"מקומה של האישה בבית", "כל כבודה בת מלך פנימה", "נשים צנועות זוכות לישועות" – מי לא מכיר את הסיסמאות הללו המבטאות השקפת עולם שלפיה נשים צריכות להיות כנועות וצייתניות, להישאר במרחב הביתי ולהסתיר את עצמן מעיני הגברים? החברה הפטריארכלית בעת העתיקה – וגם בימינו – אינה רואה בעין יפה יוזמה נשית, בעיקר כאשר היא מבקשת לערער על יחסי הכוחות בין גברים לנשים או לשנות סדרי עולם.
ואיך רואה זאת התורה? האם היא מגנה שימוש של אישה בקסם הנשי שלה כדי להשיג מטרה, ואולי דווקא מעודדת אותה? בפרשת 'וישב' מוצגות בזו אחר זו שתי נשים יוזמות: תמר ואשת פוטיפר. שתיהן מפתות גבר שאותו הן מכירות היטב. לשתיהן יש מטרה, והן פועלות בדרכים לא מקובלות כדי להגיע אליה, ועם זאת – מה גדול ההבדל ביניהן?
סיפורה של תמר, כפי שמופיע בפרק לח, הוא סיפור של אישה המסרבת להשלים עם העוול שנגרם לה ופועלת בעורמה כדי לשנות את גורלה. תמר, ככל הנראה אישה כנענית במוצאה, נלקחת בידי יהודה כאישה לבנו הבכור ער, אך במהרה מת הבן מאחר שהיה רע בעיני ה'. לער ולתמר לא היו ילדים, ולכן על פי מצוות הייבום מצווה אחיו, אונן, לשאת את תמר לאישה. אך גם הוא חוטא ומת. יהודה, שחושש כעת לשלומו של בנו הקטן, שֵׁלָה, משלח את תמר אל בית אביה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" (פסוק יא) והמקרא אף מבאר: "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (שם).
הימים חולפים, אשתו של יהודה מתה, ואילו תמר "רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִיא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה". אישה אחרת הייתה אולי מקבלת בשתיקה את גורלה המר, אך תמר מחליטה לעשות מעשה: היא מתחפשת לזונה, מפתה את יהודה ובעצם מכריחה אותו להחזיר אותה אל חיק משפחתו־משפחתה.
בתחילה יהודה אינו מבין את שהתרחש, וכשמתגלה כי תמר מעוברת הוא דורש להמית אותה, אך היא רומזת לו בעדינות ומבלי לבייש אותו כי הוא אבי הילדים שברחמה. יהודה מכיר בטעותו ונושא אותה לאישה. מן הזיווג הזה עתיד לצאת מלך בישראל, ואין ראיה טובה מכך לצדקתה של תמר.
מיד לאחר מכן, בפרק לט, מובא הסיפור על יוסף ואשת פוטיפר. לכאורה, אין בין שני הסיפורים קשר – האחד מספר על תולדות משפחתו של יהודה ואילו השני על קורותיו של יוסף במצרים. אך במבט מעמיק ניתן להבחין כי אשת פוטיפר מהווה מעין תמונת ראי מעוותת של תמר: אשת פוטיפר, בת למעמד הגבוה ('פריבילגית' היינו מכנים אותה היום), לא רק שאינה מנוצלת, אלא שהיא בעצמה מנצלת את יוסף, העבד יפה התואר. היא חושקת בו, ותובעת ממנו שישכב איתה.
יוסף מסרב ומנמק את סירובו בנימוק משכנע: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת ... וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (פסוק ח), אך אשת פוטיפר לא מוותרת. היא מנצלת הזדמנות שבה שניהם לבד בבית ותופסת אותו בכוח. יוסף נמלט מפניה, והיא בתגובה מעלילה עליו עלילת שווא המביאה למאסרו. אשת פוטיפר פועלת ממניעים אנוכיים ומעוניינת בסיפוק יצריה בלבד. היא אינה רומזת בעדינות אלא תובעת תביעה מפורשת, לא מוכנה לשמוע סירוב, ומשנכשלים מאמציה – ממהרת לטפול על יוסף אשמת שווא ולהלבין את פניו.
כמה שונה דרך זו מן האיפוק והדיסקרטיות של תמר. גם כשיהודה גוזר עליה דין מוות, היא אינה חושפת ברבים את מעשיו, ורק אומרת הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה, ומשאירה בידיו את ההחלטה אם להתוודות.
לא במקרה מובאים שני הסיפורים הללו בזה אחר זה. הם באים ללמד אותנו כי גם פעולה נשית נועזת ובלתי־מקובלת, כמו מעשה תמר, יכולה להיחשב כמעשה ראוי וטוב אם היא מתבצעת ממניעים טהורים ומתוך כבוד לזולת, ואילו אותו מעשה עצמו, כאשר הוא נעשה בבוטות ובפוגענות מתוך מניעים אנוכיים וללא התחשבות באחר, סופו להיכשל.
היוזמה הנשית כשלעצמה אינה מעשה פסול כפי שמלמדת אותנו תמר, אך גם להיפך – הישארותה של האישה בבית פנימה אינה מבטיחה את צניעותה, כפי שמלמדת אותנו אשת פוטיפר.
ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה במכון שכטר למדעי היהדות ומרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו