למרות שמדובר בהאשמות שנויות במחלוקת, כתבי האישום נגד ראש הממשלה מטילים מום ביכולתו של בנימין נתניהו להגן על המדינה ולקדם את האינטרסים שלה. זאת התוצאה העיקרית של החלטת היועמ"ש מנדלבליט.
בארה"ב סימנו פרשנים את ישראל כמדינה דמוקרטית נוספת שהצטרפה למשולש הדמוקרטיות המשותקות, שכולל מלבד ארה"ב עצמה את בריטניה. כל מדינה ותרומתה המקורית להליך נטרול הדמוקרטיה. זה לא מבשר טובות לגבי תוחלת החיים של משטרי החירות במדינות האלה, שאחרי הכל הן שלוש הדמוקרטיות החשובות בעולם המערבי.
למרות שאין מתח ברחוב, בכל זאת אזרחים מגיבים בצורה לא שגרתית. במהלך הליכה של עשר דקות עצרו אותי שלוש פעמים כדי לתבוע ממני לעשות משהו בנדון. ליד רחוב עזה עצרה לידי בחריקה ביואיק בואכה יגואר. "אתה תומך בביבי, נכון?" לא מפריע לו שמאחוריו פקק של חצי רחוב. "כן. אתה רוצה לדבר על זה? מה אתה רוצה לדעת?"
"תגיד משהו", הוא תובע במפגיע מאחורי ההגה הבוהק.
"זה לא פשוט", אמרתי לחלון, "יש לך עוד שתי שניות עד לצומת. מה, אתה לא סומך על בני גנץ?"
"אני סומך על ארבעת הרמטכ"לים, וביבי צריך לעוף. מייד!"
לא ציפיתי שזה יהיה הכיוון אבל הוא כבר עמד על הדוושה וחתך את הצומת.
כעבור כמה דקות, במרכז רחביה, אחד הקיוסקים המוכרים. המוכר מזהה אותי כשאני כבר עוקף. "אדון לורד!" הוא קורא.
"כן. אני יודע", אמרתי. הוא אומר: "מה עושים לנו?! זה צדק זה?! אני לא מלומד גדול, אבל אני מבין משהו". "אתה צודק. אתה צודק! מה אני יכול להגיד", עניתי.
"למה הם עושים את זה?"
ואני מעביר לו קורס קצר על חברה פרימיטיבית שנקמת דם וציד מכשפות הם עדיין פרקטיקות מקובלות אצלה, וזאת למרות שיצחק זמיר טוען שהמשפט ושלטון החוק הם הבסיס שעליו עומדת החברה והיא לא יכולה להתקיים בלעדיהם. כדי להבין מה המושגים השולטים במוחותיהם של פקידי מערכת המשפט על הסתעפויותיה מלמעלה ועד למטה, צריך לשקול את ההתבטאות של השופט העליון בדימוס זמיר: "את הכתם שדבק בראש הממשלה הוא צריך להסיר בבית המשפט. זו הדרך היחידה". אם הבנתי נכון, "אשם עד שיוכיח את חפותו".
עוד על הגשת כתב האישום נגד רה"מ נתניהו:
• 64%: הגשת כתב האישום לא תשנה את ההצבעה שלנו
• כך נחטף שלטון החוק על ידי אוכפי החוק
• היועמ"ש: "נתניהו יכול להמשיך לכהן כרה"מ - אין מקום לקביעה כי עליו להתפטר"
במדינה דמוקרטית, ואני לא משלה את עצמי שיש הרבה אנשים במערכת שהפנימו מה זה בכלל, התביעה היא שצריכה להוכיח שנתניהו אשם ולא הוא זה שצריך להסיר את הכתם. רק לפי זמיר ואהרן ברק, הגשת כתב אישום פירושה הרשעה, "דבק בו כתם". האמירה שכל עוד לא הוכחה אשמתו "הוא בחזקת חף מפשע" היא אמירה ריקה, מהפה לחוץ ככל שזה נוגע לערכיה של מדינת ישראל, שבשמם מדברים ללא הרף ראשי מערכת המשפט ואנשי מחנה גנץ.
בין ממלכתי ללוזר
ההפגנה ביום שלישי היתה מפגן אחווה של אנשים פשוטים, דווקא בלב ההתנגשות
בערב התקיימה ההפגנה בתל אביב. לא ברור בדיוק נגד מה כי הנושא מורכב. אבל כ־15 אלף איש שהיו ברחבת מוזיאון תל אביב והמדרכות של שאול המלך, ידעו למה הם שם. זה ביטוי חיצוני של ההתנגשות בין המערכת המשפטית למערכת הפוליטית.
דיברתי עם ידיד שהופיע שם וניסינו לדמיין הולוגרמה של רות דוד על פינת הגג של בית המשפט המחוזי בתל אביב, כשהיא חולשת מגבוה על המפגינים. ישבו שם שני תצפיתנים של המשטרה. מלמעלה הסתכל עלינו רחפן אדום עיניים. מישהי הניפה שלט שאמר בין השאר: "שי ניצן, תהיה עד מדינה ותציל את עצמך".
מה שמאפיין את הקהל בהפגנה זה סוג של אחווה. אלה אנשים עצמאיים. פשוטים ברובם. מתחברים אחד לשני בקלות על ידי הבנה משותפת של הברוך שהמיטה ה"לגאלוקרטיה" על המדינה. הפעם נראים בהמון גם הרבה חובשי כיפות, וגם מעט חרדים.
השלמתי מסע היקפי מסביב לאלפים בכיכר. הנה גדי טאוב. אני ממשש את מעיל העור ההדוק שלו. "מה זה, אפוד מגן?" הרגשתי משהו קשה בגב. "לא, זה המעיל של האופנוע", אמר. "אתה נואם?" הוא מבטיח שכן. בינתיים טאוב מתחבק עם מפגינים אלמונים שמזהים אותו ורואים בו סוג של גיבור. לונר על אוכף האופנוע, שלא עושה חשבון לעלון הממסד המשפטי, שהוא כותב בו. טאוב, אם תרצו, יורה בתוך הנגמ"ש של האליטות שמעניקות את התמיכה ל"הפיכה השלטונית" של מערכת המשפט, או בלשונו של ד"ר יואש מייזלר, "הבונאפארטיזם השיפוטי" או "האוזורפציה השיפוטית".
פגשתי בעל בית דפוס, מו"ל עצמאי, שהוציא ספרים היסטוריים חשובים וכתבי עת שלא הלכו לפי הקו המפלגתי. וגם ליכודניק ותיק שגם שימש בתפקיד בכיר בשירות המדינה. התפלאתי לראות אותו. אמרתי לו שכל ותיקי הליכוד של פעם, כולל לימור ליבנת, הם היום ממלכתיים. "הם לא ממלכתיים, הם הלוזרים", אמר.
מוזיקת הרקע בעת שהקהל נאסף כוללת הרבה שירים רוסיים מהרפרטואר של הגבעטרון. ידיד מעיר, שכל הרפרטואר עבר מהשמאל לימין. לא רק האידיאולוגיה הלאומית חלוצית, גם השירים שמנוגנים עכשיו בכיכרות הימין. מירי רגב דיברה ראשונה. בגלל התעוזה להופיע בהפגנה הזאת, שקיבלה אישור מהמשטרה אבל לא ממנדלבליט המבעבע באילת מול חבר פרקליטיו, היא מקפידה על הופעה ועל ביטויים "ממלכתיים". הכוכבת בעיני תמיד בהפגנות האלה היא גלית דיסטל אטבריאן, שמקדישה חלק מרכזי בנאומה לסווטלנה שהאשימה את מני נפתלי בהטרדה מינית וגולגלה על ידי המשטרה מכל המדרגות. "אבל אביחי", היא הפצירה במפגיע: "מי חומת המגן מפני השחיתות של הפרקליטות? מי?!"
מי באמת? נרי ליבנה? יעל דן? רינו צרור? שמעון ריקלין היה מלהיב מבלי לגלוש להתבטאויות חריגות. הוא צעק, כי "נתניהו לא מושחת!" כל כמה שנים יצחק זמיר מתריע על סכנות קיומיות, ולפני עשור הוא זעק באחת מוועידות המשפטנים: "השחיתות היא סכנה קיומית".
זה הרקע האידיאולוגי שמניע את מערכת האכיפה לסכל את ראש הממשלה נתניהו. כי אם ראש הממשלה גורם לשחיתות שלטונית, כפי שהדגיש מנדלבליט בסטנד־אפ טראג'די שלו לפני שבוע, הרי שהוא מהווה סכנה קיומית וצריך לנטרל אותו.
מה זה אקטיביזם?
הקרב המשפטי־פוליטי גרם לגורמי כוח לעורר חשד כלפיהם, ולזהותם לא כמגינים אלא כתוקפים
בימים כאלה באמת לא יזיק לקרוא איזה ספר, שמאפשר לך באמצעותו לקרוא את המציאות. והספר המומלץ הוא "ויהי בימי שלוט השופטים" של ד"ר יואש מייזלר, שראה אור כבר לפני 12 שנים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עם ביטויים מעורפלים כמו "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", שימשו "מעגן קונסטיטוציוני פורמלי להשתלטותו המהפכנית של בית המשפט על הכנסת", כתב מייזלר. "...חקיקת היסוד של 1992 אינה אפוא אלא מסווה להגשמתה של אסטרטגיית חמס קונסטיטוציוני... מה שמסתתר תחת מראית העין הזאת לאמיתו של דבר הוא חמס שלטון בונאפרטיסטי".
מה שמערכת המשפט עשתה במהלך השנים זה "לחבל בדרך המעשית היחידה שבה מסוגלת הרפובליקה הישראלית החולה למשול בעצמה ולנהל את המחלוקות התהומיות המפלגות אותה בשאלות קריטיות".
נתניהו לא היה יכול להתבטא בצורה חריפה ומדויקת יותר מזה. ב־2008, בימי שר המשפטים פרידמן ורה"מ אולמרט, התראיין מייזלר לכתב המשפטי דאז של "מקור ראשון", אורי פז. "האם אתה מזהה במפלתו של פרידמן מול מערכת המשפט (פז כתב, "שלטון כנופיית החוק") כמנגנון מובנה המונע רפורמות?"
"ברור לגמרי שיש במערך השלטוני קבוצות בעלות כוח, וברור לגמרי שהלגאלוקרטיה מעוניינת לשמור ולחזק את הכוח", ענה מייזלר. הוא נשאל האם מערכת "שלטון החוק" פעלה בצורה בוטה נגד החוק, או שלא על פי החוק, כדי לשמור על מעמדה. מייזלר: "לגבי דברים ספציפיים יש לי חשדות כאלה... אפילו אם היו יושבים שם אנשים חפים ממניעים כוחניים, המנגנון הזה של שמירת הכוח והגברתו היו פועלים. ובמקרה שלנו, החיכוך המתמיד עם המערכת הפוליטית, הלגאלוקרטיה על ענפיה השונים, אכן עשתה כמה דברים שמעוררים חשד כבד מאוד.
"אקטיביזם שיפוטי הוא מושג מעורפל ובעל משמעויות רבות", אמר ד"ר מייזלר, "וכשמדברים על אקטיביזם שיפוטי בהתייחס לביהמ"ש העליון בארץ, זה מסווה לתופעה רחבה יותר של אוזורפציה שיפוטית".
ברור שרוח אחת מנשבת מבית המשפט העליון אל הפרקליטות ושאר מערכת האכיפה, כולל המשטרה. עיניהם נשואות אל השלטון, כלומר לבית המשפט העליון – מי מתוך נאמנות למערכת ומי בתקווה לקבל בבוא היום פנסיה של שופט עליון בדימוס. כשהנשיא בדימוס אהרן ברק השמיע בינואר השנה את זעקת המרד שלו, למי היא היתה מכוונת? "מה שופט צריך לעשות מול הגל האנטי־דמוקרטי העכור?" שאל ברק באותו כנס בחיפה. "יש שופטים שנכנסים לבונקר. הם רוצים לתת לרוחות הרעות לעבור בתקווה שיבוא יום והרוחות ייפסקו. ואני אומר, מי שנכנס לבונקר לא ייצא ממנו. כי הרוחות האלה לא רק יפתרו את בעיית הטרור והפליטים, אלא גם את בעיית השופטים. אם אתם השופטים לא תגנו על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה לא תגן עליכם".
לפני כשנה וחצי דיווח יהודה יפרח ב"מקור ראשון" על אירוע פנימי בהנחייתה של דינה זילבר. "מהן שתי האפשרויות שמציבה זילבר (המשנה ליועץ המשפטי) עבור היועץ המשפטי: או שאתה מייצג אינטרס נקודתי של שר או מנכ"ל, ואז אתה מתפקד כיועץ משפטי של ארגון פשע (קונסיליירי, כלשונה). או שאתה משרת את הציבור. אלה שתי האופציות", כתב יפרח.
חושפת את האידיאולוגיה שלה. דינה זילבר // צילום: דודי ועקנין
בספרה "ביורוקרטיה כפוליטיקה", חושפת זילבר את האידיאולוגיה הרדיקלית שלה: "טענתי היא שבמדינה המינהלית, חשיבותו של המינהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ומומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".
לפי ד"ר יהודה יפרח, זילבר מצהירה בגלוי שפניה למהפכה. זה לנין בתרגום גראמשי, מתכון למהפכה במדינה דמוקרטית מערבית.
שלטון המעי
עכשיו מטיפים לעורכי עיתונות בכירים להתפטר מתפקידם - עוד שלב בסרט האימה על התקשורת הישראלית
ישנו אתר אינטרנט שנקרא "המעי העיוור". פעם זה היה מגזין מכובד שערכו אותו בכירים בתקשורת. שהרי מגזין לסיקור ולביקורת התקשורת חייב שיהיו לו עורכים מטעם גופי התקשורת המונופוליסטיים כגון ידיעות אחרונות ורשות השידור, בזמנה. וכמובן גם סיוע בתקופות מסוימות בעריכה מצד ותיקי "הארץ".
אז "המעי העיוור" התעלם לאורך שנות קיומו מהמאורע המרכזי בחיים הציבוריים בישראל – "ההפיכה השיפוטית"; יותר נכון הוא יצר פולחן להכתרת כוכבי העיתונות שכל המהפיכה הזו התרחשה מתחת לאפם, אך הם לא התייחסו אליה כלל; יתר על כן, הם סייעו למהפיכה נגד הדמוקרטיה הישראלית בהובלת מערכת המשפט. אותם כוכבי פרס סוקולוב הפכו בשנים האחרונות לחיילים מסתערים בשירות התעמולה של ה"לגאלוקרטיה", בית המשפט העליון, משרד היועץ המשפטי, וכמובן הפרקליטות והמשטרה.
כל מי שהבחין בתופעה ויצא נגדה, ניתח אותה וביקר אותה, זכה מצד עורכי "המעי העיוור" לבוז ונעשה כנגדו לאורך שנים נסיון לסיכול ממוקד. למשל, הם תיארו את העיסוק ב"מדינת העומק" כעיסוק בתיאוריות קונספירציה וכידוע מי שעוסק בכך הוא קוקו. והנה, קיימים כל הנתונים שמוכיחים את קיומה של מדינת העומק שדינה זילבר קוראת לה "המדינה המנהלית".
עכשיו, בשיאה של אורגזמה מוסרנית בעקבות הגשת כתבי האישום, מטיף "המעי העיוור" לעורכי תקשורת בכירים להתפטר לאלתר מתפקידיהם, ועוד אוסר עליהם להמשיך לעסוק במקצוע העיתונות. אבל אל דאגה, המעי העיוור הדואג לבעיות התעסוקה בישראל, מוכן שהם יעבדו כיועצים פוליטיים. אפשר להפיק סרט על התקשורת הישראלית, שייקרא "פסיקו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו