סטנלי ברנדי זכור לאוהדי הכדורסל בישראל משנותיו בליגת העל ובליגה הלאומית בעשור הקודם, כשבלט כריבאונדר מצטיין ושחקן נשמה שמשאיר את כל מה שיש לו על הפרקט.
בנובמבר הוא יחגוג את יום הולדתו ה־52. באותם ימים הוא יכדרר על המגרשים במדי הפועל לוד מהליגה הארצית, לאחר שבשלוש העונות האחרונות, למרות גילו הלא שגרתי לשחקנים פעילים, הגיע שלוש פעמים לסדרת הגמר והעלה את אליצור יבנה ואת אליצור אשקלון לליגה הלאומית.
ישבנו איתו לשיחה וניסינו להבין את הסוד שלו. "זה מדהים אותי גם כן", הוא עונה לשאלה כיצד הוא עדיין רעב למשחק: "זו בעיקר עבודה מנטלית. התאהבתי במשחק בגיל 10, ומאז אני משחק".
אם זה תלוי בברנדי, רק אל תורידו אותו מהפרקט. בראיון מיוחד ל"ישראל היום" הוא אומר: "אמשיך לשחק כל עוד לא אפצע. זה מרגיש כאילו בכל שנה אני חוזר חזק יותר".
בשנים האחרונות יש יותר מתאזרחים ושחקנים ותיקים שמשחקים בליגות הנמוכות בגיל מבוגר, מדוע זה קורה?
"הרבה מאיתנו, המתאזרחים, רוצים לגור כאן. יש לנו אזרחות, אז אנו ממשיכים לשחק וזה מסדר אותנו. במקום אחר לא היו רוצים שחקנים מבוגרים כל כך, אבל בישראל, בליגות הנמוכות, זקוקים לנו. שיחקתי בליגה הלאומית עד גיל 43-42, אשתי ואני התאהבנו במדינה, התחתנו פה ויש לנו ילדים שנולדו כאן. בסופו של דבר, העניין הוא אהבת המשחק. אנחנו שמחים להיות חלק מהכדורסל הישראלי, לא חשוב באיזו ליגה".
בלוד הוא ישחק עונה שנייה ברציפות בהדרכתו של איתן בן אליעזר, שצעיר ממנו בלא פחות מ־13 שנה. אבל ברנדי טוען שעניין הגיל ממש לא מפריע לו.
ברנדי עם שן הזהב המפורסמת. "אני לא יודע כמה פעמים שאלו אותי..." // צילום: ברני ארדוב
"אני לא מתנהג כמו מישהו בן 52 אלא תמיד מסתיר את הגיל שלי ו'משחק אותה' צעיר. אני לא נותן לגיל להשפיע, ואנשים באמת מסתכלים על מה שאני עושה במגרש. בגלל זה אני גם הולך לשחק בקבוצות ששואפות לעלות ליגה. אני גם נהנה ומתלבט תמיד אם זאת השנה האחרונה שלי, אבל אז אומר לעצמי, 'למה לא? נראה איך הגוף שלי יתמודד'".
במקביל להפועל לוד, ברנדי מאמן את קבוצת הנוער של מזכרת בתיה. הוא מתגורר בנס ציונה עם אשתו לימור ושלושת ילדיהם, שון (14), שמשחק דווקא כדורגל במחלקת הנוער של מ.ס אשדוד, נדב (8) ודוריאן (5). "הם אוהבים כדורסל, צופים באן.בי.אי ואני מקווה שימשיכו את המורשת שלי", מספר האב הגאה.
אתה מתכוון להמשיך בקריירת האימון?
"בהחלט. אני מנסה לשים את עצמי במקום שאוכל בעתיד להשתלב בקבוצות בוגרים או בקבוצת בוגרות כמו קורי קאר (מאמן את בנות הרצליה, י"מ). אשמח לאמן בעתיד, אין לדעת. יש הרבה שחקנים בכדורסל הישראלי, אני רואה את הנבחרות ואני חושב שהם הוכיחו את עצמם הקיץ. אני רק רוצה להיות חלק מזה".
לא כל הנוצץ זהב
כאמור, נקודת החוזק המקצועית של ברנדי היא הריבאונדים. הוא אמנם רק 1.98 מ', אבל השיא בקטגוריה הזו בליגת העל (24) היה שייך לו במשך כ־15 שנים, עד שאייזק רוזפלט קטף 26 כדורים חוזרים בעונת 2014/15. "העניין הוא לא הגובה. אתה צריך לרצות את הכדור - והוא כבר יבוא אליך. זה הכי חשוב. פשוט אהבתי את זה. הייתי זריז, שחקנים לא שמו לב אלי ולא סגרו אותי מספיק, וגם פשוט קראתי את הכדור. ריבאונד של עניין של תזמון ולב".
ברנדי מגדיר את התקופה שלו במכבי חיפה (2000-2002), כמהנה שלו ביותר בישראל, בעיקר בזכותו של אפי בירנבוים. "הוא המאמן שהכי אהבתי אי פעם", הוא מספר, "הוא מאמן של שחקנים. יש שחצנים עם אגו שאין להם זמן לשחקנים. אתה צריך להרגיש את השחקנים שלך ולהבין אותם כדי שישחקו עבורך. תמיד להיות סבלני איתם, יש הרבה שחקנים שבאים מחוץ לישראל וצריך להיות עדינים איתם".
סימן ההיכר שלו הוא שן הזהב שבה הוא מתהדר. "מה הסיפור שלה?" שאלתי אותו. הוא כמובן צחק והשיב: "אני לא יודע כמה פעמים שאלו אותי... יש לי את השן הזו מגיל 13. היום כולם רוצים אייפון, פעם כולם רצו שיני זהב. אמרתי לסבתא שלי שאני רוצה גם. חיבבתי מישהי צעירה שהיתה לה שן זהב ורציתי להרשים אותה, אבל זה לא עבד. מאז נתקעתי עם השן".
ברנדי עם הדור הצעיר. "התאהבתי במשחק בגיל 10, ומאז אני משחק" // צילום: ברני ארדוב
מה הסיבה שהחלטת להישאר בישראל אחרי שפרשת מכדורסל מקצועני ב־2011?
"הייתי נשוי כבר, ואשתי העדיפה להישאר כאן. זה היה קשוח, אבל לבסוף זה קרה. נאלצתי לחכות הרבה זמן לאזרחות, וכך הצלחתי גם לחזור לשחק כי הייתי ישראלי. יש לי משפחה בארה"ב ואני מתגעגע אליהם, אבל אני נשאר פה, בישראל".
מה עמדתך בוויכוח בכדורסל הישראלי סביב סוגיית המתאזרחים?
"זה נושא מסובך שבו כולם צודקים. בלי הזרים אין כדורסל, זה מעניין יותר ככה. אני יכול להבין מדוע זה מעורר רעש, כי ישראלים מאבדים את מקומם בקבוצות. בסופו של דבר כולם רוצים לנצח ועושים מה שצריך בשביל זה. אני מבין את שני הצדדים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
