1 קמפיין מוקדמות יורו 2020 נפתח בתנופה ובהרבה תקוות, והסתיים בקול ענות חלושה כשכרגיל, נבחרת ישראל נותרה כשכל תאוותה בידה. למעשה מאז 2008 הנבחרת נמצאת בירידה מתמדת וקבועה. חמישה מאמנים מכל הסוגים עברו בנבחרת בשנים הללו - דרור קשטן, לואיס פרננדס, אלי גוטמן, אלישע לוי ואנדי הרצוג. כל אחד השיג קצת פחות מקודמו.
הירידה ברמת הנבחרת באה במקביל לירידה ברמת הליגה, שהגיעה לשיא בשנתיים האחרונות שבהן לא הצלחנו לשלוח אף נציגה לשלב בתים אירופי, ולירידה ברמת הליגיונרים שלנו, כששיא השפל הגיע בעונה הנוכחית, בה אין לנו אפילו שחקן אחד שקיבל שניית משחק באחת מחמש הליגות הבכירות באירופה (אנגליה, ספרד, גרמניה, איטליה וצרפת).
יש שיגידו שהכדורגל הישראלי בנפילה. לטעמי, אנחנו במצב של סטגנציה, כשהמדינות שמתחרות בנו חושבות, משקיעות ומתקדמות. יש לכך סיבות רבות.
מצב מתקני האימון שמתאימים למדינות עולם שלישי ומשפיע באופן ישיר על מספר הילדים שעוסקים בענף; שיתוף פעולה קלוקל עד לא קיים של המדינה עם פרנסי הענף; רמת המאמנים במחלקות הנוער והשכר שלהם, דבר שמשפיע ישירות על איכות ההכשרה; החוקים העקומים של ההתאחדות, שלא מותאמים לכדורגל המודרני ומקשים על השתלבות שחקנים צעירים בקבוצות הבוגרות; חלק הארי של בעלי הקבוצות שרואים את החיים רק דרך החור של האסימון, ולא מסתכלים על טובת הענף; חוסר היכולת הכלכלית והמקצועית להביא זרים שישדרגו את השחקן המקומי; חוסר הסבלנות למאמנים שלא מאפשר קיום תהליכים, ועוד.
הרצוג. עדיין מאמן חסר ניסיון בבוגרים // צילום: רויטרס
2 למציאות הזו נחת אנדי הרצוג. שחקן עבר גדול, ווינר בנשמתו ומאמן חסר ניסיון בבוגרים. הוא הגיע לנבחרת עם אנרגיות טובות ורעיון טקטי ברור. בתחילת הדרך הדברים נראו טוב, ואחרי משחקים טובים יחסית בליגת האומות (משחקים שבדיעבד הביאו אותנו למרחק של שני משחקים מהיורו), הוא פתח את מוקדמות היורו נפלא, כשהשיא היה ניצחון אדיר בסמי עופר על אוסטריה ושבע נקודות מתשע אפשריות.
אבל ככל שהטורניר נמשך והתוצאות התיישרו עם המציאות (4 נקודות בשבעת המשחקים האחרונים), כך גם הרצוג נמוג לו לאיטו ומגרעותיו נחשפו. ניהול משחק שמרני (שני חילופים בלבד מול צפון מקדוניה בבית), נאמנות יתר לשחקנים שירדו בכושרם, התעקשות על מערך, שבדיעבד וגם על פי הניתוחים של הרצוג אחרי משחקים, לא מתאים לחומר השחקנים, וזקוק לתיאום שבלתי אפשרי להשיג בימי אימון של נבחרת לאומית.
הרצוג כמובן אינו אשם בלעדי בטורניר הכושל. גם אם קלופ וגווארדיולה היו מחליטים שמשאת נפשם היא להביא את העם שיושב בציון לארץ המובטחת, חומר השחקנים שעומד לרשותם לא איכותי מספיק כדי לסיים את הבית מעל נבחרות כדוגמת פולין ואוסטריה.
אלי דסה שלשום בהפסד לצפון מקדוניה // צילום: אי.פי.אי
3 עכשיו בפני ראשי ההתאחדות עומדת החלטה קשה. השיטה של אופ"א סיפקה לנבחרת הזדמנות נדירה ואולי חד־פעמית להעפיל ליורו 2020, כשהיא צריכה התעלות בשני משחקים, וכשהראשון יהיה מול יריבה שאפשר להתמודד מולה (הונגריה בבית, בולגריה או סקוטלנד בחוץ).
האם צריכים לתת להרצוג את ההזדמנות להוביל את הנבחרת למשחקים הללו, כי זה הדבר הטבעי לעשות והוא זה שהביא אותנו למשחקים הללו? או שמבצעים מהלך כואב ולא פשוט, תוך הבנה שהצוות האוסטרי לא יכול לעצור את מגמת ההתרסקות שהוא חלק ממנה, ומביאים צוות חירום למשחקי הפלייאוף מתוך תקווה שהזעזוע ושינוי האנרגיות יתנו את הערך המוסף, שיאפשר לנו לצמצם פערים ולעשות את הבלתי ייאמן?
ההתאחדות הקרואטית עמדה בפני דילמה דומה לפני קצת יותר משנתיים, כשאנטה צ'אצ'יץ' פוטר אחרי 747 ימי עבודה, רגע לפני המשחק האחרון של המוקדמות מול אוקראינה. זלאטקו דאליץ' מונה, ניצח 0:2 במשחק של להיות או לחדול, המשיך לניצחון בפלייאוף על יוון ומשם לקח את הנבחרת עד לגמר גביע העולם. מבחינת ההתאחדות, יש מספיק זמן לקבל החלטה ואין צורך למהר (המשחקים בסוף חודש מארס), אבל חשוב שיחליטו בצורה חדה וללא פחד לכאן או לכאן, מכיוון שכנראה מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת להגיע לטורניר גדול בעתיד הנראה לעין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
