הבובה שהצילה את מרים

"הבובה", כך בפשטות ילדותית קראה מרים פרומר (רסלר) לבובתה הקטנה. רק אותה, את "הבובה", היא בחרה מכל צעצועיה בביתה במיכלצ'ובה אל העתיד הלא נודע, כאשר הנאצים ועוזריהם החלו לגרש את יהודי סלובקיה אל מחנות הריכוז. 

משה ואולגה רסלר ושלוש בנותיהם - עליזה, רחל ומרים, שנולדה ב־1937, הצליחו לחמוק במשך שלוש שנים מן השילוחים אל המחנות בתחבולות שונות. לאחר תקופה של הימלטות הם החלו לנדוד ביערות ובין כפרים. 

כך, למשל, בכפר יארוק הוסתרה המשפחה בידי וינסנט ואנה טקלי במרתף יין נטוש. לאחר זמן מה הגיעו הגרמנים אל המקום והחלו לירות אל תוך בור היין. בני משפחת רסלר ניצלו מהירי, אבל נאלצו לעזוב את הבור ולעבור לביתו של איכר בכפר אחר, שם הוסתרו מתחת לרצפת הרפת תמורת תשלום. 

לאחר שנודע לאיכר ולאשתו שסכום הכסף שברשות המשפחה הולך ואוזל, החליטו להסגיר אותם. הם הציעו לבני המשפחה לכבס את בגדיהם וגם את שמלותיה של "הבובה", שהונחה לצד גיגית הכביסה - אבל במקביל הזעיקו אל הרפת "גארדיסטים" , משתפי הפעולה הסלובקים עם הנאצים, שתפסו את בני המשפחה וכלאו אותם עד שהם היו אמורים להיות משולחים להשמדה.

"הבובה" של מרים פרומר

אלא שבנחישות ובעורמה הצליחה משפחת רסלר להימלט מהכלא לפני השילוח, ושבה אל מרתף היין שליד ביתם של הזוג טקלי, שם הסתתרו עד השחרור. והבובה? היא נותרה עם כל בגדיהם בבית האיכרים בכפר.

במהלך ההסתתרות המחודשת במרתף חיה מרים עם התחושה ש"הבובה" היא ששמרה עליהם בכל הימים הנוראים וראתה בה סוג של קמע. עם ביעור הנאצים מסלובקיה, דרשה מהוריה בבכי ובצעקות לחזור אל האיכרים הבוגדים ולקחת את בובתה. "זו היתה הבובה היחידה שלי והיא היתה יקרה לכל המשפחה", משחזרת מרים, "הרגשתי שהיא נותנת לי כוחות. בכל פעם שפחדתי והיו לי רעידות בכל הגוף, חיבקתי את הבובה והיא הרגיעה אותי. 
דיברתי אליה ושרתי לה כי חשבתי שכששרים אז לא מתים. זה נתן לי כוחות".

נמצאה שבורה

ההורים נעתרו לבקשתה ו"הבובה" נמצאה בין צעצועיו של בן האיכרים, כשהיא שבורה ללא רגליים וידיים. ב־1947 עלו בני משפחת רסלר לארץ ישראל. אחרי מותם, הוכרו וינסנט ואנה טקלי בידי יד ושם כחסידי אומות העולם על כך שסיכנו את חייהם כדי להציל את משפחת רסלר. 

ואילו מרים התחתנה בארץ עם משה אלי פרומר ז"ל, ונולדו להם שתי בנות. היום יש לה שישה נכדים ואפילו נין אחד בן שנה וחצי. למרות עשרות השנים שחלפו, ההחלטה למסור ליד ושם את הבובה היקרה לליבה לא היתה קלה. "היה לי קשה להיפרד ממנה והתלבטתי אם למסור אותה ליד ושם", היא מספרת, "הרגשתי שהבובה הזו הגנה עלי והיתה החברה הכי טובה שלי. עד היום אני חושבת עליה. בסוף החלטנו שזה המקום הכי טוב, כדי שלא ישכחו מה עברנו בשואה אחרי שכבר לא אהיה כאן. היא תמשיך לספר את הסיפור שלי. אנחנו נלך לעולמנו והבובה תישאר ביד ושם. הקמתי משפחה בישראל וזו הנקמה שלנו, של כל מי שהצליח לשרוד את השואה".

משפחת רסלר בסלובקיה

מיכאל טל, מנהל אוסף החפצים ביד ושם, מוסיף: "בתקופת השואה אנשים נאלצו להיפרד מהחפצים שלהם. במקרים רבים נשאר איתם חפץ אחד, שהפך להיות עבורם עולם ומלואו, אמצעי קשר לחיים שנעלמו וגם העניק להם תקווה. לכן מרים האמינה שהבובה הזו היתה כמו קמע ונצמדה אליה גם כזיכרון וסמל של החיים שנעלמו לה והבטחה שהחיים יחזרו להיות כפי שהיו. זה מעיד על חשיבות הבובה עבורה. ביד ושם מנסים באמצעות החפצים האלה לספר את סיפור הניצולים, שלא יהיו איתנו בעוד שנים ספורות. החפצים יהיו העדות ויספרו את הסיפור במקום הניצולים".

"הבובה" היא חלק מהתערוכה המקוונת החדשה "ילדים בשואה", שעלתה באתר האינטרנט של יד ושם, שבמסגרתה מוצגים מגוון סיפורים של ילדים בשואה באמצעות פריטים אישיים. היא נמסרה ליד ושם במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" לאיסוף פריטים אישיים מתקופת השואה.

לתיאום ולמסירת פריטים במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" צלצלו: 02-6443888, collect@yadvashem.org.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו