"עם מגנומטרים היו היום פחות ניסיונות פיגוע בהר הבית"

אריק ברבינג ("האריס") כואב עד היום את הפיגוע הרצחני שביצעה חוליית הג'יהאד האסלאמי בציר המתפללים בנובמבר 2002. 12 ישראלים נהרגו בסמטה הצרה בין קריית ארבע למערת המכפלה: לוחמים מיחידת הנח"ל, ממשמר הגבול, מכיתת הכוננות של קריית ארבע וגם חברו הטוב של ברבינג, מפקד החטיבה המרחבית, אל"מ דרור ויינברג. העובדה שגם שלושת מבצעי הפיגוע, חברי הג'יהאד האסלאמי הפלשתיני, נהרגו בסופו של דבר, מנחמת אותו רק במעט.

ברבינג, שעמד אז בראש מחלקת הרכזים והפעלת הסוכנים של השב"כ באזור דרום הגדה, אומר: "בשפה לא מעודנת קוראים לזה אצלנו בשב"כ: 'חרא של פיגוע'. זו חוליה שפספסנו אותה".

אבל ברבינג זוכר במקביל גם מאות מבצעים וסיכולים מוצלחים שלהם היה שותף, בעיקר את חיסול ומעצר אנשי מפקדת חמאס בחברון שהיו אחראים לשורה ארוכה של פיגועי תופת בירושלים, בנתניה ובחיפה, שבהם נרצחו עשרות ישראלים. גולת הכותרת של המבצע היתה חיסולו של בכיר חמאס באותם ימים בחברון, עבדאללה קוואסמה, שהיה אחראי למותם של כ־30 ישראלים ולפציעת מאות ברצף פיגועי ירי והתאבדות. "חיסול המפקדה החברונית מנע עוד קורבנות רבים", הוא משוכנע גם היום, "ממש כמו מעצרו ברמאללה של בכיר חמאס אבראהים חאמד, שאחראי למותם של כ־80 ישראלים (בין היתר בפיגועים בבתי הקפה מומנט והלל בירושלים). חאמד יושב עד היום בכלא הישראלי".

למצוא את הברווזון המכוער

27 שנה שירת "האריס" בשב"כ והגיע עד לצמרת הארגון. בתפקידיו האחרונים, קודם פרישתו בינואר האחרון, היה ראש אגף הסייבר ואחר כך ראש מרחב ירושלים ואיו"ש. הוא שם משלהי האינתיפאדה הראשונה, מלווה את "התפתחותו של חמאס הצבאי הרצחני ביו"ש", את תקופת הסכמי אוסלו ויציאת צה"ל מערי הגדה; מוביל מבצעים רבים שהתנהלו באותן שנים באזורי יהודה, רמאללה, בית לחם וחברון. גם את חזרת ישראל לשטח בעקבות מבצע חומת מגן הוא זוכר.

עתה, לראשונה בראיון עיתונאי, "האריס" פורש יריעה רחבה של תובנות, גילויים, מידע וזיכרונות על הטרור והמלחמה נגדו, שבהם נטל חלק שנים כה ארוכות. הוא מתמקד בפרק הטרור האחרון, שאולי עדיין לא תם - "טרור הבודדים". "ההתמודדות מולו", הוא אומר, "חייבה את השב"כ להמציא את עצמו מחדש בתחום שהיה עבורו בבחינת 'ארץ לא נודעת' - מרחב האינטרנט והרשתות החברתיות; לייצר התרעה, הרתעה והכרעה גם של הטרור הזה". הוא מודה כי "מחבלים צעירים וקטינים, חסרי שייכות ארגונית, אילצו אותנו לשנות את דפוסי הפעולה המסורתיים שלנו - שהתאימו להתמודדות עם טרור מאורגן - וכן לאמץ שיטות עבודה ואיסוף מודיעין על בודדים". 

"הרעיון צף כבר כמה פעמים בעבר". המגנומטרים בשערי הר הבית ב־2017 // צילום: יונתן זינדל/פלאש 90 

ברבינג מעיד כי "הגפרורים" - גורמי ההשראה לטרור, היו מגוונים. "פעמים רבות המפגעים פעלו בראש ובראשונה בשל מצוקה ותסכול אישי או כלכלי, בעוד הרשתות החברתיות העצימו את תופעת ההשראה והפכו למצע שעליו השריפה מתלקחת ומתפשטת במהירות".

תסכול אישי?

ברבינג: "אכן. שיעור הפיגועים שהתבצעו על ידי בודדים בשנים 2017-2014, שהמקור הראשוני שלהם הוא אישי, הגיע לכ־60% מהמפגעים, ואצל הנשים - קרוב ל־90%. כמעט תמיד המוטיב האישי, שהיה הראשוני, נשזר עם המוטיב הלאומי או הלאומי־דתי".

אילו מניעים אישיים מביאים צעיר בן 18 לפגע?

ברבינג: "לעיתים מדובר בברווזון המכוער או בכבשה השחורה של המשפחה. לעיתים מדובר באהבה נכזבת, ואף בצעירים שמאסו בחייהם בשל מצוקות שונות. אצל נשים המניע הוא לא פעם סירוב ההורים לנישואי הבת, או פגיעה של האישה או הנערה בכבוד המשפחה. הפיגוע מנקודת המבט של אלה הפך להיות אמצעי לשדרוג מעמדם בחברה הפלשתינית, להשגת הכרה חברתית ובעיקר לאומית. צעיר או צעירה עם מצוקות כאלה אומר לעצמו כי בלאו הכי חייו אינם חיים. בכל מקרה הוא קץ בחייו. אז במקום לחתוך את הוורידים הוא מעדיף למות תוך כדי הקרבת חייו למען האסלאם ולמען עמו, תוך שהוא מעניק כבוד למשפחתו ולסביבתו שכיום מנדה אותו". 

לדברי "האריס", זה גם הרקע לנתונים על ירידה חדה במספר ההתאבדויות הרגילות בשטחי הרשות, שניכרת לאחרונה. "זה פחות מכובד להתאבד בצורה רגילה, אז מתאבדים בצורה דתית ולאומית. לא פעם אנחנו דואגים לפרסם את המניעים של המפגע כדי לכרסם בהרואיקה".

אבל הרי תמיד צריך את הזרז. פיגוע לאומני לא יכול להיות רק אישי.

"הזרזים מנקודת מבט פלשתינית רבים ומגוונים. את ההשראה לפיגועים גם המפגעים המצוקתיים וגם המפגעים הרגילים שואבים מאירועים שהתרחשו בין היתר בהר הבית. אל־אקצא הוא סמל מוסלמי, ולכל מה שמתחולל בו יש תפקיד מרכזי בעיצוב הזהות הפלשתינית. תושבי מזרח ירושלים רואים את עצמם כמגיני אל־אקצא, מה שרק מעמיק את הפוטנציאל לתבערה. לכך ניתן להוסיף את היעדר האמון המוחלט כלפי כוונות השלטון הישראלי בכלל וכלפי פעולותיו בהר הבית בפרט". 

"ולפתע גילח את זקנו"

ברבינג מציין כי טריגר או גורם השראה נוסף לפיגועים הם המבצעים של ישראל בעזה, "שמעוררים אצל הפלשתינים מעורבות והזדהות רגשית גבוהה. כמובן שברקע נמצאת גם תפיסת המציאות של הפלשתינים את עצמם כעם כבוש, תחושה של ייאוש והיעדר תקווה וגם מצוקה כלכלית: מגבלות על עבודה בישראל ושיעור אבטלה גבוה - יותר מ־50% בקרב הצעירים, וכן הכנסה נמוכה - פחות מ־4,000 שקלים (בממוצע) לחודש. לאלה צריך לצרף גם את הייאוש הפוליטי - חוסר אמון ברשות הפלשתינית שנתפסת כמושחתת, נגועה בנפוטיזם וכגורם שאינם מיטיבים עם הציבור".

כיצד הרשת מסייעת לכם לאתר את המפגעים הבודדים? 

"הדור הפלשתיני הצעיר מחובר היום לכל הפלטפורמות הדיגיטליות. זו דרך תקשורת כמעט בלעדית, שבאמצעותה הוא מתחזק קשרי חברות, רומנטיקה, לימודים, וגם לצערנו מתכנן פיגועי טרור ולעיתים אף מצהיר על כוונה לבצעם. אחדים אפילו מפרסמים 'צוואות' קודם יציאתם לפעולה. במילים אחרות - המפגעים הפוטנציאליים מותירים ברשת 'חתימה דיגיטלית' שאופיינית להם: לייקים רבים באתרים אוהדי או מאדירי טרור; ביקורים רבים באתרים של שאהידים או באתרים בעלי רמת הסתה גבוהה; שינוי והחרפה בהתבטאויותיהם. אפילו מידע שמגיע דרך הרשת על אדם שהוא דתי אדוק ולפתע גילח את זקנו הוא איתות שצריך למהר ולבדוק מה הסיבה לכך. 

ירידה בהתאבדויות ה"רגילות" בגלל האפשרות להתאבדות על רקע לאומני. פיגוע דקירה בירושלים // צילום: באדיבות משטרת ישראל

"בקצה המערכת הממוחשבת הזאת תמיד יישב אדם, אנליסט, שתפקידו להעריך את מידת הסיכון של הצעיר, ולהמליץ אם לבצע מעצר, לזמן לחקירה או לקרוא להורים. הכל נבחן, בכפוף לייעוץ ולאישור משפטי".

מה מסובך יותר? לפצח תשתיות טרור מאורגנות או טרור בודדים?

"לעיתים קל יחסית לפצח תשתית טרור של ארגון ולפרקה. יש לנו למידה ארוכת שנים והכרה עמוקה עם אזורי עזה ויו"ש, והיכרות כמעט אינטימית עם חמולות, מנהיגים, מבני ארגונים וכדומה. לעומת זאת, לטרור הבודדים אין כתובת ברורה שאותה ניתן לחקור, ובדרך כלל אין במערכות מידע מודיעיני מוקדם על הבודד. כבר ב־2014 הבנו שהמענה לבעיה לא יימצא רק במערכות המידע המסורתיות, ושצריך לפתח מודלים להתרעה שיתבססו על איסוף באפיקים חדשים; במקום חיפוש אחר מודל פעילות של היריב, עברנו לאיתור סימנים שמעידים על שינוי התנהגות". 

מה זה דורש מכם?

"ללקט רשומות, לייקים, תגובות, פרצופונים (אמוג'ים), קטעי קול ואותות טכניים של שעה ומיקום, עלייה וירידה בנפח הפעילות, יצירת קשרים חדשים, התחברות לקהילה וירטואלית חשודה. אנו מנטרים את הרשת ומזהים בה פעילות חריגה. כך אנו שולים מתוך ים המידע התרעות שהמודיעין המסורתי אינו מספק לנו לגבי הבודדים. היום כבר יש תיקי רשת ומאגרי מידע מסודרים מסוג זה".

כמה פיגועים נמנעו, להערכתך, כתוצאה מהעבודה שהשקעתם במודיעין רשת?

"בשלוש השנים האחרונות - מאות פיגועים. ברבים מהפיגועים 50% מהמידע הראשוני הגיעו מהרשת והשאר ממקורות מידע נוספים שיש לשב"כ. זו התמודדות עם מידע בנפח עצום. רכשנו מיומנות טכנולוגית ומקצועית לבור את התבן מן הבר, לאתר מחט בערימת שחת. בין אוקטובר לדצמבר 2015 היו לנו כ־100 פיגועי בודדים, בערך פיגוע ליום. היום במידה רבה התופעה הודברה". 

"הבן שלי נעלם"

לאחרונה פרסם ברבינג מאמר רחב היקף במגזין הצה"לי "בין הקטבים" יחד עם סרן אור גליק (עוזרת מחקר במרכז דדו). השניים מתייחסים שם בהרחבה לסוגיית ההרתעה של המפגעים הבודדים. ברבינג עוסק בכך גם בראיון עימו, ואומד את התועלת או הנזק של אחדים מ"אמצעי ההרתעה" שבשנים האחרונות עמדו במרכזו של ויכוח ציבורי סוער. 

הוא סבור שהריסת בתי מחבלים, למשל, היא אמצעי אפקטיבי מרתיע ומוכח. "יש עשרות מקרים שאני אישית מכיר, שבהם אבות הביאו את הבנים שלהם לרשות הפלשתינית, או התקשרו לרשות ודיווחו: 'הבן שלי נעלם, אני מבין שהוא הולך לעשות פיגוע, ואני לא רוצה שיהרסו לי את הבית'. הוכחנו זאת בבית המשפט". 

גם "הרתעת המשפחה הקרובה וקרובי משפחה בדרכים אחרות" מביאה, לדבריו, לא פעם לדיווחים יזומים של משפחות על אודות מפגעים פוטנציאליים. "האמצעים הבולטים והכואבים ביותר בתחום זה הם ענישה כלכלית, חילוט כספי טרור שהועברו למשפחות, מניעת רישיונות עבודה והגבלת תנועה". 

לעומת זאת, ברבינג סבור כי עיכוב בהחזרת גופות מחבלים מביא לנזק יותר מאשר תועלת: "בתחילת הדרך תמכתי בכך, אבל ככל שעיכבנו יותר השבה של גופות מחבלים, נוכחנו שהעניין מייצר הסלמה ומתח, ומביא לתוצאות הפוכות ולסיכונים רבים יותר מההרתעה שחשבנו שאנו מייצרים".  

ברבינג מדבר גם על שחיקה ששימוש רצוף מדי באמצעי כזה או אחר יוצר, ומפתיע כאשר הוא אומר שבמקביל גם "חיי המדף" של תהילת השאהיד התקצרו. "על רקע ריבוי הפיגועים בשנים האחרונות וההתרגלות של הציבור הפלשתיני לשאהידים - תהילת השאהיד ההרוג כיום היא קצרת טווח, לעיתים שעות או ימים אחדים בלבד". 

האם הרשות הפלשתינית מסייעת במניעת טרור?

"כן, למרות שצריך להדגיש: ישראל יודעת גם ללא סיוע מהרשות להתמודד עם כל היקפי הטרור ביו"ש ובירושלים. אלא שפעמים רבות, בעיקר משיקולים מבצעיים ואינטרס ישראלי, העדפנו להיות מתואמים עם הרשות ולאפשר לה חופש פעולה, למשל בעומק הכפרים ומחנות הפליטים הפלשתיניים בשכם, בג'נין ובקבטיה".  

מה שיעור הפיגועים שסוכלו בזכות הרשות הפלשתינית? שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון דיבר בעבר על כרבע מהפיגועים?

"אני מעריך זאת בכ־20%".

האם נכון בעיניך למוטט את הרשות הפלשתינית, כפי שבעבר גרסו אחדים? היא מסייעת לנו לסכל טרור, אבל במקביל גם מאדירה אותו ומאפשרת הסתה קשה.

"ישראל 'המציאה' את הרשות הפלשתינית, והחלטה על מיטוטה היא עניין פוליטי, לא רק ביטחוני. כשאני מסתכל על העשור האחרון, שבו הרשות סייעה לנו למנוע טרור בניגוד לתקופות קודמות, אני לא משוכנע שחזרה למציאות של ממשלים צבאיים תשרת אותנו. זה גם עלול לעלות בדם. חזרה לשטח, בעיקר בתחום האזרחי ושגרת החיים, תגרום לחיכוך גבוה יותר. המצב הנוכחי הוא סביר לישראל, אבל עלול שלא להחזיק לאורך זמן. בסופו של דבר יהיה צריך להגיע לאיזשהו פתרון". 

ברבינג מתייחס גם למשוחררי עסקת שליט שחזרו לגדה. "מנקודת מבט מקצועית - השחרור לשטחי יו"ש זה הטוב ביותר. בגדה יש לנו אפשרות לשים על משוחרר עין ויד ברגע שיש חשד קל שהוא מתכנן משהו. בגדה גם מתקיימת הרתעה מול המשוחררים. העסקה הרי קבעה שמי ששב לטרור - על עשרות שנות המאסר שהשחרור חסך ממנו - ישלם בריבית דריבית".

כמה מאלה ששוחררו ליו"ש שבו עד היום לטרור?

"עשרות בודדות שבו לטרור או לפעילות חמאסית אסורה שאינה טרור רצחני". 

אם מנקודת מבטך המקצועית הטוב ביותר היה לשחרר אותם לגדה, האם לא היתה זו טעות לשחרר רבים גם לרצועת עזה או לטורקיה? הרי כל הנהגת חמאס העזתי היום מורכבת ממשוחררי עסקת שליט.

"לא רצינו את כולם ביו"ש, כי אז היינו רואים פה צמיחה מחודשת של חמאס, וזה היה פוגע מאוד ברשות הפלשתינית. לכן לא בטוח שטעינו. אני מזכיר שהגירוש לאירופה של המחבלים שהתבצרו בכנסיית המולד במהלך מבצע חומת מגן, למרות שמדובר במחבלי פת"ח, הוא הצלחה. הם לחלוטין לא פעילים היום".

יש גם דוגמה הפוכה. סאלח ערורי, שהורחק מישראל, עשה קריירה כטרוריסט והפך לדמות מובילה בחמאס. הוא גורם שהכווין והשפיע מאוד על הטרור לאורך השנים, בחסות המדינות שבהן שהה.

"היום, בדיעבד, לאור התוצאות של גירושו, הייתי שוקל מחדש אם להרחיקו מכאן. כבר אז הוא היה מנהיג, ומנהיגים מסוגו אני מעדיף קרוב למגרש הרוסים בירושלים מאשר למסגד המרכזי באיסטנבול, מגרש שבו טורקיה מארחת עד היום את הנהגת חמאס אירוח חמישה כוכבים, ואף מסייעת לה".

"יש סכינים בהר הבית"              

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בחיפה 16 שנות מאסר על אמג'ד ג'בארין, תושב אום אל־פחם, שסייע למבצעי הפיגוע בהר הבית ביולי 2017. בפיגוע נרצחו שני שוטרים. ברבניג זוכר היטב את האירוע "החריג, התקדימי והקשה", וגם את כל מה שהתרחש לאחריו. הוא סבור גם היום שההחלטה להציב מגנומטרים בשערי ההר, שהתקבלה שעות אחדות לאחר הפיגוע, לא היתה טעות, אך מציין ש"זה לא רעיון חדש: הוא צף כמה פעמים בעבר והדרג המדיני החליט שכדי להציב אותם בשערי ההר, או אפילו במרחק מה מהם, דרוש תיאום מסוים מול ירדן בשל הרגישות של הר הבית". 

מהרגע ששב"כ נוכח שהצבת המגנומטרים מחוללת תסיסה ברמה של "רעידת אדמה", לדבריו, ושהצד השני מגבה את התסיסה הזאת, "חלחלה ההבנה שעדיף להיות חכמים ולאו דווקא צודקים. הרצח של המשפחה בחלמיש בליל שבת שלאחר הפיגוע בהר, ודברי המרצח שבחקירתו הבהיר מייד שיצא להרוג יהודים 'כדי להגן על 'אל־אקצא' - חידדו את ההבנה הזאת אצלנו". 

יש מענה חלופי למגנומטרים מאז שהוסרו מההר?

"יש היערכות טובה יותר בשטח, דגש לשערים, כולל חיפושים ובדיקות של חשודים. יש חידוד בתחומי המודיעין והזיהוי המקדים. אבל גם - כיום בהיעדר בדיקה כוללת ומלאה - ניתן לדעתי להכניס סכינים להר הבית. אם היו מגנומטרים, היו להערכתי פחות תוכניות וניסיונות פיגוע ברחבי ההר".

השב"כ התנגד בשעתו להוציא את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק.

"זו היתה העמדה הראשונית בארגון, אבל אחר כך הדברים נשקלו מחדש, והסכמנו שהפלג יוצא אל מחוץ לחוק. כיום הפלג נחלש ומשפיע פחות, גם מכיוון שניתקנו במידה רבה את צינור החמצן הכספי שלו.

"התנועה האסלאמית, שהפלג הוא תנועת בת שלה", מציין ברבינג, "התמודדה בשנים האחרונות עם דאעש, שאיים על הדומיננטיות שלה בקרב ערבי ישראל. היינו עדים לתופעה של מעבר מהתנועה האסלאמית לרעיונות של דאעש. כרגע הפעילות הזו צומצמה מאוד. הבעיה העיקרית היא באירופה. שם, בקרב המהגרים, יש לא מעט גרעיני דאעש, שמסיתים לשנאת הנוצרים והיהודים כמובן".

 

סאלח ערורי

"האריס" ליווה מקרוב גם את התהליך שבו אפשרו הדרג המדיני והביטחוני גידול עצום במספר המבקרים היהודים בהר הבית, בהתאם לסטטוס קוו. רק בחודש תשרי ביקרו בהר קרוב ל־6,000 יהודים, בערך כמספר היהודים שביקרו בהר בכל שנת 2009. את 2019 נסיים כנראה עם יותר מ־36 אלף מבקרים יהודים בהר.

כיצד התרחש המהפך הזה?

"ראשית לכל יש דרג מדיני. השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, רצה בכך, ורה"מ נתניהו אפשר זאת. הסטטוס קוו והסדרים הנהוגים בהר מאפשרים ביקורים שם, להבדיל מתפילות, ואת זה ארדן תבע לממש במידה המקסימלית; שנית - מעגלי היהודים שגילו עניין בביקור בהר הבית התרחבו בשנים האחרונות; ושלישית - דאגנו להוציא משם ואל מחוץ לחוק את פלגי המוראביטון והמוראביטת ששמו להם למטרה להכשיל את ביקורי היהודים בהר וחוללו שם פרובוקציות רצופות. בתקופה הארוכה מדי שבה הפלגים הללו פעלו שם - פחות יהודים ביקרו בהר, אבל בסוף התעוררנו ופעלנו נגדם".

ברבינג מגדיר עצמו כ"חילוני מובהק", אבל מבהיר: "לא סביר בעיניי שיהודים שמכבדים את הכללים בהר לא יוכלו לבקר שם באופן חופשי. ברגע שהמוראביטון הוצאו משם, הדלת נפתחה מחדש בפני יותר יהודים לבקר שם. דאגנו להעמיד את הווקף במקום, ולהרחיק את אנשיו מקבוצות המבקרים היהודיות. גם הפיקוד הבכיר של המשטרה בראשות רוני אלשיך דחף ופעל כדי לאפשר ביקורים של יהודים רבים יותר בהר".

אתה רואה מציאות של תפילת יהודים בהר בקרוב?

"את הכללים קבע משה דיין ב־1967, וכל ממשלות ישראל דבקות בהם עד היום. אני לא רואה כרגע מציאות של שינוי מדיניות. הרי לא תהיה כל הסכמה של גורם ערבי לצעד כזה, ישראל תואשם בפגיעה חמורה בסטטוס, והדבר עלול להביא לתבערה גדולה".

"לא מצטיינים בחיזוי"

במאמר שפרסם ב"בין הקטבים" ברבינג מתאר מציאות מטרידה: "ואקום ביטחוני ששורר בשכונות במזרח ירושלים שבהן אין אחיזה עמוקה לכוחות הביטחון הישראליים ולמנגנוני הביטחון של הרשות".

לאילו שכונות התכוונת?

"בעיקר לאלה הצפוניות שמעבר לגדר. אזור מחנה הפליטים שועפט ומרחב א־ראם סמיר אמיס וכפר עקב. לרשות הפלשתינית לא מאפשרים לפעול שם, מכיוון שרוב התושבים נושאים תעודת זהות ישראלית. המשטרה, שלכאורה צריכה לפעול שם, מתקשה לבצע פעילות במקום. בגלל רמת האלימות הגבוהה באותם אזורים, נדרש גיבוי צה"לי כמעט בכל פעילות משטרתית שם. הצבא קיבל עליו את הטיפול בשטח הזה בלית ברירה. כל ההתארגנות שלנו שם מחייבת שינוי תפיסתי ומבצעי כדי לשפר את המשילות הביטחונית וגם האזרחית שלנו בשטח".

רבים מחזיקים שם בנשקים.

"יש בתחומי ירושלים שמחוץ לגדר כמויות אמצעי לחימה רבות מאוד. בכל מזרח ירושלים, משני צידי הגדר הביטחונית, זה מגיע למאות רבות ולאלפי כלי נשק, בעיקר נשק מאולתר מסוג קרלו. אנו אוספים שם מאות כלי נשק מדי שנה. בתקופתי שמנו דגש בעיקר על איתור מחרטות ובתי מלאכה שהשתתפו בתעשיית הייצור של הנשק, פחות רדפנו אחרי הרובה הבודד".

ומה צופן לנו העתיד בשטחי יהודה ושומרון? ברבינג אינו ממהר לענות על השאלה. "אף פעם לא הצטיינו בחיזוי העתיד", הוא מודה, "לא חזינו שום אינתיפאדה. לא חזינו את טרור הבודדים ואף על פי כן אני מעריך שהקיפאון היחסי בינינו לבין הרשות הפלשתינית, שהוא סוג של ניהול משבר, עם מינימום הרוגים ומינימום פיגועים, לא יוכל להימשך לאורך זמן, ללא תשתית מדינית או פתרון מדיני. זה קצוב בזמן. גם הסתלקות של אבו מאזן מהזירה בסיטואציה מסוימת ובתזמון לא טוב, עלולה לייצר פוטנציאל של תבערה והתלקחות. בהקשר זה כדאי לשים לב לא רק לחמאס אלא גם לפלגי הפת"ח השונים, שאינם עשויים מעור אחד". 

מה, לדעתך, צופן העתיד להתיישבות ביו"ש?

"עובדתית, ממשלות ישראל כולן עסקו שם בהקמת ההתיישבות, אך לכל אחד עמדות פוליטיות משלו ובראיון הזה איני עוסק בפוליטיקה. מקצועית, אני אומר שאין ואקום. אין תחליף לנוכחות ביטחונית שלנו בשטח ולחופש הפעולה שלנו שם, שמאז חומת מגן אכן מתקיים, בימים ובלילות, 365 יום בשנה, גם ביום כיפור. חופש הפעולה הזה הביא לירידה דרמטית בהיקפי וביכולות הטרור. אין היום כל מגבלה מדינית על פעילות שוטפת בכל מקום ביו"ש. מבחינה זו התוצאה של חומת מגן היתה ועודנה חשובה ומשמעותית לא פחות ואולי יותר מהמבצע עצמו".

סאלח ערורי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו