בלוק או לא להיות

סימני האזהרה הבהבו במלוא עוצמתם, אך מעטים הקשיבו. דניאל פרידמן היה אז שר המשפטים, וביקש לעשות מה שמבקשים לעשות גם אלה שהגיעו אחריו, מיעקב נאמן עליו השלום, דרך איילת שקד ועד אמיר אוחנה, שייבדלו לחיים ארוכים, לעשות סדר בטירוף המערכות המשפטי שמשתולל פה משנות ה־90. להכניס את הסמכויות המופרזות של מערכות אכיפת החוק והמשפט למסגרת האיזונים והבלמים המקובלת במדינה דמוקרטית, ולעצור את הסיפוח הזוחל המסוכן של שלטון הפקידים, השופטים והיועצים המשפטיים על חשבון סמכויות הנבחרים. 

מייד כשהחלו ההליכים הפליליים נגד אהוד אולמרט, צעק ראש הממשלה דאז שהפרקליטות מתנכלת לו ומנסה לסלק אותו כדי להביא לסוף כהונתו של פרידמן. הכשלים שהצביע עליהם תוך כדי הימשכות התהליך הפלילי בעניינו, תוך שהם מהודהדים על ידי עיתון הבית "ידיעות אחרונות" בכותרות ענק כמעט מדי יום, נתפסו בעיני היתר כלא יותר מפרפורי הטביעה של העבריין רגע לפני שהמערכת סוגרת עליו ולוקחת אותו למצולות. 

אולמרט היה ראש ממשלה שנוא. כמו גם שותפו לדרך ולביקורת הנוקבת על מערכת המשפט, חיים רמון, שהיה הרוח החיה שמאחורי מינוי פרידמן. מפלגת קדימה בראשותו עמדה בסקרים באותם ימים על מספר חד־ספרתי של מנדטים. לא בגלל החקירות, אלא בגלל המערכה הכושלת בלבנון. רוב העם רצה לראות אותו כבר בבית או בבית סוהר, העיקר שיסתלק ויפנה את מקומו לנתניהו, שהוביל בפער עצום בסקרים. לכן הקשב לדבריו כמעט שלא היה קיים. למעט כמה פרשני חצר מעטים הפזורים בכלי תקשורת נוספים, איש כמעט לא האזין וודאי שלא הפנים. 

אולמרט היה ראש ממשלה כושל וגם עבריין מושחת. אולם כל אלה לא הופכים אותו לבלתי צודק. אם הנפגעים העיקריים של שיכרון הכוח של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט היו עד אז בעיקר עברייני צמרת או אנשים קטנים, אשמים וחפים מפשע גם יחד, שזכויותיהם נרמסו ואיש לא שמע את קולם, הוכיחה אותה מערכת שאין לה בעיה להתעסק ובאותן שיטות נפסדות גם עם הדגים השמנים, עם אלה שקולם יישמע גם יישמע ושיפעילו נגדם את כל המערכות העומדות לרשותם. בדיעבד התברר כי במרבית ההאשמות שטפלו לו יצא אולמרט זכאי, ורק בתיק אחר, שצץ מאוחר הרבה יותר, הוכח שפשע. 

הזמן להתייצב מול הציבור

כעת הפרקליטות מנסה שוב את כוחה. רק שהפעם ראש הממשלה למד את לקח קודמו ולא נכנע. הוא הצליח לשמור על התמיכה הציבורית כדי להישאר על הבמה. 

הפרקליטות מוצאת את עצמה בחזית שבה מעולם לא היתה. בניגוד לאולמרט, לנתניהו כן מאמינים. הכשלים שעליהם הוא מצביע, על אף הזלזול והניסיונות לגמדם במרבית כלי התקשורת, מוציאים אנשים להפגנות ברחובות. מערכת אכיפת החוק, שראשיה ובכיריה התרגלו למעטה ההגנה האוטומטי שקיבלו מפוליטיקאים ומעיתונאים, מתקשה להתרגל למצב החדש שבו חלקים גדולים בעם מאבדים בה את אמונם. ממצב נפשי שהתקבע במשך שנים רבות אצל ראשיה שאין צורך לדפוק חשבון לאיש, עברו למצב של התנהלות היסטרית. למשל, במכתב המשותף של אביחי מנדלבליט ושי ניצן שבו תקפו בחריפות את שר המשפטים, או כמו שהיה אפשר לראות קודם לכן בנאומיהם השבוע, שבהם קבע מנדלבליט שאין צורך לחקור את הדלפות תמלולי החקירה, ושי ניצן גיבה באופן מגוחך את ליאת בן ארי שיצאה לחופשה בזמן השימוע. 

בשל חוסר יכולתם להכיל את המצב, סבורים מנדלבליט וניצן באמת ובתמים שאין כל סיבה שהם יתייצבו בפני הציבור וישיבו על שאלות, שאולי, מי יודע, יגרמו להחזרת האמון הציבורי שאבד. הרי השבוע, אחרי הגילויים של עמית סגל בחדשות 12, מה שהותר ומה שלא הותר לפרסום, בנוגע לנסיבות שהובילו לקריסתו של ניר חפץ וחתימתו על הסכם עד מדינה - גם תומכיהם המובהקים ביותר באופוזיציה ובתקשורת דורשים תשובות ומתבטאים בביקורת שמעולם לא חשבנו שנשמע מהם. גם אלה שהאופוזיציה מדברת מגרונם והפלת נתניהו בראש מעייניהם הודו השבוע שמשהו לא מתנהל כשורה. הם כמובן מיהרו להסביר שאין סיבה להפסיק בהליך ההדחה המשפטי שהחל נגד נתניהו, אבל שאלות נוקבות הם ביושר העלו. הבעיה היא שאין מי שיענה. 

הבלוק של הקוקפיט

השבוע הפוליטי החולף הותיר אחריו אינספור סימנים לכך שאופציית הממשלה המשותפת של הליכוד וכחול לבן אינה רלוונטית, לא כעת, לא בעתיד וכנראה לא היתה קיימת מעולם. הציבור בכללותו משווע ליציבות, אולם נדמה כי יותר מדי פוליטיקאים משפיעים ורבי־עוצמה חוששים כי מחיר ממשלת האחדות יהיה יקר עבורם. שהיא תוביל להתפרקותם מנכסים יקרי ערך שברשותם. 

ראש הממשלה לא יכול לוותר על גוש הימין. לא רק בגלל ה"חסינות", כמו שטוענים באופוזיציה, אלא גם משיקולים פוליטיים קרים אחרים. גוש הימין והסיעות החרדיות הם תעודת הביטוח היחידה שלו להישאר בשלטון. בריחה של אחת המפלגות תותיר אותו בלי כלום. לנתניהו עדיף בחירות נוספות מאשר ויתור על הבלוק. 

נראה שבני גנץ היה יכול לבלוע את הגוש וללכת איתו לממשלה משותפת, אבל יתר חברי הקוקפיט מבהירים לו פעם ועוד פעם, בשיחות סגורות ובאזהרות גלויות, שלא יעז לעשות זאת. כל ניסיון מצד נתניהו לפתוח ערוץ הידברות ישיר עם גנץ נתקל בחומת המגן של השלישייה, שדאגה לגדעו בעודו באיבו. לאחרונה נראה כי השליטה של לפיד, יעלון ואשכנזי על גנץ הפכה להיות טוטלית. לא רק שגנץ לא יכול לנהל את המו"מ כראות עיניו, אלא אפילו את הודעותיו לתקשורת הם מכתיבים, כמו גם נאומיו ומסריו הפומביים. הם דורשים, וגנץ מציית.

קבורת חמור אלגנטית

כפי שהעיד בשבוע שעבר שר המשפטים, אמיר אוחנה, בראיון כאן בעמודים אלה, ראש הממשלה ידע על נאומו המתוכנן, שבו מתח ביקורת נוקבת על הפרקליטות והעומד בראשה, ונתן לו את ברכת הדרך. סביר להניח כי גם את נאומו בכנסת השבוע תיאם בדרך זו או אחרת עם נתניהו. מבחינה פוליטית, מדובר בקבורת חמור ביודעין של המו"מ הקואליציוני. במקום לספק לגנץ חבל שיסייע לו להשתחרר מלפיתת חבריו ולבוא לשולחן, הנאומים האלה והמתקפות של יתר שרי הליכוד, בעידוד ראש הממשלה, על ראשי מערכת אכיפת החוק, רק מרחיקים את האפשרות והופכים אותה לבלתי אפשרית. אם ראש הממשלה היה מדבר בימים אלה מהבוקר עד הלילה על ביטחון, היה אפשר להבין שמדובר בריקוד פיתוי מתוחכם, אבל לא על זה מדברים נתניהו והשרים. דווקא את הנושא שמחדד יותר מכל את הפערים בין המפלגות הם מעלים לראש הכותרות. 

ארבעה דברים יכריעו בשבועיים הקרובים את השאלה האם פניו של בני גנץ להקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת. הראשון הוא ההחלטה עצמה. ללכת על מהלך כזה זה לא עניין של מה בכך. כישלון עשוי להביא לסוף דרכו הפוליטית וגם הצלחה עשויה להביא לקריסה טוטלית בהמשך. 

השני הוא הח"כים הערבים עצמם. להביא אותם לתמיכה בהקמת הממשלה ואולי גם בתקציב המדינה אינה משימה קלה. בל"ד למשל עדיין לא איתו. כדי לצאת למהלך הזה ולהשיג רוב של 57 ח"כים מול ה־55 של נתניהו, גנץ צריך גם את חברי בל"ד. 

השלישי הוא אביגדור ליברמן. כדי שהמהלך יצלח על גנץ להביא לכך שליברמן נמנע או נעדר מהמליאה בזמן ההצבעה. ההחלטה כעת מונחת לפתחו. סביר להניח שליברמן מתבלט. מצד אחד הימנעות או היעדרות שלו תביא במחי הצבעה אחת את סילוקו המיידי של נתניהו מלשכת ראש הממשלה, הגשמת חלום מבחינתו. מצד אחר, המחיר עשוי להיות גבוה ביותר. לפני שהחליט לעשות קריירה על שנאת חרדים, ליברמן נבנה בראש ובראשונה על שנאת ערבים. נכון שהעובדה שהערבים לא מצטרפים לממשלה אלא רק תומכים בה עשויה להעניק לו חבל הצלה מסוים ותירוץ קלוש שיסביר למה עשה זאת, אבל הסבר זה עלול שלא להתקבל אצל תומכיו וליברמן ימצא את עצמו שוב נאבק על קיומו הפוליטי מול אחוז החסימה החונק, שהוא עצמו העלה. 

מאז הבחירות דוחף ומטיף ליברמן לממשלת אחדות. אם ברגע האחרון יתברר כי מאמציו כשלו, יהיה זה לגיטימי אם יבחר צד, נתניהו או גנץ, ויעצור בגופו את ההידרדרות לבחירות גם במחיר הפרת הבטחותיו. אבל בבחירה הזאת בין שניהם נקרע ליברמן. מצביעיו לא יבינו מדוע בבחירה שבין הימין עם החרדים והשמאל עם הערבים הלך דווקא עם הצד השני. מנגד, שנאתו לנתניהו כל כך יוקדת עד שהוא עלול לאבד את שיקול דעתו, יהא המחיר אשר יהיה. בכיר בכחול לבן אמר השבוע לאפשרות שליברמן ייתן יד לממשלת מיעוט עם הערבים: "מה שיכריע הוא מדד השנאה לנתניהו". 

הדבר הרביעי שיכריע הוא הח"כים מתוך כחול לבן, יועז הנדל וצביקה האוזר, שכרגע מתנגדים לממשלה כזו. למרות ההתנגדות ההערכה היא כי ברגע האמת, במקרה שגנץ יחליט ללכת על זה וישיג את תמיכת בל"ד מצד אחד וליברמן מהצד השני, לא יוכלו האוזר והנדל להתנגד בהצבעה לממשלה בראשות ראש מפלגתם. אם יובילו לבחירות יאבדו ברגע גם את ביתם הפוליטי. בכחול לבן הרי לא יוכלו להישאר. 

גנץ מודע לדרך החתחתים שייאלץ לעבור כדי לצלוח את המהלך, ולכן הוא מחפש גם דרכים אלטרנטיביות. בין השאר על ידי ניסיונות חיזור אחרי הסיעות החרדיות וסיעת הימין החדש. בינתיים אף אחד מהם לא מוכן להתמסר. הבלוק נשאר בלוק. 

האגדה ע"ש בנט ונתניהו

סיפור פריחתם המלבלבת של יחסי נפתלי בנט ובנימין נתניהו הוא אחד המעשיות הפוליטיות שאיש לא חשב שאי פעם יקרו. זה התחיל בתגובה המאופקת של בנט לפיטוריו על ידי נתניהו אחרי הבחירות הקודמות, שבהן לא עברה מפלגתו את אחוז החסימה. בנט, שהיה המום מהמהלך, היה חבול ומושפל אחרי הבחירות כשהתברר שההרפתקה הפוליטית שלו הסתיימה בכישלון צורב, ולא היה פנוי רגשית לחזית חדשה מול נתניהו. הוא העדיף לקבל את הדין. 

קאמבק מפתיע. נתניהו ובנט // צילום: דודי ועקנין

ההכרזה על הבחירות החדשות הפיחה רוח חיים במפרשיו. מייד אחרי שמינה את איילת שקד ליו"ר המפלגה, הצליח באמצעות מרקחת פוליטית שרקח לחזור לקדמת הבמה ולהפוך לדמות המובילה. יום אחרי החיבור של הימין החדש בראשות שקד והבית היהודי ותקומה בראשות הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', אמר בנט בשיחות סגורות כי ההסכם בינו לשקד ובין הימין החדש לבית היהודי החזיר אותו לעמדה הבכירה ביותר במפלגה מבלי שאיש יבחין בכך. ואכן, אם היתה קמה ממשלת ימין כעת, בנט היה ככל הנראה מתמנה לשר הביטחון בממשלה ללא ליברמן, או לשר החוץ בממשלה איתו. 

ההכרזה של בנט כי כל רצונו כעת הוא לסייע לנתניהו להקים ממשלת אחדות על בסיס מתווה הנשיא, הביאה אותו לאט־לאט לעמדת קרבה לנתניהו שבה לא היה מאז נכנס לפוליטיקה. נתניהו, שנהג בו כצפוי בחשדנות, ראה כי תוכני הפגישה ביניהם לא דולפים ושבנט ממשיך לגבות אותו על כל דבר בפומבי ולאורך כל הדרך. השבוע הגיעו היחסים לשיא כאשר נתניהו ביקש למעשה לתקן את טעות פיטוריו והציע לו להתמנות לשר ולחבר קבינט. הוא גם הציע לו שריון בליכוד אם הולכים לבחירות שלישיות. בנט סירב לשתי ההצעות. מינוי לשר ייראה כמו רדיפת תפקיד בעיתוי בעייתי זה. שרים הרי לא יכולים באמת לעשות משהו בממשלת מעבר חוץ מלקבל משכורת, נהג ולשכה עתירת יועצים. ושריון לליכוד, ללא איילת שקד ומתן כהנא, למעשה מחסל לו את המפלגה שהקים ברגע. 

מי שנותרה מחוץ למעגל היא איילת שקד. אם בעוד חודש מחליטים ללכת לבחירות תמצא את עצמה שקד, בדיוק כמו בפעם הקודמת, ללא מסגרת פוליטית ברורה ועם מעט מדי אפשרויות בינוניות. אם נתניהו היה מציע לה לבוא לליכוד לא היתה מהססת. אבל הוא לא. 

בינתיים עוסקת שקד בניסיון אחרון להביא את ליברמן חזרה הביתה, למחנה הימין.

להערכתה, הסיכויים לא גבוהים אבל קיימים. החרדים, היא אומרת, יצטרכו לוותר. וגם ליברמן יצטרך להפר כמה הבטחות. השעון נגדה, שיתוף הפעולה עם ראש הממשלה כמעט לא קיים, אבל שקד לא מרימה ידיים. אם בניגוד לכל ההערכות תצליח, תהיה הממשלה הבאה רשומה על שמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו