לפני חודש כתבתי כאן על ניכור הורי בגירושין, על המאמץ להגדיל את הגרוש/ה בעבור הילדים, שיבנו לעצמם הורה פנימי גדול. כמה מהמגיבים העירו שמוזר שהמקלדת שלי נשארה על גירושין, בעוד אני כבר נשואה בשנית. זו תגובה שמעידה שביבשת של הנורמטיבים חושבים שנישואין שניים הם קונטרול זד: שוברים את הכוס ומפסיקים להיות גרושים. ובכן, אפשר להפסיק להיות נשואים למישהו, אי אפשר להפסיק להיות גרושים ממנו. וחוץ מזה - החיים שלי עדיין לא דומים לחיי נשואה.
אני ובעלי השני - והאחרון! - מתגוררים בבתים נפרדים. כן, כמו מרב מיכאלי וליאור שליין, רק עם 60 ק"מ מרחק. הכביש שבין הבתים מכיר היטב את גלגלי מכוניותינו. אפשר להגיד שהקשר שלנו הוא "ניסועין". זה הסידור האפשרי היחיד כשאני מגדלת את ארבעת ילדיי במשמורת משותפת עם אביהם, שגר רחוב לידי; בעוד אהובי מגדל את חמשת ילדיו בשיתוף עם אמם, שמתגוררת לא רחוק ממנו; ולילדים יש חברים ובית ספר ומרכז חיים.
כשהילדים יגדלו נעבור לבית אחד. בינתיים האילוץ מחייב אותנו להחזיק בתים כפולים. אז יש לאיש שלי גם הסדרי משמורת עלי והוא מגיע לבקר כמה שיותר. אנחנו חולקים עתיד משותף. שבתות וחגים משותפים. ובין לבין מתגעגעים. זה מתכון מנצח לאהבה שמימית. גם לרגישים לחום/לקור זה פתרון נהדר: בחורף אנחנו יכולים להיות יותר אצלו, ובקיץ יותר אצלי.
התפילין של הבן שלי נמצאות בדרך כלל בבית הספר, אבל בחופשות הן נעות בין הבית של אמא לבית של אבא. ליהודי יש זוג אחד של תפילין, כך מקובל. על אף היסטוריית הנדודים שלנו, אף פעם בהיסטוריה לא היו כל כך הרבה יהודים שאין להם מקום אחד להניח את הראש - אלא שניים. אולי זה כבר בסדר שיהיו תפילין אצל אבא ותפילין אצל אמא? ואז אולי גם בעלי, הנע בין הבית שלי לבית שלו, יצטייד בעוד זוג, תפילין של ירושלים, וישאיר אותן אצלי? מאז החתונה אני מזדהה יותר עם ילדיי, מרגישה קצת כמו בת להורים גרושים, שיש לה פעמיים מיטה ופעמיים מברשת שיניים ולפעמים לא זוכרת איפה הסוודר האהוב או לא מבינה איפה אני כשאני מתעוררת.
אנחנו מכירים עוד זוגות כאלה, פרק־בי"תים ששום דבר אצלם לא פשוט כמו בפרק אל"ף. אין לנו הרבה מודלים. המלחמה לנהל זוגיות, לצד המלחמה לנהל ילדים חצויים, מתנהלת בלי תורת לחימה. אין הרבה זוגות עם משפחה מודבקת שכזאת, שלא הביאו לעולם ילדים משותפים, שגדולים מאיתנו ב־30 שנה. אנחנו לא יודעים לצפות איך זה ייראה אצלנו בעוד עשור, שניים, שלושה. איך יהיו היחסים ביני לבין הנכדים של בעלי, או בין הנכדים שלי לשלו, או נוכח חתנים וכלות שיצטרפו למשפחה. אנחנו לומדים בהליכה.
ואין לנו שמות לשים בפה. בעלי אינו מגדל את ילדיי, הוא בוודאי לא "אב חורג", שכן ברוך השם, יש להם אבא. חסרות מילות יחס. עד שהאקדמיה תחדש משהו, שייקה בפי ילדיי הוא "הבעל של אמא שלי" וילדיו הם "הילדים של בעלי". הילדים שלי והילדים שלו - מה הם אלו עבור אלו? והגרושים שלנו - האם יש איזשהו שם לקשר המשפחתי המשונה ביניהם?
יושבי יבשת נורמטיביה ששומעים על הסידור הזה, כולל ההורים שלי, שואלים מייד: למה בכלל התחתנתם? מכירים את זה שהיועץ הפנסיוני שואל אתכם אם הסכום X יספיק לכם לימי הפנסיה, ואתם מנסים לדמיין את עצמכם מבוגרים, משקים פרחים בגינה? אז אני יודעת לדמיין חלק מהפנסיה שלי! החתונה היא חוזה ששרטט לי עם מי אזדקן. ודאות שמשחררת את הנפש שלי לעיסוקים אחרים. ועוד משהו: אנחנו שומרי מצוות, כך שחיים לאורך זמן ללא נישואים אינם אפשריים עבורנו.
איור: בת-אל בן חורין
***
ותראו את המדינה. אף שמרכז החיים שלנו מתנהל בנפרד, וכל אחד מאיתנו ממשיך להיות מפרנס עצמאי של משק ביתו, ואף שהנישואים לא הוסיפו כל הטבה כלכלית לחיינו - הם רק גרעו מאיתנו דלק - ברגע שהתחתנו, המדינה שוללת מאיתנו את הצ'ופרים המועטים שזכאים להם הורים גרושים: נקודת זיכוי במס הכנסה, הנחה בארנונה, מענק של הביטוח הלאומי. זו בעיה מוכרת בתת המגזר של הפרק־בי"תים: בני זוג ממשיכים להתמודד עם נטל המשפחה לבדם, אין הצדקה מוסרית לקחת מהם את ההטבות הדלות, אבל מחשבי מס הכנסה אינם מוסריים.
בעצם, המדינה חייבה אותנו לבחור בין חיים על פי ההלכה לבין הטבה כלכלית. אנחנו יצאנו מופסדים, אבל גרושים אחרים מחליטים שלא להינשא כדת משה וישראל (אף שהם בזוגיות יציבה): הם נמנעים מחופה וקידושין, לעיתים בניגוד למצפונם הדתי, כדי לא לאבד כמה שקלים. אחרים מתחתנים בקידושין פרטיים בסתר, ללא רישום ברבנות, בניגוד לחוק. ומי שבוחר לשמור גם על החוק וגם על ההלכה? משלם. האם המדינה מעוניינת לעודד שוק שחור של קידושין פרטיים בסתר?
כרגע אין מחוקק לפנות אליו, ובהתחשב בהפרעת הכנסת שלנו לפזר את עצמה, ייתכן שלעולם לא יהיה, אבל כדאי להניח את זה על השולחן. אני מופלית לרעה לעומת כל גרושה שההטבות עבורה עומדות בעינן הגם שהיא מקיימת "זוגיות מרחוק" בדיוק כמו הזוגיות שלי (והיא פשוט לא התחתנה).
אני האחרונה לברך על העולם החדש שבו יותר ויותר משפחות מתפוצצות לרסיסים. מה לעשות שכדור הארץ ייסוב על צירו גם אם נעמוד על המצח. דרושות מילים חדשות בשפה העברית. דרוש מנהג מרוכך בבתי הכנסת לגבי ילדים ונערים שאין להם עם מי להיות בתפילה (כתבתי בעבר על נחיצותה של "עזרת משפחות"). ונדרש שינוי בקריטריונים להורים יחידניים, כך שהמבחן יהיה מרכז החיים ולא עצם הקידושין. מכיוון שקל להוכיח את מרכז החיים של אדם (חשבון ארנונה, רישום ילדים לבתי ספר וכדומה), דרוש רק פקיד חכם שיסדר את זה.
***
במסגרת הנישואין־ניסועין שלנו, שבת אחת בחודש אנחנו עושים בנפרד, כל אחד בביתו עם ילדיו, כדי לתת להם גם מעטפת משפחתית אינטימית. לפני שבועיים, ואני לבדי עם ילדיי בשבת, נשרף נתיך בלוח החשמל. זה קרה בזמן הדלקת הנרות. הבית היה קפוא וחשוך. טלפון לחברת החשמל לא הועיל: כתנאי לפתיחת קריאה הם דרשו שאשאר זמינה למשך ארבע שעות, ולא עניין אותם שאני שומרת שבת.
הסתכלתי על הסירים הקרים וחשבתי שאילו היה לי קרוב משפחה בשכונה, הייתי פשוט הולכת אליו עם הסירים. לא לקח לי יותר משנייה להיזכר שיש לי קרוב משפחה בשכונה. וכך צעדנו במעילינו על סירינו אל הבית של הגרוש שלי. שלושה חודשים אחרי החתונה, בטבעת נישואין על היד, עשיתי שבת בבית של הגרוש שלי. עכשיו תגידו לי שהחיים שלי הם לא סיטקום. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו