עם סיום השימוע בתיקי בנימין נתניהו ותחילת הספירה לאחור עד להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, גובר הלחץ בסביבת ראש הממשלה להגיע להכרעה בתחום הפוליטי. בינתיים, המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית אחרי הבחירות לא מראה סימנים של פריצת דרך לכל כיוון שהוא, ואם כך יישאר המצב בימים הקרובים, ייאלץ נתניהו להחזיר את המנדט לנשיא המדינה, שיעבירו מן הסתם לבני גנץ.
על פי הדיווחים וההערכות, הכרעת היועמ"ש תתקבל עד אמצע חודש דצמבר, ערב פרישת פרקליט המדינה שי ניצן מתפקידו. אם נתניהו ימשוך את החזקת המנדט בידיו, עשויה ההכרעה ליפול בעיצומם של 21 הימים, לפני שהכנסת מתפזרת פעם נוספת (בהנחה שלא תקום עד אז ממשלה).
מבחינת ראש הממשלה נתניהו, זה הזמן הגרוע ביותר. מבחינתו, כל חלופה אחרת טובה יותר: או שבזמן ההחלטה יעמוד בראשות ממשלה שכבר הוקמה, או בראשות ממשלת מעבר אחרי שהכנסת כבר פיזרה את עצמה לדעת פעם נוספת. המצב שבו אין ממשלה מצד אחד, וגם אין עדיין בחירות מהצד האחר, מסוכן לנתניהו, בתקופה שבה יש 21 ימים שכל חבר כנסת יכול לנסות להקים בהם ממשלה.
פרקליטי נתניהו אמנם הביעו שביעות רצון אחרי כל אחד מימי השימוע ואמרו כי לדעתם אין מנוס מסגירת כל התיקים, אולם הערכה זהירה מחייבת לקבוע כי כתב אישום כלשהו, לפחות באחד מהם, בוודאי יהיה. הלהיטות של אנשי הפרקליטות, כפי שהיא נחשפת פעם אחר פעם בכל הקשור לתיקי נתניהו, מלמדת שאין כמעט סיכוי שבכירי המערכת יחזרו בהם בעקבות השימוע וישנו את טעמם לגבי אשמתו של נתניהו.
בלי ביקורת דרכונים
בשני ימי השימוע האחרונים - בימים ראשון ושני השבוע - נעדרה התובעת הראשית בתיקי נתניהו, עו"ד ליאת בן ארי, פרקליטת מיסוי וכלכלה מחוז תל אביב, בשל חופשה פרטית שהעדיפה לא לדחות. גם נאמני שומרי הסף וכן אנשי אופוזיציה שהתרגלו לגבות את הפרקליטות בכל דבר ועניין, ובלבד שיביאו על מגש את ראשו של נתניהו, נאלצו לגנות את החופשה ולמתוח ביקורת על ההחלטה של הפרקליטה ושל הממונים עליה להמשיך בשימוע כאילו שום דבר חריג לא התרחש.
ליאת בן ארי // צילום: גדעון מרקוביץ
הביקורת עברה מעל ראשם של בן ארי הנופשת בדרום אפריקה ושל הבוס הישיר שלה שי ניצן. ביקורת בתקשורת או במערכת הפוליטית לא נוגעת להם בקצה הציפורן. איש מהם לא יכול באמת לגבות מהם מחיר על מעשיהם או לדרוש תשובות על מעשים שנויים במחלוקת. במשך שנים רבות עובדים הגופים הללו ללא ביקורת חיצונית או פנימית, וההתעלמות מכל מה שנראה בעיניהם כרעשי רקע הפכה לטוטאלית. ניתוק מוחלט והרמטי. גם אם נשמע מעת לעת קול זעקה ציבורי, הרי אין ביכולתו להביא לשום שינוי, לא מבני, לא פרסונלי.
גם הרפורמות הגדולות של איילת שקד, שנחשבת לאחת משרות המשפטים הרפורמיסטיות ביותר שהיו, ושהתמקדו בעיקר בבית המשפט ובמינוי שופטים, פסחו על הפרקליטות. יתרה מכך, נדמה שעל מנת לקדם את ההליכים שאותם רצתה בבית המשפט, היה עליה לכרות ברית עם הפרקליטות ולשמור עליה כדי שאנשיה לא יפריעו לה במלאכתה.
כך למשל קידמה שקד מינוי שופטים עם אג'נדה שונה משיבוט השופטים הרגיל שהיה פה בעשורים האחרונים, אולם שכפול אנשי פרקליטות עם אותה תפיסת עולם ואותם דפוסי חשיבה, נמשך באין מפריע גם בתקופתה. גם ניסיונות כאלו ואחרים שצצים מדי פעם להקים גוף ביקורת על הפרקליטות מסתיימים כשידם של הפרקליטים על העליונה. אף מבקר, אמיץ וחזק ככל שיהיה, לא יוכל אפילו לגרד את מעטה השריון העוטף את אנשי אכיפת החוק, במעטה אטימות ושרירותיות מוחלטת.
גם אחרי שחשף נציב שירות המדינה את הניסיון לתפור לליאת בן ארי מכרז לתפקיד המשנה לפרקליט ועצר אותו, לא הועילה הביקורת הציבורית שהתעוררה כדי לגרום לניצן ולחבריו לחזור בהם, לעצור רגע ולעשות חושבים אם המינוי הכרחי וראוי. דקה אחרי שהסתיים פרק הזמן שאותו קבע הנציב להקפאת המינוי, הסתערו אנשי הפרקליטות ללא שום מעצורים לחדש את המכרז התפור ולא עצרו עד שהמינוי הפך חתום וגמור. כשמצרפים לזה את העובדה שאותה בן ארי יוצאת לחופשה, באישור ניצן, בלי שמישהו מהם מעלה בדעתו שמדובר בהתנהלות בעייתית, לא רק ההיעדרות עצמה צורמת. יתרה מכך - אף אחד לא חשב שמן הראוי לעדכן את הנוגעים בדבר מבעוד מועד.
כל אלו מעלים את התהייה האם אין מנוס מלהגיע למסקנה שהפרקליטות לוקה בכשל ארגוני מובנה. אלה כבר לא טעויות, זה רקב. שיאי אטימות וחוצפה שכנראה לא קיימים במערכות האחרות בשירות המדינה. פתאום דברי הביקורת של השופטת בדימוס הילה גרסטל, שנשמתה כמעט פרחה כשניסתה לבקר את הפרקליטות וברחה משם עטופה זפת ונוצות, מקבלים תוקף יוצא דופן.
רק לא להרגיז את ליברמן
כצפוי, לא היה שום חידוש במתווה ממשלת האחדות של אביגדור ליברמן. אף אחד מהצדדים לא זקוק ליו"ר ישראל ביתנו כדי שהליכוד וכחול לבן יתאחדו לממשלה אחת. לא שמישהו ציפה אחרת. בחודשים האחרונים עושה ליברמן כל מאמץ להישאר רלוונטי, ועבור הגשמת המטרה אין לו כל בעיה לרדת הכי נמוך שאפשר, לטנף על יריבים בשפת ביבים, להפריח סיסמאות ריקות ולזגזג כל שני וחמישי. כל עוד שמו מוזכר במהדורות, כל האמצעים לכך כשרים.
לפני שבוע הודיע ליברמן שאחרי יום כיפור יציג מתווה חדש לממשלת אחדות. יום כיפור עבר וכך גם התקווה שליברמן יעמוד אי פעם במילתו. לא מתווה ולא חדש. רק פוסט בפייסבוק שקורא לצדדים לאמץ את מתווה הנשיא. בקיצור, ליברמן צלח סיבוב צומי נוסף. מה שמדהים זה שעדיין יש מי שמתייחס אליו עוד ברצינות, במקום להפנים שטרול פוליטי תמיד יישאר כזה.
גנץ וליברמן // צילום: אלעד מלכא
בכחול לבן הבינו שאין כל חדש בדברי ליברמן אבל מחמת שמירה על כבודו מיהרו במפלגה לברך אותו על ה"מתווה" שהציג. גנץ לא רוצה לשרוף את הקשרים עם יו"ר ישראל ביתנו, אם כשותף לממשלה בהרכב זה או אחר, ואם במטרה לא לעצבן אותו ולדחוף אותו לזרועות נתניהו, שעימו הוא יוכל להרכיב קואליציה בתוך שתי דקות.
תגובת הליכוד למתווה ליברמן, והעובדה שהדגישו שהוא אינו שולל בדבריו תמיכה פאסיבית בממשלת מיעוט של גנץ בתמיכת הסיעות הערביות, הסגירה חששות בסביבת ראש הממשלה לתוכנית אפשרית של כחול לבן ביום שבו יקבלו את המנדט. על פי אותה תיאוריה, גנץ יסגור על תמיכה עם הסיעות הערביות מבחוץ כאשר בתוך הקואליציה יהיו מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי. זו אמנם לא ממשלה יציבה, ואף רחוק מזה, אבל אם רוב הח"כים הערבים יסכימו לתמוך או להימנע מבחוץ, במקביל לליברמן, יהיה רוב בכנסת לאשר את הממשלה. במתכונת זו יהיו ימיה קצרים ביותר, אולם די יהיה בכך כדי להזיז את נתניהו מיידית מלשכת רה"מ ולהושיב בה את גנץ.
גנץ זקוק לליברמן, לכן שמר על כבודו בתגובת מפלגתו למתווה שפרסם. אבל מעבר לחנופה המאולצת, גם בכחול לבן התנערו בעצם מהתוכנית הממוחזרת. ליברמן הרי קרא לגנץ וללפיד לא לפסול את נתניהו, כמו גם לאפשר לו להיות ראשון ברוטציה לראשות הממשלה. אולם עד כה לא הודיע איש מכחול לבן שנתניהו כבר לא פסול לשותפות. להחמיא לליברמן על המתווה אבל לא לאמץ אותו, זו דרגה חדשה של ללכת בלי ולהרגיש עם.
ברכה לברקת, איתות לסער
ועוד לפני יום כיפור ומתווה ליברמן, שבינתיים נותר בגדר הצהרה בלבד: ההודעה של גדעון סער כי יתמודד נגד נתניהו אם וכאשר יהיו פריימריז, הגיעה אחרי שהשר לשעבר הגיע כנראה למסקנה שאין לו מה להפסיד מהודעה כזאת. הרי שר הוא לא יהיה, בוודאי אם הולכים לממשלת אחדות, ובינתיים יוכל לרכז אליו תמיכה של אלה המסתייגים מנתניהו בתוך הליכוד, תוך כדי שמירת מעמדו כנציג הברנז'ה הרגילה לחבק כל מי שמאתגר את נתניהו מבפנים או מבחוץ.
המצב שבו נמצא סער והעובדה שלמעשה כבר הוציא את תוכניותיו לאוויר העולם, עשויים להחזיר את ימי המחנאות בליכוד, אחרי שנים רבות של היעדרות ויישור קו מוחלט עם המנהיג נתניהו.
ובכל זאת, סקר אחד של אתר וואלה עשוי להטריד את סער: מהסקר עולה כי הליכוד בראשותו היה מקבל 26 מנדטים בלבד. במשך השנים שבהן לא היתה מחנאות בליכוד, התיאוריה שלפיה נתניהו הוא הנכס האלקטורלי של הליכוד הלכה ונשחקה.
הקמפיין בשמאל, שלפיו נתניהו הפך לנטל, החל לחלחל גם בחוגי הימין. הדבר האחרון שסער קיווה שיקרה זה שייהפך לסטטיסט שמזכיר לכולם שעם נתניהו זה פשוט לא תחרות. שלמרות הכל ואחרי הכל, הוא יותר נכס מנטל.
באירוע השקת ספרו החדש שהתקיים באולם אירועים בקריית שדה התעופה, דאג ניר ברקת להביע נאמנות מופגנת לרה"מ נתניהו ולא חסך עקיצות גם לכיוונו של סער - יריבו הפוליטי מבית - בעקבות ציוץ ה"אני מוכן" שלו. "הליכוד תמיד היה בית שמכבד את המנהיגות שלו ומעצים אותה", אמר בנאומו.
הוא הוסיף כי "הנאמנות והלכידות הן סוד ההצלחה שלנו, בניגוד לשאר המפלגות שעורפות את ראשי המנהיג". ברקת, שמעולם לא היה שר בממשלה ונבחר לראשונה לכנסת רק לפני חמישה חודשים, לא הסתיר את כוונותיו להתמודד לראשות המפלגה, אולם רק ביום שאחרי נתניהו.
ברקת הפתיע את בכירי הליכוד שהצליח, בניגוד לתחזיות, להתברג בעשירייה הראשונה תוך שהוא עוקף כמה מהשרים הבכירים במפלגה. גם כעת, כאשר נבדקים מעת לעת סיכוייהם של בכירי הליכוד בקרב המתפקדים או בקרב תומכי ליכוד, לכבוש את המקום הראשון אחרי נתניהו, ברקת לא נספר ולא נסקר. וכנראה שלא בצדק. הפופולריות שלו עשויה להגיע ממקומות לא צפויים, והצלחתו יכולה להפתיע.
באירוע השקת הספר הגיעה לכבד את האירוע רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו. לא זכור אירוע דומה של אחד מבכירי הליכוד שאיננו ראש הממשלה, שאליו הגיעה נתניהו כדי להביע תמיכה.
כ־4,000 פעילים הגיעו לאירוע יחד עם שרים, חברי כנסת ואישי ציבור רבים, במה שהפך למפגן כוח יוצא דופן של ברקת, שנחשב די נחבא אל הכלים מבחינת עשייה פוליטית. גם ראש הממשלה שיגר ברכה מצולמת לאירוע, במה שנראה כמו מאמץ לא רגיל לאותת לסער שהוא לא השחקן היחיד על המגרש.
מבחן חברתי במגזר
החדשות הטובות הן שחברי הכנסת מהסיעות הערביות עוסקים באינטנסיביות, לראשונה זה שנים רבות, בענייני האוכלוסייה שבחרה בהם ולא באחיהם שמעבר לקו הירוק ובבעיותיהם הלאומיות. הח"כים הערבים, ובעקבותיהם רבים מהציבור הערבי, הפכו את הדגל הלאומי לנושא המרכזי במהלך השנים האחרונות וזנחו למרבה הצער את המצוקות האמיתיות, שלהן באמת אפשר לתת פתרון (בניגוד לנושא המדיני שמעטים הם אלה במדינת היהודים שמעוניינים לקדמו).
אבל על רקע איום מנהיגי המגזר לצאת לרחובות בשל המצוקות החברתיות והאלימות הפושה, כדאי לזכור כי הפעם האחרונה שבה יצאו לרחובות בהמוניהם היה זה באוקטובר 2000, כשלא הקיפוח והאפליה עמדו אז בראש מעייניהם, אלא ההזדהות עם האויב הערבי שביהודה ושומרון, שהרים את ראשו על רקע פיצוץ הסכמי קמפ דיוויד.
אי אפשר לפתור בעיה בלי לנקוב בשמה. לממשלה, למשרד לביטחון הפנים ולמשטרת ישראל יש אחריות מלאה על המתרחש בכפרי הגליל והמשולש בכל הקשור לאיסוף נשק לא חוקי והגברת האכיפה, אבל הסתפקות רק בזה כמוה כהדבקת פלסטר במקום ניתוח.
כשהעז השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, לדבר על האלימות בחברה הערבית, התנפלו עליו ראשי המגזר וטענו שהוא גזען. אלא שגם הם יודעים שדבריו נאמרו במידה מרובה של צדק.
כי אם לא, והבעיה היחידה היא כפי שהם מציגים - חוסר אכיפה - האם הם היו מוכנים שהמשרד לביטחון הפנים והמשטרה יודיעו שמעתה ואילך ינקטו יד ברזל למיגור האלימות, כולל בדיקות ביטחוניות בדרכים, פשיטות על בתים, מארבים בחתונות ואף מעצרים המוניים ביישובים הערביים? מובן שלא. הרי טענות הגזענות כלפי ארדן היו רק מחריפות ומתלהמות אם כך היה מחליט.
כי האכיפה בתוך הכפרים ואיסוף הנשק הבלתי חוקי הם רק חלק קטן מהתמונה הגדולה. זה בעיקר עניין של חינוך. של שינוי תרבותי. כל עוד רציחות בתוך המשפחה נחשבות לגיטימיות, ורוצחים על רקע כבוד המשפחה צריכים להסתתר רק מהמשטרה אולם החברה שבה הם חיים מקבלת אותם כאנשים נורמטיביים, הבעיה לא תיפתר כפי שהיא אמורה להיפתר. ולא יעזרו ההפגנות וחסימות הכבישים.
וגם המשטרה פה במבחן מאתגר: רק לפני כמה חודשים הסבירו ראשי הארגון כי אין בעיה שאנשי העדה האתיופית יחסמו כבישים במרכז תל אביב - במסגרת המחאה על הריגתו של הצעיר סלומון טקה - וישתקו מדינה שלמה. היתה זו טעות קולוסאלית. עכשיו נראה אם יצליחו להכיל את הכלל גם על המפגינים הערבים ולהתנהג עימם באותה סובלנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו