אם תרצו להבין לעומק את המצב הבלתי נסבל שאליו הגיע השמאל הישראלי בעקבות הבחירות האחרונות, חפשו בגוגל: "אחמד טיבי + צוק איתן". כמות הרעל והאנטי־ציונות ששפך ח"כ טיבי על ראשו של צה"ל בקיץ 2014, תבהיר היטב כמה נמוך הידרדר בני גנץ, רמטכ"ל אותו מבצע, שהוא נדרש להישען על קולותיהם של טיבי וחבריו כדי להגיע לראשות הממשלה.
גנץ וכחול לבן הבטיחו "להחזיר את ישראל לשפיות", לשוב לערכים ה"ממלכתיים", ל"ציונות של בן־גוריון", ועוד שלל ססמאות מגייסות ויפות שהצליחו לחדור לליבם של יותר ממיליון ומאה אלף ישראלים. אך ככל שנוקפים הימים ופרטי העסקה החדשה נחשפים, כך מתברר שכל המלל המרשים הזה היה כסות לדבר אחד בלבד: מאבק עיקש ובלתי מתפשר בהמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. ובמאבק הזה, כך מתברר, כל האמצעים כשרים.
בלוגיקה של כחול לבן העולם הוא פשוט מאוד: יש טובים ויש רעים. יש פשיסטים ויש ממלכתיים. מסיתים ומאחדים. בפרדיגמה הזו נתניהו מסמל את הרוע המוחלט, והמאבק בו הוא התנאי לגאולה.
אין פלא, אפוא, שכל העקרונות האחרים מושלכים לפח האשפה. רק כך אפשר להבין כיצד קבוצה של שלושה רמטכ"לים, בכירי שב"כ ואנשי רוח מסוגלים להעלות על דעתם ממשלה בראשותם הנשענת על רשימה בראשות איימן עודה, שהצהיר "אני לא יכול להגיד שאני יוצא נגד פגיעה בחייל", המכילה את חבר הכנסת עופר כסיף שמכנה חיסול מחבלים "רצח"; את אחמד טיבי, שבין שלל אמירותיו הקיצוניות השווה בין הרוגי חמאס לחללי צה"ל; את היבה יזבק, שהיללה את המחבל סמיר קונטאר - וזו רק רשימה חלקית.
בניגוד לתדמית שהתקשורת יצרה, נתניהו הוא לא אדם בודד שניתן לסלקו בקלות לצד הדרך. הוא עומד בראש מחנה לאומי רחב, והוא יוצא מהבחירות הללו כשמאחוריו כשני מיליון תומכים ישירים ועקיפים מבין הבוחרים. המאבק נגדו הוא מאבק נגד בוחריו ונגד העקרונות שהם מייצגים. העובדה שבמאבק זה על עתידה של הציונות, השמאל מגייס את אויביה הגדולים ביותר - היא שיא חדש של השפלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
