שִׂים לֵב: בְּאֲתָר זֶה מֻפְעֶלֶת מַעֲרֶכֶת נָגִישׁ בִּקְלִיק הַמְּסַיַּעַת לִנְגִישׁוּת הָאֲתָר. לְחַץ Control-F11 לְהַתְאָמַת הָאֲתָר לְעִוְורִים הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּתוֹכְנַת קוֹרֵא־מָסָךְ; לְחַץ Control-F10 לִפְתִיחַת תַּפְרִיט נְגִישׁוּת.

הקרקס הקודר: מה באמת רוצה אביגדור ליברמן?

יו"ר ישראל ביתנו מבין שנתניהו הצליח לייצר מציאות מזרח־תיכונית יציבה וזה מה שמונע ממנו לחבור לשמאל • אם יגיעו לקודקוד, גנץ ולפיד ימוטטו את הסדר הביטחוני ואת עמדת הכוח האזורית של ישראל • וגם: למה מתנגדי טראמפ מתעבים את הסרט ג'וקר? • פרשנות

האם התהפכו היוצרות? ליברמן בנוקדים, יום לאחר הבחירות // צילום: מרים צחי // האם התהפכו היוצרות? ליברמן בנוקדים, יום לאחר הבחירות ,
האם התהפכו היוצרות? ליברמן בנוקדים, יום לאחר הבחירות // צילום: מרים צחי // האם התהפכו היוצרות? ליברמן בנוקדים, יום לאחר הבחירות

אביגדור ליברמן הושבע בכנסת לתפקיד שר הביטחון ב־30 במאי 2016, כחודשיים אחרי שפרצה לחיינו פרשת אלאור אזריה. הוא שוכנע להצטרף לממשלה על ידי שרי ימין, ובהם איילת שקד, כדי למנוע הקמת ממשלת אחדות עם יצחק הרצוג, ממשלה שהיתה עושה כמה צעדים במתווה שלום מצרי־אמריקני. 

כניסתו לתפקיד שר הביטחון החריפה מאוד את המשבר שנוצר בפרשת אזריה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. "הארץ" תיאר את חילופי השרים כ"תקיעת סכין בגבו של שר הביטחון המכהן" (יעלון). הפרשנים ראו במינוי ליברמן "מינוי לעומתי" לצה"ל. ליברמן הוגדר בשמאל לאחר השבעתו כ"שר פשיסטי קלאסי". 

למחרת התראיין ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי באל־ג'זירה דווקא, והודיע כי זוהי תחילת הספירה לאחור של שלטון נתניהו. בתוך כמה שבועות היתה תחושה של התערערות במערכת הביטחון. בכירי ביטחון בדימוס לא היו מסוגלים לעכל את כניסתו של פוליטיקאי כמו ליברמן לקודש הקודשים של ביטחון ישראל, תוך שהוא מזיז ממקומו את יעלון, שהיה רמטכ"ל לשעבר, בדרגת רב־אלוף, ובעל עבר צבאי מפואר. אותם בכירים ראו בצעדו של נתניהו מינוי שאינו לגיטימי ונובע מצרכים פוליטיים. יתר על כן, ליברמן היה הפוליטיקאי המזוהה ביותר עם אותם אלה שתקפו את דרך הטיפול הצבאית־משפטית באלאור אזריה. 

אחרי כשנה וחצי בתפקיד התברר שליברמן הוא שר ביטחון טוב, כך סברו גם רוב הפרשנים. הוא בוודאי היה טוב יותר משני קודמיו, כשגישתו היא ביקורתית יותר והוא אינו מקבל את הנעשה בצבא כמובן מאליו. אבל ככל שהעימותים על הגדר בעזה, כולל בלוני התבערה, הפכו לשגרה מתוחה ומטלטלת, ליברמן יישר קו עם צמרת צה"ל.

פעם היה אפשר לשמוע ממנו שהוא לא מוצא מתחתיו סוסים דוהרים, ובפעם אחרת היה נדמה שהוא מהדהד את השקפת הרמטכ"ל איזנקוט וצמרת צה"ל באותה עת: התנגדות לחיסולים ממוקדים. מה הטעם לחזור על חיסולים כמו שחאדה, רנתיסי ויאסין. יבואו אחרים במקומם. הוא לא דיבר על מבצע רחב להשמדת תשתיות חמאס או הפלת שלטון חמאס או חיסול הנייה. אלא על מאבק מתמשך, מייגע ועקבי המצריך אורך נשימה בסדר גודל של המלחמה הקרה שנמשכה כ־45(!) שנה. כך לפחות טוענים מקורות ששוחחו עם ליברמן בקטע אחד מחצי המרתון שעשה במשרד הביטחון. הוא נצמד לדף המסרים של הרמטכ"ל דאז איזנקוט, שצה"ל כשיר ורמת האימונים שלו היא הגבוהה ביותר ב־20 השנים האחרונות. 

בסופו של דבר התפטר על רקע "מגן צפוני" והתנגדותו של ראש הממשלה נתניהו למבצע גדול בעזה, שליברמן חשב לנכון בקיץ 2018.

במבט לאחור נראה שהמהלך של ליברמן אל חיק הקונצנזוס החל כאשר חדל מגישתו הלעומתית לצמרת צה"ל והתיישרותו עם אלה שניהלו את התעמולה נגד מבצע חיסול מנהרות חיזבאללה בנימוק שזהו מבצע פוליטי של נתניהו. לאחר מכן, מנע מנתניהו הקמת ממשלת ימין, וכאשר נפתחה עונת סבב הבחירות השני הוא המציא את עצמו מחדש בקמפיין נגד החרדים ונגד הציונות הדתית. אפילו הכתב רביב דרוקר הודיע בפומבי שיצביע לליברמן. 

מייד לאחר שקיבל 8 מנדטים בבחירות הוא דיבר בטון של רוגע זחוח. עד סוף השבוע שעבר היה נדמה שליברמן הוא החידה לפיצוח. מאז נדמה שראש הממשלה הוא החידה, וליברמן ואנשיו נשמעים יותר ויותר עצבניים. הם נשמעים כמי שרוצים להיכנס למשא ומתן רציני, אך נתניהו מחזיק עדיין במנדט ולטענתם, אינו עונה. ליברמן עם סיעתו הקטנה גוער בזעם מגוחך בראש הממשלה על שאינו קופץ לדום כשהוא מכתיב לו את הרכב הממשלה. אבל לנתניהו יש סיבה טובה לא לאפשר שוב לליברמן וללפיד להרכיב עוד ממשלה בעזרתו של נוני מוזס, כפי שהיה ב־2013. ליברמן ואנשיו מזהים כנראה, שאולי משהו השתנה בהערכותיו של ראש הממשלה נתניהו. שאולי משהו השתנה לטובתו בעקבות השימוע ונתניהו כבר לא חושש ללכת לסיבוב בחירות שלישי, זאת לאחר שהיה קונצנזוס בקרב הפרשנים שסיבוב שלישי טוב לגנץ. מה קרה בשימוע? נצטרך להמתין כדי לדעת. אולי יציאתה לנופש ארוך של ליאת בן ארי אחרי יומיים בלבד של השימוע נובעת מסיבה אחרת, ולאו דווקא תאריכים שנקבעו זמן רב מראש. 

לפני כחודש נפגשו עם ליברמן כמה אנשי ביטחון בדימוס, ולאור ההתפתחויות האחרונות, הוא מבין באילו איומים מדובר, הוא מבין את בעיית ההגנה נגד טילים. משהו בכל זאת מונע ממנו לעשות את כל הדרך שעשתה ציפי לבני ולחבור לשמאל. הוא יודע שנתניהו הוא זה שהצליח במאמץ סיזיפי להיחלץ ממדיניות הנסיגה וההתנתקות ולהציב את ישראל בעמדת כוח. הישג שמעמיד אותו ברמה אחרת בהשוואה לגנץ ולפיד. נתניהו ואבו מאזן אולי לא בונים עם שלומית סוכת שלום, אבל הם בונים יחד שלום מסוג אחר. שלום של לא חיזבאללה ולא איראן ממערב לירדן.

גנץ ולפיד, אם יגיעו לקודקוד, ימוטטו את הסדר הביטחוני ואת עמדת הכוח האזורית של ישראל. בכל זאת, מי שמפתיע יותר מליברמן זהו בני גנץ, שמתעלם לחלוטין מרצונו הפוליטי של הנשיא ריבלין, המשקף את מאווייו של רוב הציבור לראות ממשלת אחדות לאומית נוכח הכאוס האזורי והאיומים הביטחוניים. 

תורת הסגנון של עודה

מאמרו של פרופ' דניאל בלטמן ב"הארץ" הוא אולי שולי, אך הוא משקף את הרגשות המניעים את כל הגוש: מלפיד ועד זועבי - התשוקה לשתק את המערכת ולהעדיף שלא תיכון ממשלה בישראל - ובלבד שנתניהו יחוסל פוליטית

המפגעים הרצחניים לא מבדילים בין יהודים למוסלמים, אנטישמיות ואסלאמופוביה זה היינו הך. זה פחות או יותר המסר שהספיק איימן עודה להשחיל במהירות שיא בעקבות פיגוע הטרור האנטישמי בעיר האלה שבגרמניה. מתי היה לו זמן לארגן את חסימת הכבישים בעקבות שפיכות הדמים הפנימית ביישובים הערביים? זה מה שמטריד. זו צורת מחאה משונה מאוד, לייצא את האלימות שקיימת אצלך בבית - אל שאר החברה הישראלית. אם יש דבר שערביי ישראל ובכלל הפלשתינים מצטיינים בו זה היעדר יכולת לחשבון נפש.

אבל עוד קודם לכן, המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל עברה לסדר היום על פעולת הדה־לגיטימציה הקיצונית של חברי הרשימה המשותפת כאשר רשמו אי־הופעה לטקס השבעת חברי הכנסת. זו פעולה חריגה של ביזיון הבית. האם הם כבר נשבעו אמונים מאז למדינת ישראל ולחוקיה?

עודה והרשימה המשותפת הם עכשיו הכוח המוביל בשמאל, עליהם בונים שיצילו את הדמוקרטיה. אפשר לטעון שמאמר אחד של פרופ' דניאל בלטמן ב"הארץ" הוא שולי והזוי, אבל הוא משקף את הרגשות המניעים את כל הגוש: מלפיד ועד זועבי. הוא מבטא את התשוקה לשתק את המערכת ולהעדיף שלא תיכון ממשלה בישראל - ובלבד שנתניהו יחוסל פוליטית. בלטמן רואה כבר שנים את ישראל כמובלת על ידי תנועה נאצית על סף עלייתה לשלטון ב־1933. הנוסחה של "הארץ" ידועה: היהודים הם נאצים, הגרמנים חפים מפשע, המוסלמים הם האוונגרד המוביל אל השמש העולה. הפעם הכניס בלטמן דמות חדשה לתיאטרון הבובות שלו: הינדנבורג. הנשיא ריבלין הדמוקרט בתפקיד הינדנבורג. באיזה תפקיד נתניהו? לא צריך להרבות בניחושים. אבל המסקנה מעניינת: הרשימה המשותפת של עודה היא הרי תנועה שבה הברית של האדום־ירוק מגולמת בצורה קלאסית. קומוניסטים ואסלאמו־פשיסטים במפלגה אחת. היא נועדה לחבור לברית פוליטית עם מפלגת גנץ־לפיד. מפלגת גנץ בתפקיד הסוציאל־דמוקרטים. אחת האגדות היא שאם הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים היו חוברים ב־1932-1933, הם היו חוסמים את עליית הנאצים. אבל מה לעשות שהקומוניסטים היו הרבה יותר קרובים בהשקפתם על הדמוקרטיה של ויימאר לנאצים מאשר לסוציאל־דמוקרטים. הנאצים והקומוניסטים היו מאוחדים ברצונם להרוס את הדמוקרטיה.

לאיימן עודה ולאחמד טיבי יש אולי אינסטינקטים וקודים דמוקרטיים יותר מאשר לקומוניסטים של פעם. אבל בואו נראה במי הם תומכים בין אויבינו מסביב, ואפשר ללמוד זאת בעיקר לפי הגורמים שהם רואים כאויבים. האויבים, למי שלא יכול לעמוד במתח, הם ישראל וארה"ב, הן אלו שנמצאות בצד האפל של ההיסטוריה. בהכרזה לרגל 100 שנה למהפכה הקומוניסטית (נובמבר 2017) שהביאה להרג המוני, פרסמה חד"ש הודעה: 

"...האימפריאליזם הריאקציוני המובל בידי ארה"ב והכוחות הריאקציוניים באזור ומשטרי מדינות המפרץ, הם שותפים בפשע של ממשלת ישראל המונעת את מימוש הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני. זהו אותו ציר שמנע הקמת מדינה פלשתינית ב־1947. כישלונם של האימפריאליזם והכוחות הריאקציוניים במזרח התיכון, ובייחוד בסוריה ובתימן, דוחף אותם לארגן מחדש את הברית שלהם כדי להבטיח את האינטרסים שלהם... ומגמדים את כוחו של כל גורם פוליטי מקומי המתנגד להגמוניה הישראלית־אמריקנית באזור". חד"ש, בהנהגת עודה - וגם לפניו - תומכת באסד ובח'ותים בתימן. יש בתוכם תומכי חמאס. אלה בעלי הברית של השמאל הישראלי.

מדהים כמה אינטלקטואלים ופרשנים מסוגלים לסנוור את עצמם בהתפעלות מהסגנון של עודה. חרף העובדה שמי שרצח חפים מפשע בגרמניה היה לאומן קיצוני, מי שהעניקו רוח גבית לאנטישמיות בגרמניה אלו כל המהגרים המוסלמים. גרמניה היא ביתם של כאלף סוכני חיזבאללה, והחיבור האמיתי הוא לא בין עודה ליהדות גרמניה והכוחות "הדמוקרטיים" בישראל, אלא בין עודה לקנצלרית מרקל, כששניהם תומכים באיראן. האנטישמיות בגרמניה מקבלת רוח גבית בעיקר מהעובדה שכל שונאי היהודים רואים שגרמניה מעדיפה לעשות עסקים עם איראן, מעצמה אסלאמיסטית, המכריזה על מטרתה להשמיד את המדינה היהודית. ההתכופפות של המרכז־שמאל לקראת הרשימה המשותפת מתבטאת קודם כל בהתנגדות לחוק שלפיו ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

מועדון הג'וקרים

למה מתנגדי טראמפ מתעבים את הסרט המדובר "ג'וקר"? אולי כי האלימות שבסרט מיתרגמת לתנועת מחאה עם סיסמאות מהפכניות שדורשת את מות העשירים

בהקרנה של הסרט "ג'וקר" היו כמה אנשים בקהל שצחקו בתגובה לכמה מההתרחשויות האלימות בסרט. זה לא מעיד על איכותו של הסרט, אלא על עד כמה הסרט של טוד פיליפס מחובר לרוח התקופה ולמנטליות של חלק מהצעירים בעולם המערבי. אך קודם כל, מדובר בסרט שמשקף את המציאות החברתית־תרבותית־פוליטית בארה"ב. 

בהקרנת "ג'וקר" היו אנשים שצחקו בתגובה לאלימות שבסרט 

במבט לאחור, סרטים בעלי אפקט כמו "חבורת הפראים" או סרטים שעסקו בווייטנאם שיקפו משהו מהתרבות האמריקנית בארץ רחוקה, באיזו מלחמה רחוקה - לפעמים גם רחוקה בזמן. ב"ג'וקר", הג'ונגל העירוני, "הביצה", ערימות האשפה ומלחמת הגרילה המתמשכת הם נחלתו של כל תושב בעיר הגדולה. לפי החיזיון של פיליפס, העיר הגדולה דומה לניו יורק בשנות ה־70.

הסרט מעורר מהומה גדולה בארה"ב משום שהוא ה־סרט שמשקף את עידן טראמפ: עולם של מעשי טבח חסרי פשר בבתי ספר, בברים, וכן - גם בבית קולנוע, כפי שהיה לפני כמה שנים, כשעלה למסכים "האביר האפל", אחד הסרטים הבולטים בסאגת הג'וקר. בכלל, הג'וקר כגיבור קולנועי נותן פייט רציני לבאטמן, שהוא כידוע הגיבור הטוב. והשאלה שכל מי שמעורה קצת בשגעת האמריקנית שואל את עצמו אחרי שהוא יוצא מהקולנוע היא - למה מתנגדי טראמפ ושונאי הרפובליקנים כל כך מתעבים את הסרט הזה?

יש לכך כנראה שתי תשובות: הקרקס האלים והקודר הופך לתנועת מחאה מהפכנית עם סיסמאות של שמאל מהפכני כגון "הרגו את העשירים". התשובה השנייה: מקומו של האקדח, הנשק החם במרחץ הביוב והדם. הנשק נופל לידיו של הליצן ארתור פלק, שמכונה בתוכנית טלוויזיה "הג'וקר". הוא לא משוגע של כלי ירי. האלימות שהוא מידרדר אליה מקורה במצב נפשי ובהשפעות תרבותיות משפחתיות, ולא משום שהוא מחפש נשק כדי לנקות את העיר, כפי שהיה ב"נהג מונית", הסרט ש"ג'וקר" מתכתב איתו.

* תיקון: בראיון בגלי צה"ל ב־6 באוקטובר עו"ד אורי קורב השתמש בביטוי "מועדון סגור" בהקשר של המכרזים הפנימיים בפרקליטות המדינה, והיה זה המראיין יעקב ברדוגו שהשתמש במילה "חונטה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר