עם חורבן הבית הראשון מקיימים גולי בבל את עבודת האל באמצעות מקדשי מעט, הלוא הם בתי הכנסיות: "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל, יא, טז). הפעילות בבתי הכנסת נועדה להשלים את הפולחן והעלייה לבית המקדש, ולאפשר לכל יהודי לעבוד את האל בציבור יום־יום. בית הכנסת הופך למרכז החיים הרוחני של הקהילה.
"מקדש מעט" היא תערוכתה של בברלי ג'יין סטיוארט, המנציחה חיים רוחניים אלה בסדרת ציורי בתי כנסת היסטוריים מקהילות שונות ברחבי אנגליה: אורתודוקסיות, רפורמיות, עשירות ודלות, ספרדיות ואשכנזיות. סטיוארט, אמנית בריטית יהודייה מסורתית, חיה ויוצרת בלונדון. את התערוכה אצרו ורה פלפול ורם עוזרי, והיא מוצגת בתל אביב, בהיכל שאין הולם ממנו לכבוּדה זו: מרכז מורשת היהדות ע"ש צימבליסטה. משם תנדוד למוזיאונים יהודיים נוספים בעולם.
"מגיל צעיר מאוד, כבר בהיותי בת 8, גיבשתי החלטה להיות אמנית מקצועית. כל חיי חשתי כאדם יוצר, מאז ומעולם היתה האמנות לקול שלי: בין שבציור, ברישום, בצורפות, בטקסטיל. אני יוצרת ללא הרף. תמיד הבטתי בעולם בעיניים אסתטיקניות: מה לובש אדם, כיצד הוא מתנועע".
כיצד התחיל הרומן עם בתי הכנסת?
"פרויקט זה החל מקשר אישי של זיכרון, כשבית הכנסת שלי בבריקסטון, דרום לונדון - נסגר. אמנם הגעתי ממשפחה שומרת מסורת, אבל גרתי בסביבה לא יהודית, לא למדתי בבית ספר יהודי, ולא היו לי חברים יהודים. מאז שאני זוכרת את עצמי בית הכנסת היווה עבורי את המקום והזמן שבהם יכולתי להזדהות כיהודייה. כך ביקשתי לשמר את בית הכנסת שלי בבריקסטון ובהמשך המסע בתי כנסת נוספים".
בנטיפי קריסטל, המשתלשלים מנברשת־על, משתקפים כבכדור בדולח - מראות בית הכנסת. באור הנשבר בזגוגית חלון משתמר זיכרון קהילה בשלמותה. עיצוב בית הכנסת וסוגי הקישוט הם כעין מטאפוריקה לעדה, ומעידים רבות על תודעתה. האופן שבו תוכנן המבנה משקף את האופן שבו תופסת הקהילה את עצמה ואת זהותה.
"כיום בתפוצות, או שאתה מחובר מאוד לאורתודוקסיה, או שאתה הולך ונעשה פחות מחויב ליהדות ואז אתה מתבולל". "טקס שבת היסטורי", בית הכנסת המרסמית' וקנזינגטון, 1991
כך, למשל, בית הכנסת בליברפול שנבנה בסגנון אר־דקו, כשהוא משוּפע ברפרטואר עשיר של עיטורים בליטוש שאפתני מוקפד, מספר לנו למעשה כי היהודים, בוני ובאי בית הכנסת, הרגישו "בתוך האופנה", בתוך התקופה, חשו שייכות למקום ולאופני העיצוב שלו. בעצם הצהרתם הסגנונית במשכן האינטימי והמיוחד שלהם מכריזים היהודים אנו בריטים! אנו מזדהים כבריטים ועוקבים את המסורות הבריטיות העכשוויות.
כוחה של העדה
סטיוארט אכן מציירת לפרטי פרטים את עולם הפְּנים; אך לא פחות מכך עסוקה בתיאור האדריכלות החיצונית, בסביבה הכוללת ובחקר הסוציו־היסטורי של בית הכנסת. "היהודים לא חיו בוואקום", היא מדגישה. "בית הכנסת שוכן בסמוך לכנסייה, למסגד. בד בבד 'שרטטתי' את האינטראקציות של הקהילה עם הסביבה. כך התחלתי מציירת גם את החוץ, את הקשרים עם השכנים, שרובם אינם יהודים. עבודתי אינה עוסקת בבית הכנסת כרַחַשׁ־תפילה אלא כמרחב חי של קהילה".
הציורים שלך פיגורטיביים והדמויות חסרות תווי פנים.
"נכון. זאת משום שאיני מעוניינת באינדיבידום, אלא בקבוצה. כמעט בכל התמונות האנשים מחוּקי פנים, הדגש נתון בשפת הגוף, בתנועה, במבט, בלבוש, בטקסים - באפיון הדמויות כקהילה. לא חוויית היחיד נספגת אלא כוחה של העדה".
סטיוארט מתארת את תהליך עבודתה כמשייט בין אזורי עירוב הזמנים: "אני משתדלת, במידת האפשר, לבקר באתר בית הכנסת כמה פעמים. אני עוקבת אחר הקהילה, מצלמת, מכינה סקיצות, מראיינת, חוקרת בארכיונים ובספריות. אני רואה עצמי כסופרת חזותית.
"למשל, בבית הכנסת בפלימות', ליד הנמל, נמהלות האוניות העתיקות בכותלי בית הכנסת. רציתי לשחזר את האטמוספרה של התקופה, להעמיד את העתיק בצד המודרני. כאן, למשל, הרגשתי עצמי ממש בתוך ספינה, מתנודדת. היופי שלי כאמן טמון ביכולת הזו להפליג אחורה וקדימה בזמן".
לבד מן ההיבט האמנותי נושאים ציוריה ערך של שימור ותיעוד היסטורי, באשר הציור אוגר בתוכו מידע רב: טקס, זמן, מקום. הנחלה של זיכרון רחוק על ידי הפיכתו לייצוג ממוּקד בהווה. זוהי אפוא היסטוריוגרפיה מצוירת. בתי כנסת שהיו "חנוטים" קמים לתחייה תחת מכחולה, שרידי פאר עבר פסיבי מקבלים נשמה פעילה.
שחזור הגנום היהודי
חלק מבתי הכנסת שאותם ציירה במהלך השנים אינם עוד. חלקם שינו פניהם והפכו לבתי ספר זרים, למרכזים מסחריים. הקהילה היהודית מתבגרת, הדורות הצעירים "מתמזגים", נמוגים אל הכלל, והקהילה נעלָמה.
"כך, למשל, בית הכנסת בלידס (צפון אנגליה) שהפך לבית ספר למחול. האזור נטוש וזנוח. אך המבנה נותר על כתובותיו העבריות, השנדלירים שלו, חלונות הוויטראז'. עם כניסתך למבנה בית הספר למחול, ברור לך שהינך נמצא בבניין בית כנסת. היהדות עדיין שם במובן מסוים. ואני מוצאת שזה יפה: בניין שנבנה לתפילה משמש כעת ילדים דלי־אמצעים להביע עצמם בשמחה ובריקודים. הקהילה היהודית כבר לא קיימת. בית הכנסת מקבל צורת חיים רוחנית חדשה. בעיניי, זהו חלק טבעי בהתפתחות. איני רואה בכך פסול, האנרגיה של המקום נותרה אנרגיה רוחנית וחיובית של יצירה".
חלק מהציורים נראים כמצוירים מזווית "עזרת נשים", שיש בה מחד עמדת כוח, לפי שהיא חולשת על החלל המרכזי, מאידך היא לכודה, אפילו מנודה.
"נכון, זו היתה הזווית ש'ירשתי', הפרספקטיבה של עזרת הנשים טבועה בי כילדה וכאישה המתבוננת ממעל. אבל למעשה הזוויות בציורים מרובות ודינמיות מאוד, ובניגוד לצילום סטילס, מתאפשר לי לשחק בהן במקביל וללכוד שלל תנועה וקומפוזיציה.
"במאה ה־21 אכן קשה לי להתבונן על אישה כעל 'הסחה'. איני מתעניינת בפן התיאולוגי או השיפוטי, אלא כאמן מתסיס אותי הפן החזותי. יש בתי כנסת אולטרה־אורתודוקסיים שבהם הנשים נתונות מאחורי מחיצות אטומות, הן רואות מאום. שדה הראייה שלהן נמחה לחלוטין, ונמנעת מהן הצפייה ביופי של הטקס ובהוד הקדוּשה. כאמנית, אני מעוניינת לחלוק יופי, הנראות והחזות מהותיות בעיניי; וכשהמראֶה ויכולת המבט נלקחים מן האישה קשה לי עם זה".
כיצד חשה היום יהודייה מסורתית בלונדון?
"זה שנים רבות שהיהודים באנגליה חשבו על זהותם קודם כל כאנגלים ורק אחר כך כיהודים. כשג'רמי קורבין רץ לשלטון עברנו 'שייק־אפ' גדול מאוד. לראשונה יהודים לא חשו שהם בריטים, אלא יהודים. מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שיהודים בריטים יחיו בפחד מאנטישמיות. אם קורבין היה זוכה בבחירות, אני משערת שיותר מ־50% מהיהודים היו עוזבים את בריטניה.
"יהודי התפוצות זקוקים לישראל יותר מתמיד. כיום אנשים נעשו מאוד מודעים לעובדה שהם יהודים. אנשים שכלל לא חשבו על יהדותם, לפתע אינם יכולים לברוח מזהותם, אינם יכולים שלא לחשוב על זהותם. ובית הכנסת מעניק להם מידה של ביטחון, נחמה, זהות. במקביל הוא מהווה תזכורת לכך שאתה עדיין יהודי לא משנה כמה אתה מותח את זהותך. אותי, למשל, לא מעניינות הדקויות: יהודי רפורמי, אורתודוקסי, ליברלי. מעניין אותי אם אדם מזהה עצמו כיהודי וכיצד הוא מבטא זאת. גם אם אדם אינו דתי, אך מזהה עצמו כיהודי וגאה להיות יהודי - בעיניי די בכך".
ר' ישראל נג'ארה חווה את בית הכנסת (בית מקדש מעט) בדומה מאוד למה שתחוש ארבע מאות שנה מאוחר יותר האמנית בברלי ג'יין סטיוארט. בפיוט מן המאה ה־16 כותב: "יוֹשֵׁב בְּכִסֵּא הוֹד בְּרוֹם מֶמְשֶׁלֶת / בָּאתִי לְפָנֶיךָ כְּדַל עַל דֶּלֶת... / נַפְשִׁי לָךְ תַּעֲרֹג כְּמוֹ אַיֶּלֶת / בָּאתִי לְקַדְּמָךְ בְּבֵית מִקְדָּשׁ מְעַט / לִשְׁפֹּךְ תְּחִנָּה לָךְ בְּשִׁיר נִכְלֶלֶת". המשורר, כמו גם המציירת, ניצבים מול שֶׂגֶב בית הכנסת; המבט אינו נתון בַּפרט, אלא מוקדש לקהילה כולה; שניהם מצויים בערגה; מתמודדים עם חוויית הגלות, חשים את שעת שֶבֶר העם.
האמנות בחיק בתי הכנסת, היש בה משהו רוחני או מיסטי עבורך?
"כמובן שאני מרגישה בעשייתי את הערך הרוחני היהודי. אני אוהבת את השקט של בתי הכנסת. הייתי ילדה שקטה ומופנמת, ונותרתי אדם מתבודד ומבודד. אני חברה בחברת עצמי, מבלה הרבה זמן עם עצמי כדי לייצר. אני חושבת שכל יוצר חייב להיות נוח עם עצמו. לפעמים בראיונות אני נשאלת על השפעות או השראות, המוקד שלי הוא פנימי".
האם משהו ביהדות שלך השתנה בשל עבודתך האמנותית?
"וואו, אני חושבת שלא. אני יציבה במובן האמוּני. תמיד הייתי יהודייה מסורתית. מה שכן השתנה בי הוא היחס להתבוננות בתבניות יהודיות סביבי. אני שמה לב שכיום בתפוצות המודוס הוא בינארי. או שאתה מחובר מאוד לאורתודוקסיה, או שאתה הולך ונעשה פחות מחויב ליהדות ואז אתה מתבולל. הנתיב המרכזי, לתחושתי, מתחיל להתפרק. כלומר, המקום האמצעי, שבו הכי נוח לי, נמוג בעידן המודרני".
מסע בתי הכנסת שינה או שכלל אותך כאדם?
"השינוי חל אצלי אך לא מזמן, ולישראל חלק חזק בכך: לאחרונה אני פוגשת יותר אנשים שמעוניינים ביצירה שלי. שנים רבות הרגשתי שלאנשים אין עניין במה שיש לי לומר. וליוצר זה דבר קשה. אף שאני טיפוס מתבודד עדיין אני רוצה לגעת בקהל. כאמן אין לי טעם ליצירה ללא קהל. חיי נהפכו הרבה יותר עשירים רוחנית כתוצאה מההתערות שלי בישראל.
"אם לחזור לשאלה הספיריטואלית, אפשר לברר מה גרם לי להמשיך וליצור בהתמסרות כזו לנושא בתי הכנסת, גם כשלא הביעו בו עניין - אזי אני חושבת שאולי פה קיימת הנקודה הרוחנית, פשוט הרגשתי שזה גדול ממני, שאני מוכרחה להמשיך ולהמשיך".
נראה כי האובייקט המכונן של סטיוארט הוא לא בית הכנסת, אף לא קהילתו עצמה. יותר מאשר ניבט כאן מועד זה או אחר, ריטואל יהודי מצויר - יש בעבודתה של סטיוארט מרחב זיכרון משומר. בתי הכנסת הם החיפוש אחרי רִצפי זיכרון, במושגיו של אנרי ברגסון. זהו חלק מפרויקט המיפוי היהודי, ולא בכדִי, ברגעים שבריריים אלה צף הדחף הנמשך לשחזור הגנום היהודי, שנועד להבטיח לא רק את קיומם של בתי הכנסת כמבנים וכאתרים בעלי ערך תרבותי וארכיטקטוני אלא כדי להבטיח את קיומה של האומה.
סטיוארט הופכת את בית הכנסת למחוז זיכרון, ומחוז נודד של זיכרון; מכאן עוברת התערוכה "מקדש מעט" לאיטליה והלאה. במובן זה המקדש של בברלי ג'יין סטיוארט הוא ממש "מקדש הרבה", הרבה מקדש.
תערוכה עם ציוריה של האמנית הבריטית היהודייה בברלי ג'יין סטיוארט נפתחה במרכז למורשת יהדות ע״ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב בשיתוף עם הביאנלה של ירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו