במשך יותר מעשר שנות שלטונו האחרונות של נתניהו ביקורת מצד בכירים בליכוד נגדו אמנם תמיד היתה ונשמעה - אך רק בשיחות סגורות ובתדרוכים שלא לציטוט באוזני עיתונאים. אותם בכירים, לעיתים שרים מכהנים שמונו על ידי נתניהו לתפקידם, נהנו להשמיע את דברי הביקורת כשהם יודעים ששום מחיר לא ייגבה מהם. המתקפה נשמעת, אבל זהות התוקף נשמרת. מבחינתם זהו ניצחון בכל מצב.
הסיבה להסתתרות התוקפים היא פחות הפחד מנתניהו, ויותר החשש מפני מתפקדי הליכוד וחברי המרכז. הם אלה שחורצים את גורלם של חברי הכנסת והשרים בבחירות הפנימיות בתנועה.
רבים מאלה שתקפו את נתניהו דווקא הרוויחו. אחרים, אלה שעברו את הגבול, מצאו את עצמם בבית. קו דק מפריד בין הדברים, ופוליטיקאים מיומנים בליכוד יודעים שלא לעבור אותו.
גדעון סער הוא מהמיומנים שבהם, אבל אין זה מבטיח שלא חצה גבול מסוים. נתניהו נלחם על חייו ועל חירותו האישית, אבל לא פחות מזה זועק את זעקתם של רבים ממחנהו.
אחרי הגשת כתב האישום ביום חמישי, השטח הליכודי סוער. זחיחותם של יושבי אולפני הטלוויזיה, שלבשו בגדי חג, המחשבה שהשמאל עשוי לקבל את השילטון במתנה היישר מידיהם של ליאת בן ארי, שי ניצן ורוני אלשיך - או לכל הפחות עומד לחגוג את מפלתו של נתניהו שלא בבחירות בקלפי - מוציאה את תומכי הליכוד מדעתם.
בבחירות פנימיות הם ירוצו להצביע ביבי, ייצאו עבורו להפגנות וישכבו בשבילו על הגדר.
מתווה האחדות של בני גנץ מכוון ישירות לבייס הפוליטי של כחול לבן. השמאל הקיצוני יותר לא יכול לשמוע על שת"פ עם הליכוד משום סוג - לא רק עם נתניהו, אלא גם עם מירי רגב, אמיר אוחנה ומיקי זוהר.
מבחינתם, כל החבורה הזאת פסולה לישיבה משותפת. גנץ לא פונה אליהם, וגם לא לחברי הליכוד שעדיין מאמינים שנתניהו יביא להם יום אחד את השלטון.
וגם אם לא. נטישה של נתניהו עכשיו, או כניעה שלו, עשויות להיות בעלות השלכות מרחיקות לכת לגבי מחנה הימין כולו. כשההרגשה היא שמערכת אכיפת החוק עשתה יד אחת להפיל את ראש ממשלת הימין באישומים כל כך שנויים במחלוקת, לא מן הנמנע שכשיעלה המנהיג הבא שלא יבוא להם טוב בעין, יעשו לו אותו הדבר.
העובדה שבסביבתו של היועץ המשפטי לממשלה שוקלים לקבוע שנתניהו לא יוכל לקבל את המנדט מהנשיא להרכבת ממשלה, מה שאומר הדחה בפועל עוד לפני המשפט, רק מעידה על כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו