גם מבלי לדעת מהם המניעים המדויקים להחלטת חמאס להפסיק מהשבוע הבא את הפגנות יום השישי על הגדר, ולחדשן רק בסוף מארס במתכונת חודשית, דבר אחד ברור: הנהגת הארגון בעזה מעוניינת בהסדרה, והיא מוכנה לעשות הכל כדי ששום דבר לא ישבש לה את התוכניות.
הצעד שנקט חמאס הוא דרמטי, לא פחות. ההפגנות, שהחלו ביום האדמה ב־2018, היו העוגן שבאמצעותו החזיר חמאס את ענייניו לסדר היום, ואת ישראל לשולחן הדיונים. הן אפשרו לו לא רק לתעל את זעם הרחוב על המצב הכלכלי הרעוע כנגד ישראל, אלא גם לשמר זירת לחימה קבועה - גם אם מינורית - שתזכיר לישראל את המחיר שהיא עלולה לשלם אם לא תתקדם לכיוון רגיעה מוסכמת.
לא מעט מקרים של ירי רקטות ב־20 החודשים האחרונים החלו בהפגנות על הגדר, והיו נקמה על פלשתינים שנהרגו בהן. לא תמיד עמד חמאס מאחורי התוצאה, אבל הוא היה האחראי הבלעדי למעשה: הוא ארגן את ההפגנות, פרסם אותן ודאג לשנע אליהן אנשים, תחילה מבוגרים, ובחודשים האחרונים ילדים צעירים (לעיתים בני פחות מ־10), בידיעה שצה"ל יימנע מפגיעה בהם.
ישראל הציבה מהרגע הראשון את הפסקת ההפגנות כתנאי להתקדמות במו"מ על שיחות הרגיעה. לא תמיד עמדה ישראל בדרישתה זו - השיחות התקדמו למרות שההפגנות נמשכו - אבל נראה כי כעת מעוניין חמאס לאותת לישראל כי כוונותיו רציניות, ועל כן הוא נקט בצעד החריג. זה לא היה איתות ראשון שמתקבל מעזה: חמאס נמנע בשיטתיות בחודשים האחרונים מירי רקטי לישראל, ועשה כן גם בימים המתוחים שלאחר חיסולו של בהאא אבו אלעטא בראשית נובמבר. מאז, אגב, ביטל חמאס את רוב ההפגנות על הגדר, מחשש שהתלהטות רוחות מקומית עלולה להוביל לנפגעים ולאובדן שליטה, שתגרור הסלמה שאינה רצויה כעת מבחינתו.
ייתכן שהחלטתו של חמאס נובעת גם ממזג האוויר, ומהחשש שרבים יעדיפו להישאר בבית בימי החורף והגשם של ינואר־פברואר. ועדיין, עיקרה אסטרטגי: הארגון רוצה הסדרה, כדי שיוכל לשקם את הרצועה. הוא חושש שהמשך המצב הנוכחי - בדגש על האבטלה הגבוהה ומשבר התשתיות - יגבירו את חוסר האמון בו ויחזקו את מתנגדיו.
גם כך, מתקשה חמאס לאכוף את סמכותו ברצועה באופן מוחלט. הירי שלשום לאשקלון במהלך נאום הפריימריז של ראש הממשלה נתניהו היה עוד עדות לכך. כמו בעבר, הוא בוצע בידי גורמים סוררים (כנראה אנשי הג'יהאד האסלאמי), שמחפשים בעיקר לעשות בלאגן. חמאס אמנם מבצע לא מעט פעולות של ביטחון פנים כנגד מתנגדיו, אולם תשובתו העיקרית לביקורת שמוטחת בו מבית אמורה להיות בדמות הסדרה, שתוביל לרגיעה, שתוביל לשיפור המצב הכלכלי ברצועה.
אחרי שהניח על השולחן את שני הקלפים העיקריים שלו - הירי הרקטי וההפגנות על הגדר - נותר לחמאס עוד קלף חזק אחד: האזרחים הישראלים וגופות החיילים שהוא מחזיק. ספק אם הוא יוותר עליהם באותה הקלות, וייתכן שכעת ישראל היא זאת שתידרש לעשות מהלך - ויתורים או מחוות כלשהם, הומניטריים ואחרים - כדי לאפשר התקדמות בשיחות בואכה הסכם.
בצמרת המדינית־ביטחונית יש כעת קונצנזוס רחב בדבר הצורך להתקדם להסדרה עם חמאס. סיבה מרכזית לכך היא הרצון להתמקד באיום האיראני ובחזית הצפונית, אבל לא פחות מכך ההבנה כי יש כעת חלון זמנים נדיר, ייחודי, שבו מצטלבים האינטרסים של ישראל וחמאס. הרמטכ"ל אביב כוכבי עמד על כך שלשום בנאומו בהרצליה, אבל הכדור נמצא בידי הדרג המדיני, שנתון בדילמה שבין הצורך להיות "קשוח" ערב הבחירות, לבין הצורך להקל על הפלשתינים בעזה כדי להימנע ממלחמה.
האינטרס הישראלי המובהק הוא לתעדף כעת רגיעה בעזה, שגם תשיב את השקט המיוחל ליישובי העוטף. זה מחייב את מקבלי ההחלטות להתעלות מעל שיקולים פוליטיים - קואליציוניים ואופוזיציוניים - ולנצל את שעת הכושר כדי למצות את התהליך. הימנעות מכך עלולה לדחוק את חמאס לפינה, שראשיתה יהיה בחידוש המובטח של ההפגנות במארס, והמשכה עלול להיות בהסלמה, שלישראל אין שום עניין בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו