים חלומות.
"אני מודה שהחלומות שלי כילד לא הגיעו אפילו קרוב למה שהגעתי אליו בחיים. לא היו לי חלומות כל כך גדולים. חלמתי על להקת הנח"ל כשראיתי אותם בחדר האוכל בקיבוץ, אבל לא חלמתי הרבה מעבר לזה. רציתי להיות שחקן ואמן, אבל לא הגעתי לחלום כל כך רחוק וגבוה. אני בר מזל. צריך במקצוע הזה כישרון, אופי מיוחד - והרבה מזל. אם הייתי חוזר היום לילד או לנער שהייתי, אני לא חושב שהוא היה מאמין שהגעתי לאן שהגעתי".
מתי בפעם האחרונה עשית סדר?
במעבר הדירה, השנה. עשינו שינוי שרבים מהחברים שלנו מקנאים בנו בגינו, על ההעזה לקום ולזרוק 85 אחוזים מהחפצים שלנו. זרקנו הכל, היה לנו מרתף שלם של דברים. נתתי לספרייה מאות ספרים ונפטרתי מהמון חפצים. בין השאר, זרקתי את צ'ומפי (צ'ומפי היה בובת חמור ודמות מיתולוגית מתוכנית הילדים "שלוש, ארבע, חמש וחצי" ששודרה בחינוכית; ש"ז). הוא כבר היה שתום עין, הגיע זמנו".
מתי בפעם האחרונה התאכזבת?
"יש לי אכזבות, אבל אני טיפוס שלא נותן מקום למה שאין לי. אני לא אומר 'למה לא עשיתי את זה', אני לא מסתכל אחורה בזעם, רק קדימה. היה רק דבר אחד שרציתי ולא קרה: בהפקה הראשונה של 'עלובי החיים' בישראל, ב־1987, הבמאי האנגלי רצה אותי לתפקיד ז'אן ולז'אן, אבל הוא לא ידע להגיד את השם שלי נכון, אז לא לקחו אותי. שנים הייתי מסתובב ליד 'עלובי החיים' בכל העולם, ולא ראיתי את ההצגה. לימים עשיתי את התפקיד שרציתי באופרה, אז זו היתה סגירת מעגל".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?
"אין לי מושג. לא היה לי משבר עם הגיל כמו לחברים שלי. כולם מדברים על משבר גיל 40 - לי לא היה. גם לא משבר גיל 50 ו־60.
"בגיל 60 רק התחלתי לעשות חיים! רק כשמשהו כואב לי, אני אומר 'אה, זה בגלל הגיל'. אני עושה מדיטציה והליכות על החוף של 5 ק"מ כל יום, ואני מרגיש עדיין צעיר".
מתי בפעם האחרונה דאגת מאוד?
בקיץ, כשיונה היתה בבית חולים. דאגתי לה וגם לילדים, וגם היו שמועות (אליאן חלתה במחלת הנשיקה ואושפזה באיכילוב ביולי 2019. באותה תקופה הופצו שמועות שונות בנוגע למחלתה, ואף שמועות שווא בנוגע למותה; ש"ז) - ורציתי להגן עליה ועל הילדים. והדאגה לילדים הרי לעולם לא נגמרת, הבן שלי בן 40 והבת שלי כמעט בת 29, והדאגה הזו לא מסתיימת. אז כשיונה היתה חולה נלחמתי בשלוש חזיתות, ולא היה פשוט. בסך הכל, למדנו לחיות עם חרושת שמועות.
"כל חיינו אנחנו שומעים שמועות כאלה, וזה אף פעם לא העסיק אותי ואני לא קורא רכילות. אבל זה שהורגים את יונה כל שבועיים, שיוצאת הודעה כזאת, זה נורא קשה, ועם זה אפילו הלכתי למשטרה והגשתי תלונה.
"גם לגביי היתה שמועה לפני המון שנים, באתר של אל־ג'זירה או משהו כזה יצאה הודעה עם תמונה שלי שנפצעתי בתאונת רכיבה על סוס ושתי הידיים שלי נקטעו. אני לא מחוסן מפני הדברים האלה, אבל למדנו לחיות איתם. אתה רוצה להיות מפורסם? אתה צריך לדעת שזה מחיר שאתה צריך לשלם, שידברו עליך ויכתבו עליך, ולא תמיד נכון".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"בשבת. אני תולעת ספרים, אבל לצערי אני קורא רק בשבתות, כי אין לי זמן. כילד קראתי המון. רוב החינוך וההשכלה שלי הגיעו מספרים, ואני אוטודידקט. ביה"ס פחות עניין אותי. היום אני קורא כמה ספרים במקביל. האחרון היה 'איתי החיים משחק הרבה' של גרוסמן, ששיגע אותי לגמרי, וקראתי במקביל את 'העוצמה שבשקט' של בוב רות' על מדיטציה, כי אני עושה מדיטציה כל יום".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?
"היום. אני שם, אבל אם לא הייתי אמן ומנהל אמנותי של תיאטרון היידישפיל, לא יודע אם הייתי משקיע בפייסבוק ובכל זה. צריך למכור את ההצגות, וככה זה עובד היום. בסך הכל, למרות ערימת שנותיי, ידעתי להיכנס לעניין הזה של האלקטרוניקה, מחשבים ותקשורת בזמן. אני איש שמאוד אוהב גאדג'טים, זה קרוב לליבי, אני תמיד מחכה לדבר הבא".
מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו מעורר השראה?
"אני פוגש יום־יום את יונה. היא האישה הכי חכמה שאני מכיר. אני חי עם אישה שאני יודע שתמיד יהיו לה תשובות, וגם כשלא יהיו לה תשובות - היא תדע לנווט את זה ככה שנמצא ביחד את התשובות. היא מעוררת השראה.
"אני נפגש עם המון אנשים, ויכול לתת לך רשימה מגוונת של אנשים שאני מעריץ ואוהב.
"אני נורא אוהב אנשים חכמים שהגיעו למה שהגיעו בזכות התבונה, החוכמה והטוב שלהם, וגם אמנים שהגיעו להישגים נפלאים, ואני מעריץ טייסים ורופאים, אבל קודם כל את יונה. כשאני רואה את יונה על הבמה, היא גורמת לי להזיל דמעה".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת למשהו?
"כל הזמן. אני איש נוסטלגי ואני מתגעגע להמון דברים, לארץ ישראל הישנה והטובה, לקיבוץ, לחברים שאינם, להורים שלי, לתל אביב של פעם. כשאני בחו"ל אני מתגעגע לארץ, כשאני נוסע בנוף קסום אני חושב על הגליל שלנו. יש בי געגועים לכל דבר - לריחות, לעץ, לעיתונים ישנים.
"תמיד נדמה לנו שפעם היה יותר טוב, אבל בעצם היה יותר רע. אז מצד אחד אני תוצר של דור שהיו לו המון חלומות וחי היום קצת את השבר של החלום, ומצד שני אני משתאה לנוכח היכולת המדהימה של המדינה, לאן היא הגיעה באמנות, בספרות, בתרבות, במדעים - זה מעורר גאווה גדולה. היכולת של אנשים בישראל היא מדהימה, ויש גם המון קהל שאוהב ויודע להעריך תרבות, וזה נהדר". 
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה עשית אודישן?
"עשיתי שני אודישנים ל'עלובי החיים', ב־87' וב־99'. בשניהם הצלחתי, אבל התקבלתי רק לאחד מהם. תמיד התקבלתי לתפקידים בלי אודישנים. דיברתי עם מי שצריך או ששמעו אותי שר, בדרך כלל כשלקחו אותי לתפקידים לא היו עוד מועמדים. עבדתי עם טובי הטובים בתחום, וכל החיים שלי אמרו לי 'אתה צריך להיות בברודווי, מה אתה עושה כאן? אתה כוכב בינלאומי', אבל אני לא הצטערתי אף פעם שלא נסעתי לפתח קריירה בחו"ל, ואני לא יכול להתלונן על הקריירה ועל החיים שיש לי כאן".
ששי קשת, בן 72. שחקן וזמר, מנהל אמנותי ומנכ"ל משותף של תיאטרון יידישפיל (עם זליג רבינוביץ). תושב יפו. נשוי ליונה אליאן, שחקנית. אב לאריאל (40), מוזיקאי ומפיק מוזיקלי, ולמאי (29), שחקנית. החל את דרכו בלהקת הנח"ל. השתתף בהצגות ובמחזות זמר ("ברנשים וחתיכות", "אוויטה", "צלילי המוזיקה", "עלובי החיים") ובסרטי קולנוע ("נורית", "הלהקה"). כיכב בתוכנית הילדים "שלוש, ארבע, חמש וחצי" לצד יונה אליאן. כיום מעלה עם אליאן את המופע "עדיין נשואים?", מופיע עם הפסנתרן והמנצח גיל שוחט, משתתף במופע "משפחת מלבסקי" ומשחק במחזמר החדש "לא רק בלונדינית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו