נדמה שלא צריך תואר ראשון בארכיטקטורה כדי לשמוע מסביבנו את העיסוק הבלתי פוסק במילה באוהאוס. למעשה, המושג הפך כל כך שגור בפינו, כמעט יומיומי וזאת נוכח עשרות אירועים כאלו ואחרים בעיר תל אביב, שנועדו לאפשר להדיוטות להכניס פיסת ארכיטקטורה לחייהם, גם אם אינם שולטים לגמרי בחומר הנלמד.
עם זאת, אירועי 100 השנה לבאוהאוס בתל אביב זוכים בשבוע האחרון להצלחה מסחררת, וכך יהיו פני הדברים גם בשנה הקרובה. הציבור הישראלי הרי אוהב נוסטלגיה, ואם כולנו, כך לעיתים נדמה, משפחת טורטל מ"ארץ נהדרת" - שילוב של רצון לראות עולם עם אפס מודעות למה שמתרחש סביבנו - הרי הבאוהאוס מתאים בדיוק למידותינו.
מקור השם "באוהאוס" הוא במונח "באוהיטה" (Bauhütte), שפירושו "צריף הבנאים" (הפירוש המילולי של השם "באוהאוס" הוא "בית הבנייה"). על פי חוקי הבנייה בגרמניה עד לעת החדשה, היה מוקם צריף בנאים לצד אתר הבנייה - שאליו היו מגיעים מדי יום צוותי העובדים באתר.
לכל הכתבות, הדעות והפרשנויות של "ישראל השבוע"
אם היה היום מתאים לעבודה - היו הפועלים עוסקים במלאכת הבנייה, אך אם היה זה יום סוער וגשום, היו הפועלים מתכנסים באותו צריף, וכל בעל מלאכה היה מלמד את שוליותיו את אמנותו כדי לא לבזבז זמן ולהעשיר ידע.
בבואו להקים בית ספר לאמנות האדריכלות, מצא לנכון מייסד בית הספר "באוהאוס", ולטר גרופיוס, לקרוא למוסד על שמו של אותו צריף בנאים, שבו ילמדו התלמידים את רזי אמנות הבנייה מטובי האדריכלים והאמנים בדורם. אחד המקומות שבו זכה סגנון הבאוהאוס להצלחה הוא היישוב העברי בארץ ישראל. האידיאולוגיה החברתית־תרבותית שמאחורי הבאוהאוס התאימה מאוד לתפיסות הסוציאליסטיות ולרוח החלוצית, כמו גם הרצון לברוא ולעצב את העולם מחדש עם התאמות לאקלים הארץ־הישראלי: זה שמצד אחד השמש בו חזקה הרבה יותר מגרמניה ואין אפשרות להשאיר בו את גוני הלבן הבוהק עד כדי סינוור, ועם זאת, יש בו את הים ואת מסדרונות האוויר שכל כך חסרים בגרמניה.
תפיסות הבאוהאוס באו לידי ביטוי בארץ ישראל דרך הסגנון הבינלאומי. הסגנון היה נקי מקישוטים, פשוט ותכליתי. הוא פיאר את אסתטיקת המכונה ודגל באחידות בצבע, בגמר ובחזיתות הצנועות והפשוטות. לכך אפשר להוסיף כמובן את העובדה שרבים מהעולים החדשים בתל אביב היו יקים ואחרים הגיעו מגרמניה לאחר המלחמה, וביקשו לשמר משהו מהמורשת, דווקא מהתרבות שלא רצתה בהם יותר.
מנהלת התוכן של מרכז העיר הלבנה, שרון גולן־ירון // צילום: יוסי זליגר
מספיק לחשוב על כמות המילים בגרמנית שאנו שומעים מפועלים בעת שאנחנו משפצים את ביתנו במאה ה־21, כדי להבין את ההשפעה האדירה: "שליכטה", "קורצ'לוס", "שאלטר", "שיבר", "פוגה" ועוד. כל אלו הגיעו לעולמנו עם הבנייה ההיסטורית הזו.
לאחר שנים של כמעט התעלמות מהתחום, בשנת 2003 הוכרזה "העיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת עולמית לסגנון הבינלאומי, בזכות בתים רבים בסגנון הבאוהאוס המרוכזים בה. העירייה עצמה קיבלה אחריות על העניין, וכך הגענו, אם כן, לחגיגות 100 שנה.
עם פרוות במרכז ת"א
בחרנו להתרכז בבית אחד, אולי המרכזי ביותר שמסמן את התקופה. "בית ליבלינג - מרכז העיר הלבנה", שוכן בסמיכות לבית ביאליק, ברחוב אידלסון 29. סביר להניח שעברתם שם עשרות פעמים, והצמחייה הגבוהה או החזית הלא מזמינה גרמו לכם להמשיך הלאה.
עתה, הבניין עבר שיפוץ בשיתוף עיריית תל אביב וממשלת גרמניה במשך שנתיים, בעלות של כ־8 מיליון שקלים במימון העירייה, ועוד 12 מיליון שקלים שתרמה ממשלת גרמניה מתוך ניסיון לשמר את ההיסטוריה של העיר, שתחת שלטונו של רון חולדאי נבנתה לגובה ומבקשת עתה ביתר שאת לשמר קשר למורשת שלה.
את ההתלהבות בעיניה של שרון גולן־ירון, מי שאחראית לכל הפרויקט הזה, קשה לפספס, היא מידבקת: "אני חושבת שצריך להבין שהיסטוריה של מקום נובעת לא רק מחפירה של קברים עתיקים או מקומות קדושים, אלא גם ממבנים כאלו שמספרים סיפור של עיר, של מקום. יש כאן סיפור של עיר, לא רק במובן הארכיטקטוני אלא גם במובן האנשים שהתגוררו בו לאורך השנים, ואיזו תל אביב השתקפה מבעד לעיניהם".
בית ליבלינג היה בבעלות מקס, קבלן, וטוני ליבלינג, ונבנה בשנת 1936. כיום הוא מנוהל על ידי שירה לוי-בנימיני. המבנה בן שלוש הקומות כלל דירות בדמי מפתח. סממני הסגנון הבינלאומי ניכרים בו היטב, והוא תוכנן על ידי האדריכל דב כרמי, ממבשרי הסגנון בארץ והראשון שזכה בפרס ישראל לאדריכלות.
בית ליבלינג כיום // צילום: יוסי זליגר
נוסף על בני הזוג ליבלינג ומשפחות לא מוכרות, כמו משפחת שויער, התגוררו בו דמויות ידועות כמו פרופ' יוסף אשרמן, מבכירי הגינקולוגים של המדינה בתחילת דרכה. נכדתו, דניאלה דינור, בעלת הוצאת הספרים דינור, היא גם בתו של יחיאל די־נור שידוע בשם העט ק. צטניק, העד הראשי במשפט אייכמן. טוני ליבלינג נפטרה בשנת 1963, ובצוואתה תרמה את הבית לעיריית תל אביב במטרה שייעשה בו שימוש לצורכי הקהילה ויוסב לבית יתומים או אבות, או מעין מוזיאון.
"אנחנו זוכרות את הילדות שלנו בעיקר באופן שבו הבית הזה השתלב עם המרחב העירוני של תל אביב שהיתה אז אחרת לגמרי", מספרות מרגלית ציגלר ועדנה גונגנהיימר, שהבניין הזה היה בעצם מרכז ילדותן ומאז לא ביקרו בו שנים רבות.
השתיים נזכרות בהתרגשות הרבה בהגעתן לבקר את משפחתן, סבא וסבתא שהתגוררו בתל אביב שאז עוד היתה קטנה: "זו היתה תל אביב שהלכת ממנה לים, אבל הרגשת גם את הים בבניין הזה, זה ממש זיכרון ילדות חזק. ברור שזו היתה תל אביב אחרת שלא דומה לתל אביב של היום, אף שעתה כשאנו מסתכלות על הנעשה כאן, אפשר לראות את הקשר ההיסטורי".
ואכן, קשה שלא להבחין בבריזה שמגיעה בעוצמה מהים גם ביום חם במיוחד של קיץ שמסרב להסתיים. "הם פשוט חשבו על הכל כאשר הם בנו את הבניין הזה וידעו לעשות שימוש בנוף ובאקלים התל־אביבי", הן מוסיפות בחיוך, כאשר הזיכרונות מנוף ילדותן חוזרים לפתע בעזרת השיפוץ המסיבי שמתרחש במקום.
משפחת שויער בכניסה לבניין
עם זאת, הן עדיין יודעות לזהות את הקירות הפנימיים של הבניין שבו התרוצצו, כאשר צבעוניות הקירות והאריחים המקוריים נשמרו בשיפוץ הנוכחי. ציגלר וגונגנהיימר הביאו למבנה גם את הפריטים ההם, מהתקופה ההיא שבתל אביב הסתובבו עם פרוות, בנות למדו לרקום והבנים שהגיעו מגרמניה עבדו בבניין ובחשמל.
הרהיטים המקוריים הוחזרו אף הם למקומם, והתחושה של מי שיגיע לבקר כאן בשנים הקרובות היא של מסע בזמן לתל אביב שלעולם לא תשוב עוד: "רצינו להראות איך עושים שימור שהוא מקיים, בר־השגה ורב־שכבתי", מסבירה גולן־ירון. "לשמחתי, אנחנו בתקופה שגופים מבינים שיש כמה דרכים לעשות שימור".
הרחק מדודי השמש
אז במקום, כאמור, מוצגות עתה תערוכות והמטרה היא להפוך את המקום לא רק לכזה שבו המבקר ינוע בצורה פסיבית אלא שייקח חלק בעבודה וביצירה, ממש כמו שביקשה טוני ליבלינג בצוואתה.
השיטוט בין קומות הבניין מעלה שוב את השאלה מה לכל הרוחות הקשר של כל זה למדינת ישראל. בתי הבאוהאוס הראשונים בישראל נבנו בסגנון הבינלאומי, כלומר בתים מרובעים אשר לעיתים משולבים בהם חלקים עגולים או זוויתיים שבלטו בחריגותם בנוף האורבני המזרח־תיכוני.
הדיירות לשעבר מרגלית ציגלר ועדנה גונגנהיימר // צילום: יוסי זליגר
לאחר תקופת מה הגיעו המתכננים הישראלים למסקנה כי החלונות הצרים או דמויי צוהר האונייה שהובאו מאירופה - לא מתאימים לתנאי האקלים בישראל בעידן הטרום־מזגני, שבו האוויר שיחק תפקיד חשוב עבור אנשים שניסו להעביר קיץ שלם בביתם.
במהלך השנים פיתחו אדריכלים ישראלים שהושפעו מהבאוהאוס, אם כי לא היו תלמידי בית הספר, כמו דב כרמי וזאב רכטר, סגנון ייחודי, שמומש בעיקר בתל אביב ובחיפה. סגנון זה כלל בעיקר מרפסות גדולות ומאווררות, שבהן התאפשר לבני הבית שהתגעגעו לאירופה, אבל חיו ב־40 מעלות חום, לשבת וליהנות מהבריזה, פרגולות על הגגות, גגונים ואדני חלונות. הכי רחוק כמובן מדודי השמש, שנדמה שהיו מאז ומתמיד הנוף האורבני המוכר של המדינה.
• • •
עבור מי שגדל בעיר הזו, נדמה שבשני העשורים האחרונים עליית המחירים בתל אביב קשורה גם לביקוש האדיר לגור בבתי הבאוהאוס מצד העלייה הצרפתית העשירה, אוליגרכים רוסים ומתעשרי היי־טק.
והנה, דווקא בית ליבלינג מעודד חזרה אל הכיוון המקורי, זה שהציונות אימצה לחיקה: מגורים נוחים וזולים להמונים. האם הוא יצליח לשמר משהו מהישראליות ולא רק התל־אביביות של אז? נראה שהוא יאפשר לדור הצעיר של האדריכלים וקובעי הלך הרוח במקומות השונים, להסתכל על הדברים בצורה שונה יותר.
"בעוד במדינות ותיקות הדברים יותר אורגניים, בארץ יש מקום ללמידה של נושאים אלה, שכן כמדינה צעירה הם לא היו קיימים, מה גם שהאג'נדה שרווחה בתחילת היישוב כיוונה למחיקת העבר כבסיס לכינון זהות מקומית, וכאן היו אנשים שהתעקשו לחיות את חייהם כפי שהיו רגילים באירופה", מסכמת גולן־ירון בחיוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו