בוקר אחד רציתי להראות לילדים איזה משהו שלא הצלחתי להסביר, אז עליתי על כיסא לכיוון המדף ההוא עם הספרים שאנחנו מגיעים אליהם רק בניקיון לפסח ושלפתי בחרדת קודש את אנציקלופדיית הילדות ההיא עם הכריכה הכתומה.
פתחתי באופן הכי אקראי - אין דרך אחרת לעבוד עם האנציקלופדיה הזאת - ומייד נקרעתי מצחוק. אני לא חושב שהילדים מסוגלים בכלל להבין למה.
זה היה דף שסיפר על הקיסרות הרומית, והוא פנה לילדים במילים הבאות: "לו היו שואלים אתכם מי היה הקיסר אוקטביאנוס אוגוסטוס, הייתם משיבים בוודאי שאוגוסטוס היה אותו האיש שהביא לסיום תקופת הרפובליקה ברומי... תשובתכם זו היא נכונה, אולם לא רבים מכם יודעים באיזו מידה של זריזות ושל תבונה הצליח אוגוסטוס לחולל שינוי".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
לא ידעתי את נפשי. כל ההנחות המובלעות מאחורי המילים "לו היו שואלים אתכם", שלא לדבר על ההנחה הנדיבה לגבי הידע הכללי של הילדים, הזכירו לי זמנים אחרים.
שלא לדבר על "הייתם משיבים בוודאי". מה זאת אומרת? הייתם משיבים בוודאי ש"תפסיק לחפור, יא כבד. אוגוסט כבר עבר, ואוגוסטוס עוד יותר, ושמעת מה אופירה אסייג אמרה לאייל גולן? ויאללה, יאללה".
נתתי ליטוף אוהב לאנציקלופדיה שעשתה לי את הילדות והעליתי את זה לפייסבוק. התגובות שהגיעו אלי, בכללי ובפרטי, הבהירו לי שאני לא היחיד שרואה את עצמו כבן לדור ילדי־אנציקלופדיית־תרבות, ושקעתי בהרהורים קיומיים, למרות שלמי יש זמן לזה.
• • •
כשהילדים שואלים על הילדות שלנו, זה נשמע כאילו הם התחילו פתאום להתעניין בארכיאולוגיה. ילדים הם ילדים, וגם אם הם גאונים מוחלטים, יש להם בעיה קשה עם תפיסת זמנים. אז הם שואלים אם כבר היה חשמל כשנולדתי, אם זה היה לפני או אחרי בר כוכבא, ואם הגעתי לבית הספר על חמור.
מדובר בשאלות לא פשוטות, כי האמת היא שהיו לא מעט הפסקות חשמל, בצה"ל היה קצין בכיר בשם בר כוכבא, ופה ושם היה איזה חמור שניסה לטפס עלי בהפסקות.
אבל אם נהיה כנים, בשיחות כאלה עם הילדים אסור להתחכם. הם באמת מסתקרנים, ואנחנו אכן חיינו בעידן אחר. אז אני מתמסר למשחק ומספר להם על סוג המשחקים ששיחקנו אז ועל הספרים שכישפו אותנו בימים ההם.
ואז אני נזכר בדברים שכבר שכחתי. נכון, אני אומר להם, כבר הספיקו להמציא את הקולנוע, אבל חלק גדול מהכיף היה החוויה של ההליכה אל הקולנוע, הפלאפל, הקטטות, ובעיקר השלבים אחרי הסרט, שבהם שחזרנו וסיפרנו אלף פעם את הרגעים הגדולים, ועכשיו אנחנו עצמנו היינו ללא ספק השריף, הצ'יף, ברוס לי או ג'וליאנו ג'מה.
בבית - אני מנסה להסביר ולא תמיד בהצלחה - עדיין לא היה שום דבר שהתקרב לצירוף המחושמל של מילים ותמונות (נכון, היה משהו שקראו לו טלוויזיה, אבל הטלוויזיה ההיא היתה רדיו מצולם בשחור לבן, והיא לא התחילה להתחרות בקולנוע). ואז אני נזכר שבעצם היה אחד כזה: האנציקלופדיה "תרבות".
אני מת על חידוני טריוויה. בעיקר כי הם תמיד מזמנים לך רגע של תדהמה מול איזה פרט מידע מיותר מאין כמוהו, שלא ברור איך לעזאזל אתה בכלל יודע אותו. זה יכול להיות שם של אדם, של בעל חיים, של עיר בירה או ספר, מושג שאין לך שום צורך בו, ואין ספק שהוא שכב והעלה אבק במשך שנים באיזה בוידעם בירכתי המוח, רק כדי לקפוץ ולנופף כמו משוגע באיזה משחק חביב ולגמרי לא חשוב.
מאיפה ידעת את זה, לעזאזל? אני שואל את עצמי. הרי לא מדובר בחומר לימודים שפגשנו בבית הספר. ממש לא. אז מאיפה? ובכן, לא פעם התשובה המביכה היא אנציקלופדיה תרבות.
לפעמים גם הקלפים של "העולם המופלא" שכולנו אספנו. אבל בעיקר "תרבות", האנציקלופדיה המצוירת ההיא בכריכה הכתומה, שעיצבה וחינכה דור שלם של ילדי שכונה.
• • •
היא היתה לגמרי תוצרת חוץ. לא רק עוצמת הצבעים היממה אותנו, אפילו הנייר עצמו השאיר אותנו פעורי פה ומדממים. אני אומר מדממים, כי "תרבות" הודפסה על נייר איכותי, חזק ואכזרי, שהקצוות החדים שלו חתכו את קצות האצבעות כמו סכינים. כך למדנו שחוכמה נקנית בייסורים.
היא הגיעה מאיטליה, ולכן היתה עשירה במידע ובציורים צבעוניים עוצרי נשימה על רומא העתיקה, גאוני הרנסנס, חידושים מדעיים, מנהיגים ואמנים - איטלקים כולם.
תמונות מסוימות - למשל, אחת שתיארה את נפילת קרתגו - צרובות בי כמו זיכרון חי. עם המעבר שלה לישראל הצעירה, הוסיפו המוציאים לאור ערכים ציוניים ומקומיים - על ייבוש החולה, הקונגרס הציוני או המוביל הארצי. הם ניסו לשלב את הפרקים האלה כחלק אינטגרלי מהכרך, אך היה זה ניסיון פתטי.
עם כל הכבוד, בדפים הישראליים הציורים היו חיוורים, דידקטיים ומשעממים למוות, ולא היה בהם שום דבר מהפראות של הציורים המקוריים.
מצד שני, משהו קסום קרה בתרגום לעברית. העורכים כנראה לא חשבו על זה עד הסוף, אבל עם התרגום השתבש כל הסדר האלפביתי של האנציקלופדיה. תוסיפו על כך את העובדה שהאנציקלופדיה הגיעה בחוברות שהיית צריך לכרוך בעצמך, ותבינו למה התוצאה שהתקבלה היא ערבוביה עליזה של מידע חסר אחריות.
לא נעים להודות, אבל האנציקלופדיה של ילדותנו היתה כזאת שאי אפשר למצוא בה שום דבר שחיפשת. מצד שני, נוצרו רצפים משעשעים וחסרי אחריות כמו מחזור הדם־ועידת קטוביץ־גלילאו גליליי־הטרקטור.
כך למדנו לקחת את החיים בקלות יחסית ולטייל לאורך ולרוחב של הידע בלי להתעקש על יעדים ברורים. אני באמת חושב שהאנציקלופדיה הזאת עיצבה - לטוב ולמוטב - את התודעה של רוב הישראלים שגדלו כאן בשנות ה־60 וה־70. כולנו למדנו שתרבות היא משהו שצוללים אליו באופן אקראי ומצפים להפתעות.
כן. כמעט לכל החברים שלי היה בבית מדף עם כל האנציקלופדיה ההיא. גם בבתים שבקושי יכולת למצוא בהם ספרים, ראיתי את המדף הזה. אין לי מושג איך קרה הדבר.
האם "תרבות" נמכרה ממש בזול? חולקה חינם? האם אחד העיתונים הנפוצים הציע אותה לקוראיו? כבר שנים שאני נעצב לראות ערימות של הכרכים האלה זרוקות ליד פחי אשפה ובצידי הדרכים. כשהם במצב טוב, אני אוסף כמה מהם הביתה ומשקר לאשתי שזה רעיון לא רע שהילדים יגזרו מתוכם תמונות.
עמוק בלב אני פשוט מקווה שהם פתאום יצללו פנימה. אני בעיקר לא שוכח שמדובר באחד הספרים האחרונים שעדיין פנה אל הילד שקורא בו והניח שהוא יודע מי היו אוגוסטוס, לואי פסטר או מרקוני, ובכל זאת ישמח גם לדעת יותר.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו