מה עושים עם סין - כך אפשר להגדיר את נושא הכינוס המיוחד שנערך לאחרונה בברלין, בהשתתפות מעצבי מדיניות, חוקרים, פקידים בכירים ובעלי תפקידים לשעבר מאירופה ומארה"ב, עם נציגות ישראלית. תכניו, שאליהם נחשפנו לאחר שקיבלנו אישור בלעדי לקחת חלק בכנס, הפתיעו לפחות חלק מהמשתתפים והמסקנה ברורה: אירופה מבוהלת מהשפעתו העצומה של הענק הסיני, ולכן מתחילה לבחון מחדש את קשריה עימו. את המפגש יזמה קרן סיגנל SIGNAL לקידום קשרי ישראל סין, יחד מכון אירופי ששמו נותר חסוי.
"צריך לבחון הכל מחדש, את ההשקעות, את הקשרים, את הרכש, את שיתופי הפעולה", אמרה אחת הדיפלומטיות בסמול־טוק שבין הדיונים הרשמיים. גם אם הגזימה, דבריה שיקפו את רוח הדברים. "האירופאים כבר לא מקיימים דיון בשאלה אם יש בעיה עם הסינים, כפי שהיה רק לפני שנה. האירופאים כבר דנים בשאלה מה עושים עם הבעיה", אומר פרופ' אהרון פרידברג מאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב, לשעבר בכיר בממשל בוש ומי שכבר לפני עשור היה מהראשונים להתריע מפני השאיפות הסיניות.
וזה אכן המצב. גרמניה התעוררה כשהסינים רכשו את חברת "קוקה", המתמחה בייצור רובוטים לתעשייה. אם גם התעשייה הגרמנית המפוארת עוברת לידיים סיניות, שאלו עצמם הציבור והפוליטיקאים, מה יישאר גרמני? פתאום התברר שחוקרים באקדמיה כבר לא מדברים בחופשיות על הסינים ויש אף הטוענים כי סין קנתה פוליטיקאים.
בד בבד, איים הממשל האמריקני של טראמפ על גרמניה לבל תרכוש מוואווי הסינית את הדור החמישי של הרשתות הסלולריות (G5). לא ייתכן שבעולמנו האינטרנטי שבו כל המידע, בכלל זה הרגיש ביותר והקריטי ביותר לאינטרסים הלאומיים, זורם ברשת שסין מחזיקה בה את היד על האנטנה, טענו האמריקנים. התחושה בצמרת השלטון הגרמני היא שסין משחקת במגרשם הביתי, ולכן על אף התיעוב האירופי לטראמפ, דברי האמריקנים נפלו על אוזניים קשובות.
על רקע ההתפתחויות, פרסמה התאחדות התעשיינים הגרמנית נייר עמדה המתריע מפני התפשטות סינית. במקביל, אישר הבונדסטאג חוק שלפיו כל עסקה שבה "משקיע זר" - המילה סין לא הוזכרה - רוכש יותר מעשרה אחוזים, זקוקה לאישור הרשויות. אלה היו ההתפתחויות הגלויות. מאחורי הקלעים החלה תכונה תזזיתית יותר.
להימנע מלפתח תלות
ראשית, הגרמנים נקטו צעד מרחיק לכת מבחינתם, והחלו לתאם עם שנואי נפשם בממשל טראמפ את הגישה כלפי סין. עד כדי כך המצב מבחינתם דחוף. במשרד החוץ הגרמני החלו להתקיים הערכות מצב חודשיות בשני מעגלים קבועים - האחד בתוך המשרד והשני - בשאר משרדי הממשלה וזרועותיה. בכל דיון כזה נבחנות ההתפתחויות האחרונות בנוגע לסין וההשלכות על גרמניה, תוך תיאום צעדי התגובה. שום מדינה לא מקבלת יחס כזה מהגרמנים, ואולם התיאום הפנים־ממשלתי נדרש, משום שהסינים פעלו בחופשיות כדי לצבור השפעה ונכסים, בלי שמישהו יוכל לאמוד את היקף חדירתם.
בהולנד לא היה אירוע ספציפי שפקח את העיניים, אלא מעין תובנה כללית שהמדינה חשופה לפעילות הסינים הרבה יותר ממה שהיה ידוע. משרד החוץ ההולנדי יזם עבודת מחקר רחבת היקף כדי להבין את חומרת הבעיה, ומסקנותיה היו לא פחות מאזעקת צבע אדום.
"עלינו להכיר בכך שסין אינה מדינה של כלכלת שוק או דמוקרטיה המושתתת על שלטון החוק כפי שאנחנו רגילים לו", כתבו ההולנדים, "כשזה מגיע לטכנולוגיות מפתח מסוימות וחומרי גלם קריטיים, אנחנו לא רוצים להיות תלויים בסין".
אנגלה מרקל בביקור בסין // צילום: אי.פי.איי
במשרד החוץ התלבטו קשות אם לפרסם את המסמך מחשש לתגובה סינית צוננת. הסינים לא אהבו כמובן את הנייר ההולנדי, אבל כיבדו אותו. אגב, מעדויות המשתתפים בכינוס עולה שבמקרים רבים הסינים לא כועסים אלא מכבדים את ה'לא' המערבי, ואף מנסים להסביר את עצמם. פערי תרבויות הם שם המשחק. צורת הפעולה הסינית היא באמת אחרת. לא אחת, מה שנתפס בעיניים מערביות כפעולה תוקפנית, הוא עבור הסינים לא יותר מעוד עסקה מוצלחת.
בשבדיה דורש הפרלמנט הסברים על היקף הכניסה הסינית למדינה ומשמעויותיה. קובעי המדיניות בשטוקהולם מדווחים שבכל פגישה שנייה הסינים מאיימים עליהם. החשש השבדי הוא שסין תרצה לרכוש חברות כמו נוקיה או אריקסון שלא רק מוכרות טלפונים אלא מובילות עולמיות בתחום פריסת הרשתות.
מעל כולם, האיחוד האירופי, ישיר וחד־משמעי שלא כדרכו, דרש מ־28 המדינות החברות בו להתעורר. לפני כחצי שנה פרסמה הנציבות האירופית מסמך מדיניות שנועד להגדיר מחדש את היחס לסין, ובו נכתב: "האיזונים והאתגרים שמייצרת סין משתנים. כבר לא מדובר במדינה מתפתחת אלא בשחקן גלובלי שמגביר את נוכחותו והשפעתו בקצב מהיר. על השגשוג, הערכים והמודל החברתי שלו לאורך זמן, יש תחומים שבהם האיחוד עצמו צריך להסתגל לשינוי כלכלי ולחזק את המדיניות המקומית והבסיס התעשייתי שלו".
לא רק בגדים וטלפונים
כדי להבין את גודל התפנית האירופית, חשוב ללכת קצת אחורה. עם מותו של מאו דזה־דונג ב־1976 החלו יורשיו, ובראשם דיינג שאו פינג, לפתוח את סין לעולם. בתהליך מואץ וחסר תקדים, עם עתיק, נבער, עני ומסוגר, הפך בתוך 40 שנה בלבד לאומת ענק עשירה, משכילה ומתקדמת, שנושפת בעורפה של ארה"ב. ספק אם היה כדבר הזה בהיסטוריה.
אלא שהשיטה שבה עשו זאת היתה ונותרה ייחודית. סין נפתחה לתעשייה, לטכנולוגיה ולכסף של המערב, אך בשום שלב לא אימצה את כללי הכלכלה שלו. הדדיות מעולם לא היתה שם המשחק, כי השוק בסין אינו חופשי. עד עצם היום הזה, בכל עסק סיני מסדר גודל בינוני ומעלה יש מעורבות ממשלתית, וככל שהעסק גדול יותר, כך אחיזת השלטון בו רבה יותר.
במילים אחרות, טראמפ לא יכול לתת הנחיות למארק צוקרברג. נשיא סין, שי ג'ינפינג, לעומתו, יכול בהחלט להצר את צעדיו של ג'ק מא, מייסד ומנהל עליבאבא. כי בסין אין בחירות. המפלגה הקומוניסטית עדיין מנהלת ללא עוררין את מעצמת הפנדה. אפילו הממשלה והצבא הם שלוחות של המפלגה.
המבנה הזה אולי מוזר בעיניים מערביות אך מובן היטב לסינים. על רקע ההיסטוריה הפנימית, הכוללת רעב המוני ומלחמת אזרחים אכזרית, לשלטון הסיני חשוב להבטיח יציבות פנימית וביטחון תזונתי. הדרך להבטיח זאת, לשיטתם, היא רק דרך שלטון ריכוז.
עד לא מזמן ההסברים האלה התקבלו במערב. כל עוד מדובר היה בייצור זול של בגדים או אפילו של טלפונים, כל הצדדים נהנו. הבעיה נולדה כאשר סין החלה לשלוח זרועות גדולות מדי החוצה.
גודלה של סין (מיליארד ורבע בני אדם, יותר מאירופה וארה"ב גם יחד, צייתנים ומחויבים בהיעדר דמוקרטיה), ההשקעות הסיניות העצומות בתשתיות בכל העולם (למשל בניית נמלי תעופה בגרמניה) והזרמת התקציבים המוגדלת לצבא הסיני היו חלק מהסיבות לסימני השאלה שהחלו להתעורר. אליהם הצטרפו רכישתן של טכנולוגיות מתקדמות, יכולות הסייבר, השאיפה הסינית לבנות ולרכוש תשתיות קריטיות לביטחון הלאומי, ההשתלטות על איים בים סין, מינויו בפועל של שי ג'ינפינג כנשיא לכל החיים ומעל לכל השליטה המפלגתית־ממשלתית הבלעדית בכל המערך האדיר הזה, בלי איזונים ובלמים ובלי שהמערב יודע או מבין מהן הכוונות והשאיפות הסיניות והאם יש בכלל כוחות פנים־סיניים שביכולתם לעצור את הדהירה קדימה.
לשיטת הסינים, חשוב להדגיש, לא היו ולא יהיו מטרות כיבוש כלשהן. אדרבה, התנגדות לקולוניאליזם המערבי מונחת בבסיס האידיאולוגיה שנותרה למפלגה הקומוניסטית השלטת. "סין מעולם לא כבשה שטחים של אחרים", חוזרים וטוענים הסינים. וכשחוקרים, דיפלומטים או פוליטיקאים תוהים על כוונותיהם, הם מסבירים שהם רק רוצים להרוויח כסף.
ואולם, אחרי שנים רבות של חשש, וזו היתה גולת הכותרת של המפגש הסודי, לא רק האמריקנים אלא גם האירופאים משוכנעים ש"לסין יש תוכנית". כלומר, לא מדובר בעשיית עסקים תמימה, אלא בדפוס פעולה שיטתי שנועד להקנות לה כוח גדול בזירות בינלאומיות שונות.
"תדאגו שהסינים לא יזכו"
גם בישראל יודעים שרצוי למנוע השתלטות סינית על תשתיות רגישות. ובכל זאת, חורים בהגנה בהחלט יש. כך, למשל, בתחילת הקיץ חברת החשמל העמידה למכרז מכירה בינלאומי את תחנת הכוח שלה באלון תבור. שבע חברות הגישו הצעות, ובהן שותפות עסקית, סינית־ישראלית. כמו במכרזים רבים אחרים, היא היתה המשתלמת ביותר למדינה.
אלא שאז פנה גורם במשרד הביטחון לרשות החשמל, והזהיר מפני היד הסינית על השאלטר. "תעשו כל מה שאתם יכולים כדי שהסינים לא יזכו. זה יהיה גרוע לביטחון הלאומי". הפנייה הזו לא עלתה על הכתב, והסינים זכו (אם כי הם מחזיקים 25 אחוזים בלבד מתחנת הכוח, כך שלא ברור אם החשש היה מוצדק).
פרשת אלון תבור, כמו גם עסקת המכירה של חברת הביטוח הפניקס לקרן סינית (העסקה הזו נעצרה ברגע האחרון על ידי הממונה על הביטוח), הדליקו נורות אדומות במשרדי הממשלה. בחודשים האחרונים נכתב במשרד רה"מ נוהל שאמור לעשות סדר בתחום, שעיקרו מכוון לכך שעסקת רכש של חברה זרה בהיקף העולה על עשרה אחוזים, מחייבת בדיקה מיוחדת. את הבדיקה תבצע מחלקה חדשה שאמורה לקום במשרד האוצר, אם כי היא רק תמליץ ולא תקבע.
כדי לא לפגוע בסינים, בשום מקום בנוהל העתידי לא תופיע המילה "סין". המינוח יהיה אך ורק "משקיע זר" או "מדינה זרה". פקיד בכיר הבקי בפרטים אמר ל"ישראל היום" כי "אנחנו מדינה קטנה ולא רגילה ביחס לאחרות. אין שום סיבה שנבלוט או נוביל תהליכים בינלאומיים בהקשר הזה".
"נוהל סין" יהיה אחת ההחלטות הראשונות שיאשר הקבינט, עם הקמתה של הממשלה החדשה. לא רק באירופה, גם בישראל מבינים את הדחיפות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו