כשאלי רוט נאחז באצבעותיו בקיר הטיפוס, פאותיו מתנפנפות מצד לצד, ופתילי הציצית זזים יחד איתו. כשהוא גבוה מעל האדמה ומטפס מעלה לפסגה, הוא מרגיש הכי קרוב לאלוהים. ההפקה של "נינג'ה ישראל" שמחה להציג אותו בתור "הנינג'ה החרדי הראשון".
כבר שנה וחצי שהוא מטפס. חמישה ימים בשבוע. לעיתים שישה. בכל פעם שעתיים אימון. רמות שונות של מסלולים, עבודה על סבולת שמאפשרת לו לעלות 15 מטר ולרדת.
"לא רשום בתורה שאסור ללכת להתחרות בנינג'ה", הוא מכריז, "גם לא רשום בתורה 'אל תעשו ספורט'. ספורט מרפא את הגוף ואת הנפש, אין בן אדם יהודי שמאמין באלוהים ויכול לומר אחרת. האדמו"ר מערלוי ז"ל, שאמא שלי משתייכת לקהילה שלו בקטמון, היה שוחה קילומטרים בים. אבא שלי היה שוחה איתו כל שבוע.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"לא חייבים להיות ספורטאים מקצועיים. יש חרדים שמרימים משקולות. היתה חרדית מבית שמש, שזכתה השנה במקום הראשון בריצת מרתון. הלוואי שיכולתי לעסוק כל היום בספורט, ואז ללכת בערב לפיזיותרפיסט שיתקן את הנזקים. הנה, עכשיו התפתחה לי דלקת ביד בגלל הטיפוסים.
"יש חדרי כושר נפרדים ויש בריכות שחייה בהפרדה, ואנשים עושים ריצה ברחובות הערים החרדיות, יש הכל מכל. אולי חוץ מקפיצה במוט, מעולם לא ראיתי חרדי מתחרה בזה. אני מאמין שהספורט יאחד את כולנו. נכון שכרגע אני היחיד בנינג'ה, אבל בשנה הבאה נראה עוד. יש יותר ויותר חרדים שמגיעים היום לקיר טיפוס, וזה לא בגללי".
• • •
רוט (24) הגיע לטיפוס דרך חבר. הוא התחיל בטיפוס על מצוקים, המשיך אל קירות הטיפוס, והתמכר. "אני אוהב את הדגדוג של הפחד", הוא מחייך.
"באודישן הראשון שלי בנינג'ה ישראל היתה לי יכולת צולעת. האודישן השני היה אפילו יותר גרוע. לא הצלחתי לקפוץ שני מטר, בקושי עברתי מחבל לחבל. עברתי את האודישן בחצי קלאץ'.
"בשלב ההוא לא הבנתי איך אני משתמש בגוף שלי כדי להיתפס שני מטר, לא היה לי מושג איך לעשות את הדברים האלה. אבל יצאתי, התאמנתי המון עם עוד מתחרים מהנינג'ה, והיום אני יותר חזק פיזית, ומכאן רק מתחזק יותר. במוקדמות לא האמנתי שאעבור עוד שלב. פתאום מצאתי את עצמי בחצי הגמר (חצאי הגמר ישודרו בקשת 12, החל מיום שלישי ב־21:15).
בשלב המוקדמות של "נינג'ה ישראל". "לא רשום בתורה שאסור ללכת להתחרות בנינג'ה" // צילום: אורן קרני
"אחרי השידור הראשון שבו השתתפתי, טיילתי בשוק בירושלים עם אשתי, והתגובות היו מדהימות. לא יכולתי להישאר שם מרוב פניות ובקשות להצטלם איתי. ניגש אלי בחור אשכנזי־ליטאי עם אשתו, אתה יודע, מה'דוסים־דוסים' האלה, שגם היה לבוש ונראה ככה. הוא אמר לי: 'תגיד, זה לא אתה שקפץ ממתקן למתקן?'. הוא אפילו לא ידע שקוראים לזה נינג'ה.
"היו גם תגובות לא מפרגנות, אבל לא אמרו לי אותן פנים אל פנים, זה בדרך כלל מאחורי המקלדת, באתרים חרדיים - כיכר השבת ובחדרי חרדים. כתבו: 'הוא לא באמת חסיד צאנז, הוא לא הולך לצאנז'. כתבו: 'זה שהוא אומר שהוא משתייך לשם זה חילול השם'.
"אבל אם אתה מקליד טוקבק על 'חילול השם' בטלפון או דרך המחשב, או רואה נינג'ה בטלוויזיה, אז אין בינינו שום הבדל. מבחינתי, עדיף לעשות מאשר רק להסתכל.
"לפני שהלכתי לנינג'ה שאלתי את הרב שלי, והוא אמר: 'הכל בסדר. אתה יכול ללכת, אתה תצליח'. וזה מה שהיה. אני משתייך לאיזשהו מקום שבו יש לי רב שמבין אותי, וקורא את הנפש שלי ומוביל אותי, ויודע מי אני ומה אני צריך. בכל מקרה חשוב לי שלא ייצא איכשהו שאני מייצג את הציבור החרדי, כי אני לא. אני דמות אחת משם, והציבור החרדי הוא עולם ומלואו".
• • •
הוא מתגורר בשכונת הר נוף בירושלים, נשוי לאיילה (21). גדל ביישוב ביתר עילית, במשפחה המשתייכת לחסידות צאנז. ארבעה בנים ובת אחת. אביו הוא נהג הסעות של חרדים מחו"ל שבאים לבקר בארץ, אמו עובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ביתר עילית.
"משפחה חסידית, לא אדוקה מאוד ולא מודרנית מאוד. בלי טלוויזיה. אחי הגדול היה בזמנו הבחור הכי טוב בישיבה שלו. אני הייתי השובב יותר, והאחים הקטנים שלי ממש טובים בקטע של הלימוד.
"אבא שלי הוא פחות הסגנון של אחד שיושב ולומד. הוא עובד. צריך להביא פרנסה הביתה. אמא שלי סיימה השנה, בגיל 47, תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. כשהיינו ילדים היא היתה איתנו בבית, וברגע שגדלנו, היא מייד יצאה ללימודים".
עד גיל 13 למד רוט בתלמוד תורה ערלוי, ואחר כך המשיך לעוד שלוש שנות לימוד בישיבה קטנה בחסידות צאנז. משם עבר לישיבת סדיגורה בבני ברק, שם למד שלוש שנים במקביל לעבודה בחוות סוסים.
אלי רוט, השבוע בחוות הסוסים // צילום: אפרת אשל
את האינטרנט הוא גילה רק בגיל 17. על "רחוב סומסום" לא שמע מעולם. לבאטמן ולסופרמן נחשף רק בגיל מאוחר, "כשהתחלתי להשלים כל מיני תכנים של העולם החילוני. אני לא מצטער שלא גדלתי עליהם, כי אני רואה סביבי את התופעות שנוצרות מהתמכרות למסכים, וזה אסון טבע".
אתה מרגיש שהחברה החרדית יותר פתוחה היום?
"אולי הם לא גלויים, אבל יש מלא כאלה. אני לא רואה בזה פסול. כל אחד וה'אני מאמין' שלו.
"הרב של בית הכנסת שבו אני מתפלל אמר לי אחרי המוקדמות: 'לא ראיתי. שמעתי. כל הכבוד לך'. הוא לא מחזיק טלוויזיה בבית, אבל הוא שמע, דיברו על זה בבית הכנסת. זה רק מראה כמה אנחנו היום במקום אחר. אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו, מה שהוא מוצא לנכון, ומה שהרב שלו אמר".
עד כמה אתה מחובר לדת ולמצוות?
"האמונה שלי פשוטה. הלוואי שהייתי יכול לקיים את כל המצוות, אבל אני לא מספיק חזק בשביל זה. אני משתדל".
מה אתה לא מצליח לעשות?
"לא תמיד אני מתפלל מניין. למה? לא תמיד יש לי כוח וזמן. בראש השנה השתדלתי להספיק תמיד למניין.
"ברור שיש הלכות יותר חמורות ויש פחות. בשר וחלב אני לא אפספס. אבל מניין - בסדר, קורה. זה לא אומר שלא התפללתי. פשוט הלכתי לבד.
"אני מתאים את עצמי לסביבה ולסיטואציה. נגיד, לפעמים אני מטפס בלי חולצה כי יותר נוח לי ככה, אבל לבית הכנסת אני חובש כובע ולובש חליפה. בשבת אני הולך עם שטריימל וחליפת שבת. מפה ועד לקיים את כל תרי"ג מצוות? איפה אני ואיפה זה".
עד כמה אתה מחובר לעולם החילוני?
"אני עובד עם חילונים, נחשף מאוד לעולם שלהם וחייב להכיר אותו. לכן אפילו לרגע אין לי מחשבות אם יכול להיות שההתערבבות הזאת היא לא בסדר. אי אפשר היום למחוק ולהסתיר דברים. אי אפשר לשקר. אנשים עובדים היום עם סמארטפונים, בן אדם צריך להביא כסף הביתה, ואתה לא יכול לקחת לו את הטלפון.
"תגיד לבן אדם 'אל תראה משחק כדורגל', וזה ייראה כמו בסדרה 'שבאבניקים', כשהם הולכים לקיוסק לראות כדורגל, או שבסוף עושים הקרנה במטבח של הישיבה. זה העולם. אנחנו ב־2020. אני מבין רבנים שפוחדים, אבל אני גם מבין רבנים שאומרים, תעשו את זה, עם גבול מסוים. כל אחד צריך שישימו לו גבולות.
"כשהייתי ילד, בחגים היינו מטיילים בנחלים. נחל זה לא רק לחרדים, והיו שם גם נשים בבגדי ים. אם מישהו רוצה להתלבש בצורה מסוימת בטבע, בנחל, אתה לא חייב להסתכל עליו. עדיף לא להסתכל. ממשיכים לטייל וליהנות מהחיים.
"כשאתה הולך ברחוב, יש אינטראקציה עם נשים בכל מקום. כל אחד ישמור את החוקים שלו. אנחנו שומרים את שלנו. אני לא אומר לאף אחד לחזור בתשובה או להתלבש בצורה מסוימת. אלה הערכים שהתחנכתי עליהם - אל תעיר לאף אחד, תדאג לעצמך, תהיה אתה טוב, תשמור על מה שאתה צריך לשמור, תעבוד ותיהנה מהחיים".
ההצעות לשידוכים החלו להגיע אליו כבר כשהיה בן 18. "לא קיבלתי הרבה הצעות, כי הייתי חריג. עבדתי בחוות סוסים שמציעה רכיבה טיפולית, התנדבתי בכיבוי אש. היה לי ניסיון שידוך אחד, שהתרחש בלובי של בית מלון, ועוד כמה פגישות בברים או בבתי קפה, אבל חתכתי די מהר מכולן. לא הייתי במוד של להתחתן".
"כשאתה מתחתן, אתה כבר לא יכול לקום ב־6 בבוקר וללכת לגלוש בים, גם אם אתה מאוד רוצה. ובטח שלא כל יום. אתה כבר לא יכול לטפס עד 12 בלילה, או ללכת מתי שבא לך למשמרות לילה בתחנת כיבוי האש. רציתי עוד ועוד מהעולם האמיתי. החלטתי עם עצמי שאתחתן בגיל 27, ועד אז אספיק כמה שיותר.
"רק כשהחלטתי שאני צריך משהו מעבר לטיפוס על קירות, נפתחתי קצת. וכשזה מגיע - זה מגיע, אי אפשר לעצור את זה. זה היה השלב שבו הכרתי את איילה, הרגשתי שאני רוצה לחלוק איתה את החיים".
"הצבא חסר לי כבן אדם. הייתי יכול להיות קצין ביחידה מובחרת"
היא צעירה ממנו בשלוש שנים, בת למשפחת בוקשין מרחוב הקבלן בירושלים. אביה ניהל בעבר חוות לגידול עיזים, כבשים וסוסים, אך הן נסגרו לאורך השנים. היום הוא עובד בתיירות, ואילו אמא שלה מוכרת בחנות לכלי כסף.
אלי הכיר אותה דרך חבר שלמד איתו בישיבה, שנשוי לאחותה. "דחיתי את הפגישה איתה שוב ושוב, עד שלא יכולתי יותר והלכתי. יצאנו חודש־חודשיים, לא זוכר בדיוק, שבמהלכם נפגשנו פעמיים בשבוע. לא גרנו יחד.
"הכרתי אותה מעט מאוד, אבל בתוך זמן קצר למדתי את המעלות ואת החסרונות שלה. שמעתי עליה הרבה מהחבר שלי, והבנתי שגם אם יהיו בעיות, היא תהיה מסוגלת לפתור אותן יחד איתי. זה היה הרגע שהבנתי שדי עם ההחלטה ההיא על גיל 27. זה לא יקרה".
בשנה שעברה התחתנו. "הצעתי לה נישואים שלושה ימים לפני ראש השנה תשע"ט, בנקודת תצפית בדרך מבית שמש לביתר, שבה יש נוף מטורף. הייתי הולך לשם לפעמים, לקרוא ספר או להתפלל שחרית לבד.
"את חמי וחמותי הכרתי רק כמה שעות אחרי הצעת הנישואים. נסענו משם אליה הביתה, נכנסתי בדלת ואמרתי: 'היי, אני החתן שלכם'. הם קיבלו אותי מדהים. 'בוא, תיכנס, תרצה לאכול משהו?'
"יש לה ארבע אחיות ואח, זה רעש שונה מאשר אצלי. לעשות שם שבת עם כל המשפחה זה מעניין ומאתגר. בחדר השינה של ההורים יש טלוויזיה. ויש גם כלב קטן בבית. לחרדים בדרך כלל אין כלב בבית, כי זאת חיה טמאה".
• • •
מאז גיל 18 הוא עובד בחוות הסוסים הטיפולית בראשון לציון. "זה כמו פסיכולוג, רק קצת יותר מעניין. זה מאפשר לי להיכנס לכל תחום הרגש והטיפול, ובמקביל גם לזוז. העבודה הזאת פיזית מאוד. שמש, גשם, עובדים כל הזמן עם סוסים. ממוצע הליכה של 24 ק"מ ביום.
"זו עבודה מאתגרת, אבל מספקת מאוד. במפגשים הראשונים אני מנסה לבנות את הקשר שלי עם המטופל, לפתח נושא שיחה, ואז מחברים בין הסוס לבנאדם, בסביבה הטבעית של החווה.
"הסוס הוא כמו מראה. אם האדם לא רגוע, מייד רואים שגם הסוס לא רגוע. הוא יעצור לשנייה, ואז ימשיך ללכת. לכן לומדים קודם כל איך להירגע.
"הגילאים של המטופלים נעים בין 3 ל־67. יש לי לא מעט מקרים של הצבת גבולות לילדים. זה מתבטא בדרך שבה הם עולים על הסוס ומייד מחפשים לשלוט עליו. לא יודעים לתת לאחר לשלוט בהם. ואז מושכים לסוס בפה או בועטים בו.
"הקשר לסוס יכול אמנם לבוא ממקום כוחני של שליטה, אבל יכול להיות גם ממקום של הבנה הדדית. אתה יכול למשוך את הסוס ימינה, אבל אתה יכול גם להראות לו את הדרך ימינה, וזה תמיד עדיף. זאת לא עבודה של חודש, אבל בסוף יש תוצאות מדהימות".
איך חרדי מביתר עילית מוצא את עצמו בחוות סוסים בראשל"צ?
"אמא שלי עובדת סוציאלית קלינית עם תואר שני. זה מה שחוויתי בבית, עוד מצעירותי: היא כל הזמן מטפלת בילדים. כעובדת סוציאלית, היא מתעסקת עם מקרים של ילדים שחווים אלימות או פגיעות מיניות בבית, וצריכה להחליט אם להוציא את הילד מהבית. עבודה לא פשוטה, עם הרבה קונפליקטים.
"אחי הקטן הלך לרכיבת טיפולית, להתמודד עם הפרעת קשב ולשיפור הביטחון העצמי. פעם אחת ליוויתי אותו ונדלקתי. אחרי השיעור אמא שלי דיברה עם המדריך, והתחלתי להתנדב שם.
"בגיל 18 יצאתי ללימודי רכיבה טיפולית של שנתיים במכללת אונו. זאת מסגרת חילונית, אבל עבור חרדים הם מקיימים קורסים בהפרדה לנשים ולגברים. לומדים להכיר את גוף האדם, אנטומיה, קצת על הסוס, ובעיקר פסיכולוגיה. אחר כך יצאתי ללימודי רכיבה מערבית, שהם רק שיעורים על סוסים".
לפני ארבע שנים וחצי, בעקבות שריפה בחווה ומפגש עם כבאים שבאו לכבות את האש, החליט אלי שהוא רוצה להתנדב בכיבוי אש. למחרת כבר התייצב בתחנה עם ערימת מסמכים, ומאז הוא מקפיד לקחת משמרות מתי שרק אפשר.
"אפשר היה להסתכל על השריפה ההיא בחווה כעל דבר רע, אבל יש אנשים שחיים היום בזכותה. אנשים שהצלתי להם את החיים.
"להתנדבות צריך שמונה שעות בחודש, אני נותן יותר. אני עושה מה שעושה כל כבאי במעגל האש הראשון. חודר לדירות בוערות, למשל. הצלתי לא מעט אנשים, תינוקות, בעלי חיים. בזמן שריפות ענק לא ראיתי בית, אוכל או שינה. הייתי ישן בתחנה.
"כשחוזרים לתחנה אחרי אירוע קשה אי אפשר להיכנס להלם, כי צריך לחזור לעבוד. אז ראיתי הרבה מראות מזעזעים, והמשכתי לתפקד. לפעמים אני חושב על זה לבד, אנחנו מדברים על זה אחד עם השני בתחנה. יום אחד כל מה שחוויתי יתפוצץ לי בגדול. קראתי שאנשים כאלה יכולים להיות עצבניים יותר. אולי אני עצבני ולא שם לב".
אין רגעים שבהם אתה מרגיש שזו מעמסה נפשית כבדה מדי?
"אני רואה את העבודה בכיבוי אש כסוג של שליחות. אני מקווה שאני באמת מאלה שמסוגלים לעשות את זה בלי לגרום לעצמי נזק לחיים האישיים. זאת אומרת, חוסר סבלנות לחברים, לאישה ולמשפחה. כל זמן שאני יכול לתת מעצמי, אני אתן. אולי יום אחד אהפוך לכבאי במשרה מלאה.
"התנדבתי במשך תקופה בזק"א. היינו צריכים לחפור עם הידיים ועם כלים ולחפש גופות אחרי התמוטטות חניון הברזל בתל אביב. עבדנו כמה ימים במשמרות עם החיילים מפיקוד העורף, ואת הגופה האחרונה איתרנו אחרי ארבעה ימים של חיפושים. אחר כך לא הצלחתי לאכול או לגעת בבשר במשך חודש. אמרתי לזק"א, 'זהו, אני לא חוזר יותר'".
אתה מתחרט שלא הלכת לצבא?
"זה לא היה אישיו בגיל ההוא, למרות שאני מבין שהצבא חסר לי כבן אדם. נראה לי שהייתי יכול להיות קצין באיזו יחידה מובחרת. אבל אני מרגיע את עצמי שאני עדיין תורם בכיבוי. אולי הילדים שלי ילכו לצבא.
"אני חושב שללכת לצבא בגיל 18 זה קשוח מדי. לא בטוח שילד בן 18, שעוד לא עשה כלום בחיים, יכול להתמודד עם אנשים מתים, למשל, כמו שאני התמודדתי במסגרת ההתנדבות בכיבוי אש. כשאתה נכנס לכיבוי, אתה מביא בחשבון שיום אחד זה יכול לפגוש אותך, לראות אדם שרוף. במקרה של חייל, הוא בטח לא בוחר לראות את זה".
• • •
בין לבין, רוט גם הספיק לשלב עבודה בדירות שיקומיות בראשל"צ ובבני ברק עם קבוצת חרדים שלא יכולים להתנהל עצמאית. "ראיתי את הסדרה 'על הספקטרום', ומאוד התחברתי. היא הזכירה לי את הדיירים שאיתם עבדתי".
הוא רואה טלוויזיה וסרטים של החילונים, אבל לא רוצה לנקוב בשמות. מתעניין בכדורגל ובכדורגל, אבל אין קבוצה ספציפית שהוא אוהב ("אני אוהד הצלחות"). לפני שנה וחצי נסע לראות את צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד בגמר הגביע האנגלי באצטדיון וומבלי, ויצא מאוכזב ("הרגיש לי מאוד רדוד, וגם נגמר רק 1:0").
"הייתי רוצה להספיק לטייל עוד בעולם. הספקתי חודש במקסיקו, שבועיים בארה"ב לביקור משפחות, קצת סיני ואירופה. זה לא הרבה. אני רוצה לעשות מסלול של שמונה חודשים לאורכה של ארה"ב, אבל זה לא נראה לי משהו שיקרה עכשיו כשאני נשוי".
לימודים אקדמיים הם בינתיים מחוץ לתוכניות שלו. "אני יודע שבשביל תואר אני צריך להשלים לימודים, והאמת היא שאין לי מושג מה זה בגרויות ומה לומדים שם. אני אפילו לא יודע איזה מקצועות לומדים לבגרות. ואחר כך עוד כמה שנים של לימודים, עם הפרעות הקשב שלי, נעשה לי רע. אין לי כוח לזה".
בטח שמעת על לימודי ליבה.
"שמעתי, אבל אני לא יודע מה כלול בהם. מאוד ברור לי שאנגלית אני לא יודע. לא לימדו אותי. למדתי קצת מסרטים או משירים, וחבל שאין לי את הידע הזה. אצל החרדים יש המון חסכים".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו