פרופ' חפציבה ליפשיץ מאוניברסיטת בר־אילן מובילה תוכנית שמעניקה השכלה אקדמית לאנשים עם מגבלה קוגניטיבית.
בשנים האחרונות, יחד עם ד"ר שושנה ניסים, היא מובילה עם הצוות שלה מבית הספר לחינוך את פרויקט "עוצמות", לשילוב של בוגרים עם מגבלה קוגניטיבית, עם וללא תסמונת דאון, בהשכלה הגבוהה. הפרויקט נערך בשילוב עמותת עתיד לתסמונת דאון בהנהלת עדה עוז.
לדבריה, "יש לנו כיום שישה סטודנטים עם מגבלה קוגניטיבית. הם התחילו בתור 'שומעים חופשיים' בעלי זכות בחינה, ובדרך זו השלימו מחצית מהתוכנית הנדרשת לתואר. במשך הזמן זיהינו את היכולות שלהם, ולאור זאת החליטה האוניברסיטה לראשונה לרשום אותם כסטודנטים מן המניין לתואר ראשון, שאותו הם עתידים לסיים בתוך שנתיים וחצי".
פרופ' ליפשיץ מציינת עוד כי "החידוש הנוסף הוא שערכנו מבחני אי־קיו לאותם שישה סטודנטים, והם היו בגבולות של המוגבלות השכלית (75-70 ומטה). כעת, לאחר ארבע שנים וחצי, ערכנו להם שוב מבחני אינטליגנציה שמצאו שמנת המשכל (האי־קיו) הכללית, הוורבלית והביצועית שלהם עלו, והם בטווח של 95-80 שזה הישג חסר תקדים בקנה מידה בינלאומי".
פרופ' ליפשיץ מספרת על הקשר האישי שנוצר בינה לבין הסטודנטים: "היחס אל הסטודנטים בבית הספר לחינוך בבר־אילן נפלא, מקבלים אותם בצורה יוצאת מהכלל והם הפכו לחלק מהנוף. אין שום אוניברסיטה בישראל שאנשים עם מגבלה קוגניטיבית מסתובבים במסדרונותיה ויוצרים אינטראקציה עם 'סטודנטים רגילים'. המרצים קלטו את הסטודנטים בחום והסכימו לקבל אותם בקורסים, למסור להם את המצגות לפני כן ולהיות בקשר עימם. יש הכלה וסובלנות וכל המערכת התגייסה. בשבילי זו נחת מקצועית והתרגשות רבה. זה הצד היפה של האקדמיה, וכשאני רואה אותם מתקדמים ומתפתחים אני מתרגשת".
עודד נפתלי (30) הוא אחד הסטודנטים שלומד לתואר ראשון בסגרת הפרויקט. "מבחינה חברתית אני מרגיש שקל לי יותר להתחבר לסטודנטים שלומדים באוניברסיטה", הוא מספר, "זו תוכנית שמותאמת לאנשים עם צרכים מיוחדים ובזכותה אני מרגיש שיש לי זכות ללמוד כמו כולם".
באופן אישי יותר הוא מספר כי "בעקבות הלימודים הביטחון העצמי שלי השתפר ואני מרגיש שאני נפתח לאחרים. הייתי רוצה שעוד אנשים ילכו בעקבותיי. אם יהיו הרבה אנשים עם מגבלות שילמדו באוניברסיטה, זה יגביר את המודעות כלפינו".
ויש לו גם תוכניות לעתיד: "קודם כל אני רוצה לסיים את התואר, ואחר כך אני רוצה למצוא עבודה שתתאים לכישורים שלי, בעיקר במחשבים". ומה חושבים במשפחה? "ההורים שלי מפרגנים מאוד, שמחים כמו כל הורה שהילד שלו הולך לאוניברסיטה. גם החברים מתעניינים מאוד, וחלק מהם אפילו לומדים בקבוצות של העשרה אקדמית".
על התגובות שקיבל באוניברסיטה הוא אומר: "אני חושב שבהתחלה הסטודנטים בבר־אילן לא הבינו מה אנחנו עושים איתם בכיתה, אבל אחרי שהסברנו להם הם הבינו שאנחנו סטודנטים כמוהם - והתחברו אלינו".