לפני שבועיים וחצי חזר עידן חביב מצילומי העונה החדשה של "הישרדות VIP" בפיליפינים. זה היה עבורו סיבוב שני בתוכנית, 11 שנים אחרי הפעם הראשונה, שבה סיים במקום התשיעי.
"הפעם היה יותר קשה מהפעם הקודמת. המשימות היו יותר מורכבות, יותר מאתגרות, מצבים מאוד מגוונים. באתי מבוגר יותר, אני כבר לא בן 28 שבראש שלו עוד לא השתחרר לגמרי מהצבא. היום אני נמצא במקום אחר בחיים, ואני חושב שניסיון החיים פיצה על העניין הפיזי.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"מצד שני היתה לי יכולת גם לשחרר, להיות יותר פתוח, לקבל עזרה, לשים את הראש על כתף של מישהי או מישהו ולעבור את החוויה הזאת יחד עם אנשים".
ואיך הסתדרת?
"היה לי מאוד מאוד מאוד קשה. מזג האוויר היה ממש קשה, משוגע. היו שם סופות מונסון עם גשמים מטורפים, היה מאוד קר בלילות, ומצד שני, ימים מאוד מאוד חמים. הרעב היה מטורף. כל יום הוא כמו שלושה ימים בחיים הרגילים, ארוך נורא, וקורים בו מלא דברים.
"בהתחלה חטפתי פלאשבקים ואמרתי לעצמי, 'וואו, אני לא מאמין שאני שוב בסיטואציה הזאת'. אני חווה גשם מטורף ורעב, ואומר לעצמי, 'אני לא מאמין שחזרתי למשחק הזה'".
ציפו ממך ששוב תהיה החזק שסוחב את השבט על הגב?
"לאו דווקא. הפעם יש קאסט מאוד מגוון ומעניין, שכולל כמה אנשים חזקים, כמו הכדורסלן עידו קוז'יקרו, ישראל אוגלבו שזכה ב'האח הגדול', הכדורגלן אסי בוזגלו, סמיון גרפמן, ירדן ג'רבי, ועוד כמה. העונה הזו היא סיפור אחר לגמרי מהקודמת. בתחושה שלי, היא הולכת להיות מאוד מיוחדת".
לא חששת שיסמנו אותך מהרגע הראשון כמומחה ל"הישרדות", כמו שעשו לנעמה קסרי בעונה האחרונה?
"זה היה אחד הפחדים הגדולים שלי, בייחוד שנעמה הודחה בפרק הראשון. עשיתי הכי טוב שאני יכול כדי להתמודד עם הסיטואציה.
"בכיתי שם. בעיקר מגעגועים - לאחיינים שלי, למשפחה, לחיים שלי, לחופש. כשאתה נמצא רחוק, ומאוד סובל, הכפתור שמפעיל את הרגש נהיה מאוד עדין. לעומת העונה הקודמת שבה השתתפתי, היום אני לא מתבייש להראות את הרגשות שלי".
תסביר.
"הבנתי שאני צריך להיות טבעי בתוך הסיטואציה. לא לנסות להסתתר, לא לנסות להראות לעולם רק את מה שאני בוחר להראות. זה מי שאני. מי שמתחבר מתחבר, ומי שלא, גם אחלה. אתה מבין שלא כולם יוכלו לאהוב אותך".
כשהתייעצת עם אנשים לפני ההחלטה לצאת לתוכנית, מה אמרו לך?
"רוב האנשים ששאלתי בתעשייה המליצו לי לא ללכת כי אני במקום טוב בקריירה, דברים קורים לי יפה, וזו לקיחת סיכון מבחינת פגיעה בתדמית, שאלו למה אני צריך את זה.
"אני הרגשתי שאני צריך לסגור מעגל עם המשחק הזה. להרגיש שוב את הקשיים הפיזיים הגדולים כדי להעריך שוב את מה שיש לי, את הדברים הפשוטים, באמצעות יציאה מאזור הנוחות שלי. התגעגעתי לקושי הפיזי והנפשי, לנופים, לשיחות העמוקות עם אנשים".
כמו מישהו שהולך לצום חודש באיזה מנזר כדי להגיע למצב רוחני גבוה יותר.
"בדיוק. לאונרד כהן עשה את זה במשך שנים. הייתי צריך לעשות איזשהו ריסטארט לחיים שלי".
• • •
כבר יותר מעשור שעידן חביב (39) מתעסק במוזיקה. בשנים הראשונות אף אחד לא האמין בו. "הגעתי לתחום בלי שום השכלה מוזיקלית, עד היום אני לא יודע אקורדים. מפיקים ומנהלים בתעשייה ניסו לשים לי ברקס. אמרו לי שיש עוד אלף כמוני, שהרדיו לא ישמיע אותי, שלא אמכור דיסקים, שאנשים לא יבואו להופעות, שעדיף לי לחזור לשייטת 13 שבה שירתתי. התייחסו אלי בציניות בגלל 'הישרדות'. אפילו המשפחה שלי חשבה שמדובר בתחביב.
"כל הסיכויים היו נגדי, אבל לא ויתרתי. כל 'לא' ששמעתי היה בשבילי עוד דלק להמשיך. שברתי את הכלים ונשארתי כדי לבצע את המשימה כי העיקרון הכי חשוב שמלמדים אותך בשייטת הוא שבסוף המשימה תתבצע. לא משנה איך, לא משנה מה יקרה ואילו מחירים נשלם בדרך - בסוף משיגים את המטרה. וזה מה שעשיתי".
"רוב האנשים ששאלתי בתעשייה המליצו לי לא ללכת". ב"הישרדות איי הפנינה", 2008
הוא פרץ לתודעה בשנת 2011 עם השיר "אמא, אבא וכל השאר", במסגרת הפרויקט של רייכל, למילים של חלל מלחמת יום הכיפורים סמל ראובן פוליטי ז"ל (השיר נכלל גם בפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר"). "לפני זה הוצאתי שלושה סינגלים, ולא קרה כלום. שכבתי במיטה עם השמיכה על הראש, מבואס מוות. פתאום רייכל התקשר. הוא שמע עלי מהמפיק גלעד שמואלי, שעבד עם שנינו והמליץ עלי. באותו זמן גלגלצ התחילו להשמיע את השיר, וגם ביצעתי אותו עם עידן בטקס יום הזיכרון בכיכר רבין. זה היה הסדק שלי בחומה.
"במקביל אלי פרצו עוד ארבעה זמרים - עידן עמדי, נתן גושן, אמיר דדון ולירן דנינו. מאחורי כל אחד מהם עמדה חברת מוזיקה או חברת הפקות שהשקיעה בהם, שנתנה להם גב. אני הייתי לבד, עם כל הקשיים והמאבקים. עד לפני ארבעה חודשים גם ניהלתי את עצמי והפקתי את עצמי, כולל מספר גופי התאורה בהופעה ואיסוף הנגנים ברכב. קשה מאוד להתרכז במוזיקה כשאתה גם מנהל ומפיק. היום מנהל אותי אורן גורביץ', המנהל של יהודה פוליקר".
למה לא מצאת עד היום חברת הפקות?
"כי לא סמכתי על אחרים שיעשו את העבודה כמו שאני רוצה. בכל הפעמים שנתתי לאחרים להפיק, התאכזבתי. פעם חברת הפקות שנתתי לה את המושכות החליפה את חברת ההגברה הקבועה שלי בחברה אחרת בגלל הפרש של 1,000 שקלים. הגעתי להופעה באיזה אולם, והתברר שהחברה שהם שכרו לא הביאה תאורה. הופעתי מתחת לפלורוסנטים".
בתוך שבע שנים הוציא חביב שלושה אלבומים. "כל פעם קצת" ב־2011, "לאבד עניין בזמן" ב־2013 ו"קולות הנושמים" ב־2018. 12 משיריו נכנסו לפלייליסט של גלגלצ, הישג שאפילו זמרים ותיקים היו מתקנאים בו.
הוא מתמחה בעיקר בבלדות רכות, שירי אהבה רומנטיים, מרגשים, ולצידם שירים בעלי אופי גברי רגיש, המתייחסים לעברו כקצין קרבי. רשימת הלהיטים שלו כוללת את "מחכה", "עכשיו או לעולם", "אין כבר סתם", "רודף אהבה בימים" (שיצא באפריל האחרון וצפוי להיכלל באלבום עתידי), "בלילה" (במסגרת הפרויקט של עידן רייכל), "כמו כל יום", "אין פה מקום" (ששר ב"הישרדות"), ו"עד שתחזור", שיצר עבור יובל דיין וביצע גם בעצמו.
"בכל פעם שאני מקבל הודעה ששיר שלי משודר ברדיו, אני עוצר הכל, פותח ומקשיב", הוא מחייך, "מרגש אותי לשמוע מה שלום הילד".
בחודש יוני האחרון, בהופעה שלו באמפי שוני (השנייה בקריירה שלו שם), 1,400 מעריצים שרו יחד איתו את מילות השירים. גם למופע הבא, ביום חמישי הקרוב, כל הכרטיסים כבר נמכרו. חביב יופיע גם במוזיאון תל אביב ב־15 בנובמבר, במסגרת פסטיבל הפסנתר, ולמחרת בזאפה ירושלים.
בסוף המופעים מוצעים הדיסקים שלו למכירה, אבל בשונה מאמנים אחרים המחיר אינו נקוב: כל קונה בוחר בעצמו כמה לשלם. "חשוב לי שייקחו את המוזיקה הביתה, בין שהם משלמים על דיסק 50 שקלים, חמישה שקלים, ובין שבכלל לא. אני לא ממש יודע כמה אנשים בוחרים לשלם".
מה הקהל אוהב בך כל כך?
"אולי את הקונפליקט בין הלוחם הקרבי מהיחידה הקשוחה לבין האמן שיודע לרגש בשירים, ולא מפחד להודות שהוא שבור לב ופגוע, שהוא זה שפישל".
אנחנו נפגשים בסטודיו שלו בדרום תל אביב. קומה שישית של בניין משרדים ישן, חלל גדול וספרטני, שקירותיו העירומים לא מתחילים להזכיר את האולפנים וחדרי החזרות המרופדים של התעשייה. סט תופים, פסנתר במרכז ולצידו כורסה, מחשב על שולחן בפינה עם כיסא, כוננית ספרים דקה, קומקום חשמלי עם קפה שחור, כמה מדפים. מבחוץ עולות צפירות של משאיות ואופנועים.
"אני לא רוצה שהאולפן ייראה כמו בית, כי אני צריך את ההפרדה בין המקום שאני גר בו למקום שאני עובד בו", הוא מסביר, "המקום הזה עונה על כל הצרכים שלי. פה אני כותב ומלחין ומקליט עם נגנים. מהחלל הזה, שנראה לכאורה לא אקוסטי, יצאו סאונדים מצוינים. צריך לדעת באילו שעות לעבוד, שהרעש מבחוץ לא יפריע. אני אוהב את זה ככה".
"בכל פעם ששיר שלי משודר ברדיו, אני עוצר הכל, פותח ומקשיב. מרגש אותי לשמוע מה שלום הילד". בהופעה // צילום: קוקו
חביב לובש מכנסיים וחולצה ארוכים וכהים, פשוטים למראה, ונועל נעליים שחורות עם אבזם מוזהב. לראשו כובע מצחייה ("השיער לא מסתדר לי"), ועל פניו החיוך המבויש שכבש עד היום אלפי לבבות. כבר שנים לא התראיין.
הוא נולד ברחובות וגדל ביישוב רעות, "ילד סנדוויץ'" בין שתי אחיות. הגדולה, בת 42, עוסקת בנדל"ן, הצעירה, בת 34, מורה. אביו, רפאל (רפי) חביב, הוא איש קבע בפנסיה, כיום סוכן ביטוח, שעלה מצרפת ב־1970 והתגייס כחייל בודד לגדוד 890 של הצנחנים. במלחמת יום כיפור נלחם בקרב הקשה בחווה הסינית.
"עשרות חברים שלו נהרגו סביבו, אבל הוא לא מדבר", אומר עידן, "פעמים בודדות הוא זרק איזו מילה, אבל על אנקדוטות, לא על הקרבות עצמם. אחרי החווה הסינית העלו אותם לרמת הגולן, לחטוף הפגזות מהסורים. אבל אבא שלי איש חזק, לא נשבר בקלות. הצבא היה מבחינתו עוגן, והוא נשאר בקבע".
לפני חמש שנים החליט חביב להוסיף את שמו של אביו לשמו. "היה חשוב לי שהשם שלו יהיה חלק מהשם שלי, כי הוא איש יקר לי ואהוב מאוד. אחותי הקטנה קראה לבן שלה רפאל".
אמו, עדנה (מוניק), מזכירה רפואית בבית החולים קפלן, עלתה בסוף שנות ה־50 כילדה ממרוקו. "שמו אותם במעברה בנתיבות, ומשם עברו לרמלה. ההורים שלי הכירו בבסיס תל נוף. אבא שלי הדריך בקורס צניחה, ואמא שלי היתה מקפלת מצנחים".
בגיל 14 וחצי הקים עידן להקה שבה היה הזמר. המודל שלו היה אביב גפן. "אני והחברים שלי היינו מעריצים שרופים שלו, מה שנקרא 'ילדי אור הירח'. הדיסק הראשון שקניתי בחיים היה האלבום הראשון שלו. ידענו שהוא לא התגייס ושהוא שר נגד הצבא, ולמרות שכולנו היינו בנים של אנשי קבע, ביישוב של אנשי קבע, לא היה אכפת לנו.
"הלכנו אחרי אביב באש ובמים. בהופעה שלו באמפי צמח זרקו עליו אבנים ופחיות, ואנחנו מנענו ממישהו לזרוק עליו פלח של אבטיח. לפעמים אני רואה את גפן בבית קפה, אבל אף פעם לא סיפרתי לו שהערצתי אותו.
"אני חושב שההערצה הזאת היתה הדרך שלנו למרוד בצבאיות של הבתים שבהם גדלנו. לעמוד בהופעה של אביב גפן, לשיר 'גנרל, הצבא בהלם קרב', ולצעוק 'אנחנו דור מזוין'. הרגשנו שגם אנחנו דור מזוין. גדלנו גם על איפה הילד, משינה, פורטיסחרוף, רוק ישראלי".
ביולי 1995, כשהיה בן 15, נסע עם החברים לראות את משינה בפסטיבל ערד וחווה את האסון שקרה בפסטיבל. "בגלל הלחץ בשערים נדחפנו פנימה בלי להראות כרטיס. היה עומס עצום, ובחוץ עמדו עוד הרבה חבר'ה בלי כרטיסים. אנשים נכנסו בלי שחתכו להם את הביקורת, ואז ניסו למכור את הכרטיסים למי שבחוץ, דרך הגדר.
"בשלב מסוים קובי אוז מטיפקס עמד על הבמה ואמר שיש פצועים והרוגים, ושצריך ליצור שרשרת מגן אנושית. לא הבנו כלום. לקח זמן עד שקלטנו מה קרה, ששלושה נערים נהרגו. ואז הפסטיבל התבטל".
• • •
החלום שלו היה תמיד להתגייס ליחידה קרבית. "בכיתה י"א ראיתי את השמיניסטים חוזרים מהגיבושים, ורובם לא עברו. הסתקרנתי. נרשמתי לגדנ"ע צלילה של השייטת בלי לדעת על הפעילות או על מורשת הקרב. עברתי קורס צלילה של שבוע וגיבוש של שבוע, עם חיילים סדירים שרוצים להגיע לשייטת וכאלה שנפצעו בגיבוש הקודם. הרוב נראו בריונים.
"אמרתי לעצמי, מה יש לי להפסיד. מ־22 איש נשארנו שישה. הושיבו אותי מול פסיכולוג לעשר דקות, ואז שלחו אותי הביתה. כשהתקשרו אלי להודיע שהתקבלתי, שמחתי והלכתי לברר לאיזו יחידה התקבלתי".
אומרים שיש משהו "התאבדותי" באנשים שמתנדבים לשייטת.
"במסלול לשייטת משנים לך את האישיות. מכניסים לך לתוך הדנ"א את הדבר שהזכרת עכשיו. מלמדים אותך ללכת עד הסוף, בלי לשאול שאלות. בעיניי זו לא גאווה לעשות מה שאומרים לך בלי לשאול שאלות.
"זה מסלול מאוד אגרסיבי. חורף שלם, בכל בוקר, מתחילים בשחייה בים במים הקפואים. מי שיש לו דלקת בכתף, שישחה עם הכתף השנייה. מי שיש לו דלקת באוזן, שיעטוף אותה בניילון. עד שאתה מבין שאין טעם להגיד שכואב לך כי זה לא ישנה, בסוף אתה תיכנס למים. התחלנו 85, וסיימנו 15. הרבה הודחו, הרבה חתמו ויתור".
אתה לא.
"נכון, שרדתי את זה יום־יום, שעה־שעה. את הגיבוש בקושי עברתי. כשאתה רואה סביבך חבר'ה נושרים, זה יוצר אצלך תחושה של מסוגלות. יש רצון להצליח, לא להישבר. המחשבה לפרוש וללכת לגולני עלתה לי בראש, כי אתה לא מתרגל לקור של המים. בהמשך מגיעים אימונים של 16 שעות רצופות בים.
"במסע 50 ק"מ, שהוא הכנה למסע 80 ק"מ, הכל בחול הרך, התחלתי לבכות באמצע. באותו רגע בא לי לזרוק הכל ולעוף משם. כשבא המפקד, הסתרתי את הדמעות והמשכתי. בשייטת לא אוהבים שאתה עושה פרצוף מתאמץ. כשצלעתי, המדריך פקד עלי ללכת בלי צליעה. אסור לך להראות שכואב לך. אתה לומד להתעלם מכאב פיזי כי זה משרת אותך בהמשך".
אתה נשמע כועס.
"אני לא כועס. כנראה זה מה שצריך לקרות כדי שבסוף תהיה לוחם שמתפקד במצבי קיצון. כשאתה יוצא למבצע ונתקל בקשיים גדולים ובכאבים חזקים, אתה מבין למה התעקשו איתך במסלול. שם אתה קוטף את הפירות".
• • •
הוא התגייס ב־1999, שנתיים אחרי אסון אנצריה (התקרית בלבנון שבמהלכה נהרגו 11 לוחמי שייטת; א"נ). "היחידה היתה פצועה לחלוטין, כבויה. טראומה מטורפת. זה נתן לנו מוטיבציה להילחם, רצינו לנקום.
"כשהתגייסנו, המנטליות היתה שהצבא קיים כדי להגשים לנו חלום. כשאתה נכנס לעניינים, אתה מבין שבעצם נועדת לשרת מטרה גדולה של שמירה על הביטחון. מטרה גדולה יותר מהחלום הפרטי".
יכול להיות ששירים שכתבת על החוויה הצבאית, כמו "אין פה מקום" ו"עד שתחזור", נכתבו לא רק עליך, אלא גם על אביך?
"אולי, לא חשבתי על זה אף פעם בצורה כזאת. אולי ספגתי משהו מהשתיקות שלו. לא שינה לו לאן אני אתגייס, הוא גם לא שאל הרבה שאלות. בגלל אופי השירות שלי הייתי משקר להם הרבה, בעיקר לאמא, כדי שלא תדאג. לפני שהיינו נכנסים למבצע הייתי מספר רק לאבא שאנחנו נכנסים, ולאמא הייתי אומר שאני מצחצח שיניים והולך לישון. ואני יודע שגם אבא שלי חרדתי, דואג נורא.
"הרבה שנים גם לא הייתי שם עבור המשפחה שלי. בתקופה שהייתי מפקד צוות בשייטת הייתי מנותק מהם, מאוד בודד, רק החיילים שלי עניינו אותי. הייתי מסיים בשייטת ביום שישי בערב, ולא הולך בכלל להורים לסוף שבוע. על החתונה של אחותי שמעתי מבת דודה, שהתקשרה לאחל לי מזל טוב.
"היום אני והמשפחה שלי ביחסים טובים. עם ההורים אני בקשר מצוין".
היית בסכנת חיים בזמן השירות?
"הרבה פעמים. הייתי במבצעים, בהיתקלויות. ירו עלינו, ירינו בחזרה. הכל קרה. היה לי גם מזל. במבצע עופרת יצוקה, כמילואימניק, נכנסנו לעזה על נגמ"שים, והנגמ"ש שמאחוריי חטף אר.פי.ג'י.
"חברים שלי נהרגו ונפצעו, בעיקר בשטחים. ואז ההלוויות, שזה כמו לראות תאונת דרכים מול העיניים. משם כתבתי את השורה בשיר 'אין פה מקום': 'ורק משתי מילים אני הכי פוחד: הראשונה היא שֵם, השנייה 'נהרג'".
בזמן השירות עברה בך המחשבה למה אנחנו בכלל שם?
"ממש לא. אנחנו שם כי הם יורים ללא הבחנה על יישובים שלנו. אבל הנושא מורכב. פעם נכנסנו לג'באליה, לבניין של אזרחים חפים מפשע, שלא היתה לנו ברירה אלא לשלוט בו כדי לחפות על חברים שלנו שיצאו לפוצץ מחרטות של קסאמים. אני זוכר שמילאנו את הכיסים שלנו בסוכריות כדי לחלק לילדים, כי הם בוכים ועושים צרכים במכנסיים. ניסינו להיות איתם הכי עדינים שאפשר".
יש, לדעתך, פתרון לכל זה?
"הפתרון בעיניי הוא חברתי־כלכלי. שיהיה אינטרס משותף, שיהיה להם מה להפסיד. יכול להיות פה יותר טוב לכולם. ולצד התקווה וההבנה שזה צריך להגיע, עדיין צריך לוחמים עם רגליים חזקות, שירוצו על הגבעות ויגנו על המדינה שלנו.
"עכשיו יחסית טוב ביהודה ושומרון, אבל לך תדע מה יקרה, מי יהיה בשלטון אצלם ואיזה אירוע יצית את השטח".
חביב היה אמור להמשיך בשירות בשייטת, אבל בחצי השני של שנת 2004 יצא לשנת חופשה מהצבא ועבר מרעות לתל אביב. "פתאום תחושה של חופש, בלי מסגרת, בלי להיות אחראי לחיים של אנשים.
"הג'וב הראשון שלי באזרחות היה אחראי משמרת בבית קפה בטיילת. פתאום הייתי צריך להתעסק עם אישה מבוגרת שמתלוננת שהחביתה שלה קרה. הייתי תופס את עצמי ואומר, 'מה זה השטויות האלה, במה אני מתעסק פה. לפני רגע התעסקתי במבצעי קומנדו'.
"פעם, באמצע הלילה, התקשרתי ליחידה לשאול מה קורה כי הרגשתי צורך להיות מחובר. חבר סיפר שהיתה היתקלות בשכם, ושיש לנו הרוג וגם פצוע קשה שהובא לתל השומר. זה היה עופר ורפל, שהיום יושב בכיסא גלגלים (ורפל קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודו בקרב; א"נ).
"נסעתי לתל השומר להיות שם כשמביאים אותו. הוא לא היה חבר אישי שלי, הכרתי אותו מהיחידה. הוא יורד באלונקה מהמסוק, הכל מלא דם, ואני מחזיק לו את הטלפון כשהוא מחרחר ואומר לאמא שלו, בלי קול, שהוא בסדר. ואני אומר לעצמי, 'אלה החיים האמיתיים, לא החביתה בבית קפה. מה עשיתי לעצמי?' זה גרם לי בלבול. במשך כמה שנים לא ידעתי לאן אני שייך. תכננתי להתגייס לשב"כ או למוסד, אבל זה לא קרה.
"אז מצד אחד הייתי אורב למנהלים של זמרים ברחוב עם דיסקים של שירים שלי, כדי שיאזינו לי. הופעתי בקפה ביאליק, עד שמכרתי שם כמעט 100 כרטיסים. הלכתי לאודישן ל'כוכב נולד 2', ולא התקבלתי. הופעתי גם בבארבי.
"מצד שני עבדתי מחוץ למוזיקה. גידלתי אננסים עם חבר בגוש קטיף ומכרתי אותם. אחרי ההתנתקות גידלנו אותם ברשפון. משם הגיע התיוג שלי כ'מגדל אננס' ב'הישרדות'. היתה תקופה שעבדתי כמאבטח של השר ראלב מג'אדלה, מחכה לו מחוץ לבית ב־5 בבוקר בבאקה אל־גרבייה ונמצא איתו כל היום, עד חצות. כדי להתפרנס גם נסעתי לחו"ל, לאמן לוחמים בירי, והכל במקביל לניסיונות שלי לפרוץ במוזיקה".
הלכת ל"הישרדות" כדי שיכירו אותך?
"בדיוק. לא היה לי מה להפסיד. הייתי כבר בן 28, נגמר לי הכסף מהחסכונות של הקבע. התחלתי ללמוד מדעי ההתנהגות במכללה למנהל, והפסקתי. גרתי בדירת חדר ברחוב ביאליק, ישנתי במיטת גלריה צמודה לתקרה.
"אבא שלי שאל אותי מה אני רוצה לעשות, ואמרתי לו שמוזיקה. הוא לא הבין, ואני לא ידעתי איך להסביר את הפער בין זה ש־90 איש קנו כרטיסים לראות אותי מופיע, לזה שעדיין אף חברת מוזיקה לא רוצה להחתים אותי. אז אמרתי, 'מה יש לי להפסיד', ונרשמתי לאודישן ל'הישרדות'".
אחרי השייטת, תלאות עולם המוזיקה היו אמורות להיות קטנות עליך.
"אולי זה מה שציפו ממני, אבל אחרי שבשייטת לוקחים לך את האפשרות להראות שכואב לך ושקשה לך ורע לך, במוזיקה רציתי דווקא להראות את הרגשות שלי. גם כשאני שמח".
אז אתה כותב בעיקר שירי אהבה, כי בשייטת מחקו לך את הרגשות?
"לא מחקו, אבל הכניסו אותם לקופסה עמוק מאוד. אני זוכר שאחרי הצבא גרתי עם חברה שלי בתל אביב, והיא אמרה לי: 'אני אוהבת אותך, מי תאהב אותך כמוני'. לא הצלחתי לענות לה. הרגש לא יצא ממני. אכלתי את האוכל שהיא הכינה לי, ושתקתי.
"שנים אחר כך נזכרתי בסיטואציה ההיא, באהבה ההיא, וכתבתי עליה את השיר 'מחכה', שנכנס ברגע האחרון לאלבום הראשון".
אתה כאילו שני אנשים שונים: עידן של השייטת ועידן של החיים בחוץ.
"נכון. לפני הצבא היתה לי חברה בתיכון, ואז כן הייתי מסוגל להגיד לה שאני אוהב אותה. בצבא, שש שנים, לא הצלחתי להחזיק קשר עם אף אחת. נסעתי עם מישהי לפסטיבל בומבמלה וברחתי לה באמצע הלילה. ניסיתי להתחבר ולא הצלחתי.
"רק כמה שנים אחרי השחרור חזרה לי היכולת להביע רגש. מאדם שלא מתעסק ברגשות בכלל, הפכתי לאדם שכותב בעיקר על הרגשות שלו. הצבא הרחיק אותי ממי שאני, והייתי צריך לחזור את כל הדרך חזרה, לחפש ולמצוא את עצמי מחדש".
אתה עוד עושה מילואים בשייטת?
"כבר לא. אחרי מבצע עמוד ענן עזבתי את הצוות. בצוק איתן כבר באתי עם גיטרה, שרתי לאזרחים במקלטים, לחיילים בכיפות ברזל. התחושה שלי היתה שתרמתי יותר כזמר מאשר כחייל בשטח. אין מה להשוות.
"ממש שמחתי על ההחלטה שלי להפסיק לעשות מילואים קרביים, ולמרות שהחבר'ה שלי עשו דברים בצוק איתן, לא קינאתי בהם - אבל אם בפעם הבאה יגידו שצריכים אותי, אני מתגייס שוב למילואים בשייטת. גם בגילי אני אהיה לוחם טוב".
• • •
בתל אביב הוא הרגיש לבד. "לא מצאתי את עצמי. אחרי האלבום הראשון עברתי לגור במושב שאר ישוב בגליל. התבודדתי בבית עץ. הייתי מחפש תירוצים כדי לנסוע למרכז המסחרי שם, רק בשביל לראות אנשים".
דיכאון?
"לא, אבל מועקה גדולה".
ב־2013, כשהוציא את אלבומו השני, "לאבד עניין בזמן", נכנס חביב כשותף במסעדת "פלימרקט" ביפו, שנסגרה מאז. "למרות שהיו לי שמונה שירים בפלייליסט, הייתי עדיין חסר ביטחון ורציתי גב כלכלי. בסוף התברר שבמקום להרוויח במסעדה ולהשקיע במוזיקה, קרה ההפך: השקעתי במסעדה את הכסף שהרווחתי מהמוזיקה. למדתי שיעור חשוב על עסקים בכלל ועל מסעדנות בפרט".
מה השיעור?
"להתעסק במה שאני טוב בו ושקוע בו כל כולי".
כמה הפסדת במסעדה?
"הרבה, 300 אלף שקל. הלכו לבלי שוב".
אתה בן 39, רווק. יש מחשבות על הקמת משפחה? ילדים?
"אני מאוד רוצה ילדים. כבר שש שנים אני בלי זוגיות, מאז שנפרדתי מהחברה האחרונה שלי, שעדיין משמשת לי מוזה לכתיבה. אני מחפש ולא מצליח למצוא אהבה. היו לי פה ושם התאהבויות קצרות טווח ולא באמת ממומשות".
סמל הרגישות לא מוצא אהבה?
"אולי כי אני טוטאלי באמנות כמו שהייתי טוטאלי בצבא, ואין לי מקום לאישה. אבל אני עובד על זה, נשבע לך".
כלומר?
"פעם חשבתי רק על תא משפחתי קונבנציונלי. היום כל האופציות על השולחן. יש אלטרנטיבות, גם להביא ילד עם אישה בלי להתחתן איתה - פרטנרית לילד, שלא רוצה להתחתן ולא רוצה זוגיות.
"בינתיים אני מרוכז במוזיקה, בעבודה באולפן, בהופעות ובלחיות את החיים. גר במתחם בזל, מתאמן בחדר כושר, מטייל בשדרה, מבלה, טס לחו"ל. אני נהנתן שחי את החיים, אבל גם אדם בודד. אין לי ברנז'ה, אין לי חברים זמרים. אולי עכשיו, כשאחרים ינהלו ויפיקו אותי, יהיה לי זמן גם למצוא אהבה".
"אני מחפש ולא מצליח למצוא אהבה" // צילום: אריאל בשור
נשים לא מתחילות איתך?
"לא".
איך אתה מסביר את זה?
"לא יודע. אני לא אייל גולן, אצלי זה לא קורה ככה. גם אם הן מתחילות איתי, אני לא שם לב לזה. נגיד, בבית קפה, מישהי מבקשת ממני עיתון או את המלח, אני אפילו לא שם לב מה היא רוצה באמת".
נשים לא כותבות לך באינסטגרם?
"בשבילי אינסטגרם זה לשבת אחרי הופעה במשך שעתיים ולענות לפניות של הקהל. אני עונה לכולם. בחורות יכולות לכתוב שם מה שהן רוצות, אבל אני לא נוטה לשתף עם זה פעולה".
היו לך פעם יחסים עם גבר?
"לא, לא, אני רק בקטע של נשים. גברים מתחילים איתי באינסטגרם, כמו שזה קורה היום לכולם. זה אתר ההיכרויות הכי חזק. אני מתעלם מהם בנימוס, כדי לסמן שאני לא בעניין. באמת".
אתה מתחבר לגל של הזמרים שמחוברים לדת? אירחת את ישי ריבו, וגם התארחת אצלו.
"זה מדבר אלי ומרגש אותי. ההתקרבות שלי לאלוהים באה והולכת, אני גם מאמין וגם כופר. אחרי הצבא, כשהייתי מאוד מבולבל, התחלתי לבקש מאלוהים דברים דרך רבי נחמן.
"לאומן לא נסעתי, ואני לא לומד גמרא. יש לי פה תפילין, אבל כבר הרבה זמן לא הנחתי כי הבנתי שאני עושה את זה מפחד ולא מאהבה. עד היום לא הופעתי בשבתות, הרגשתי שבשבת צריך לעצור כי אין ברכה בפרנסה, אבל מגיעים אלי קולות של חיילים שאומרים שהם יוצאים הביתה רק בסופי שבוע ולא יכולים לבוא להופעות שלי באמצע שבוע. אז כרגע אני מתלבט בעניין הזה".
• • •
חביב השתתף בשנים האחרונות בסדרות "אבודים באפריקה", "אבודים באסיה" ו"מתים לרגע", אבל הוא לא רואה בעצמו שחקן. "אין לי באמת שאיפות לקריירת משחק. אני לא מיוצג כרגע כשחקן, אבל אם יהיה תפקיד שיכול להתאים לי, אשמח לשמוע".
הוא מראה לי קליפ חדש לשיר חדש שלו בצרפתית (שפה שספג בבית הוריו), שצפוי לצאת ב־4 בנובמבר, ומספר על שיר חדש באנגלית. "יש לי כמה שירים באנגלית, וגם תרגמתי לצרפתית את 'לה בוהם' שלי. השמעתי אותו לצרפתייה מפרובנס, והיא התחילה לבכות".
הכיוון הכללי הוא חו"ל?
"אולי, אני רעב מאוד להצליח. יכולתי להצליח יותר עד היום, אבל זה לא קרה, רק בגללי".
למה?
"עד לפני שנתיים בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה להיות יוצר וזמר. עשיתי דברים בלי לחשוב עליהם. לפני שנתיים התחלתי לקרוא משוררים צרפתים כדי לספוג מהם השראה, והתחלתי גם לצלם ולערוך וידאו. היום אני בטוח שאני רוצה להתעסק באמנות, ויש לי גם דעה, מה יפה ומה לא. התחלתי להאמין בעצמי כאמן".
asafnevo444@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו