שקט וביטחון, תוצרת סין

החומה הסינית, העיר האסורה, גורדי השחקים של שנחאי - כל אלו הפכו למוקדי משיכה עבור מרבית התיירים שמגיעים לסין, ולסימני היכר המזוהים עם המדינה. דווקא האזור שבו סין נאבקת יום־יום בשימור שלמותה הטריטוריאלית, אינו זוכה כמעט להתעניינות מצד התיירים: פרובינציית שינג'יאנג.

הפרובינציה השוכנת בצפון־מערב סין היא מקום מיוחד מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית. יש בה ריכוז מוסלמים גדול, רובם ממוצא טורקי־אויגורי, ועד לאחרונה האזור היה מוכה טרור. בשנים האחרונות ביצע הממשל המקומי - תוך נקיטת צעדים שנויים במחלוקת - שינוי יסודי ותפיסתי בפרובינציה. 

בזכות אותם צעדים, הפכה שינג'יאנג לאחד המקומות היציבים והמרתקים בסין, וככל הנראה גם לאחד המבטיחים שבה לטווח הארוך. 

בעבר היתה שינג'יאנג אזור נידח של הרפובליקה העממית של סין, לא יותר מחבל ארץ מוקצה שבו בלטה תנועה בדלנית־מוסלמית אלימה. בשנים האחרונות הפכה הפרובינציה לגאוות המשטר הסיני ולליבה הפועמת של דרך המשי המודרנית שהולכת ונבנית - אף שהדרכים שהובילו למהפך היו אגרסיביות במיוחד.

"חופש דת" - ופיקוח הדוק

קשה להפריז בחשיבות האזור הזה עבור סין. כמו שרבים בישראל רואים ביהודה ושומרון את ערש ההיסטוריה היהודית, כך הסינים רואים בחבל שינג'יאנג חלק בלתי נפרד מהמורשת שלהם עוד מתקופת שושלת צ'ינג, שהשיגה אותה ביזע ודמעות.

פרובינציית שינג'יאנג היא הגדולה ביותר ברפובליקה העממית של סין (פי 72 מגודל שטחה של ישראל). מדובר באזור שהיה נתון למאבקים עקובים מדם בין אימפריות בגלל החשיבות האסטרטגית שלו כצומת סחר עולמי במרכז אסיה ולכן, לא תהיה זו הגזמה לומר שבתקופות שקדמו לעידן המודרני, חלש האזור על כל מרכז אסיה. 

בשל כך, מאז הקמת הרפובליקה העממית על ידי מאו דזה־דונג במאה הקודמת, מתייחס המשטר אל הפרובינציה הזאת כאל נכס אסטרטגי שיש לשמרו מכל משמר, בין השאר משום ששינג'יאנג גובלת בשמונה מדינות שונות. 

גם השם משקף את חשיבותה. על פי המורשת הסינית, הפירוש המילולי של שינג'יאנג הוא "אזור ישן שהושב בחזרה". המהפך בשינג'יאנג התרחש בדרך סינית אופיינית: הוראה מלמעלה, עמידה איתנה, סבלנות ובעיקר נכונות להתמודד עם ההשלכות והביקורת. על פי דיווחים בתקשורת המערבית, המשטר צמצם משמעותית את היכולת לקיים אורח חיים אסלאמי בפומבי, מסגדים נהרסו ושינו את ייעודם, תושבים אולצו להשתמש באפליקציות מיוחדות שיאפשרו מעקב אחר כל פעולה שלהם ותחנות משטרה הוקמו בכל פינת רחוב. המשטר הסיני דוחה את הטענות האלו ומסביר כי אמנם הוגבר הפיקוח, אך חופש הדת נותר בעינו ויש עשרות אלפי מסגדים שמשרתים את הציבור, והאזרחים המוסלמים אפילו זוכים לעלות למכה במסגרת מצוות החאג'.

אמצעי לחימה שנתפסו אצל גורמי הטרור

אך זה רק צד אחד של הסיפור. מבחינת המשטר, השינוי היה הכרחי כדי לשמור הן על שלמותה של סין, אך בעיקר לשמור מפני השתלטות גורמי ג'יהאד עולמי וקיצונים אחרים על האזור. 

כשהמשטר הסיני החליט לפני כמה שנים לשים סוף לתופעת הטרור והבדלנות, הוא גם החל לשלוח כוחות רבים לאזור וגם ליישב את האזור בסינים שאינם מוסלמים, ולמעשה לשים את הלאומיות מעל הכל.

הצעד המשמעותי ביותר היה הקמת מרכזי חינוך מחדש, או כפי שבדרך כלל המשטר קורא להם: מרכזי הכשרה מקצועית. מדובר במתחמים ענקיים ומגודרים היטב עם מגדלי שמירה וחומות, שאליהם הועברו, ועדיין מועברים, אנשים שהשלטונות רואים בהם סכנה לשלום הציבור. המשטר אינו מרבה בפרטים על מספר האנשים שבמתקנים האלו ועל התנאים שם, אך "ישראל היום" קיבל גישה לשניים מהמתקנים. 

בניגוד לטענות על הסתרה, היו נציגי המשטר גלויים מאוד. בכירים במשטר שעימם שוחחנו הסבירו שמדובר ברע הכרחי, משום שזו הדרך היחידה לשלוט באזור כה מיוחד, גם אם המחיר הוא פגיעה זמנית בחופש ובאיכות החיים. והתוצאות, לפחות לפי התמונה שהציגו לנו, ניכרות בשטח. "בגלל מתקפות הטרור נאלצה ממשלת שינג'יאנג לנקוט צעדים מרחיקי לכת, ובשנת 2018 הכלכלה התאוששה", אמר אחד מבכירי המשטר המקומי, "100 מיליון תיירים הגיעו. היתרון של יציבות הוא הדרגתי... היציבות חשובה יותר מהכלכלה".

"המחשבות הזדהמו"

קשה לדעת מה באמת מתרחש בכל מתקני ההכשרה המקצועית, וגם לא ברור כמה מתקנים יש וכמה נשלחו אליהם. אך ביקור חטוף בשניים מהם מותיר רושם יחסית חיובי - האנשים מקבלים הכשרה בכמה תחומים, לומדים סינית ואת אורח החיים הסיני (כלומר זה שהונחל למיליארד וחצי סינים מאז עליית המפלגה הקומוניסטית ששמה את הפרט ואת הדת בצד). האנשים במתקנים מקבלים כלים להשתלב בחברה באופן שאמור להרחיק אותם מדרכים קיצוניות ועל פניו - התחושה היא שמדובר במעין פנימייה גדולה.

לטענת אנשי המשטר הסיני, מרבית העצורים כבר השתחררו, ובכל מקרה המתקנים האלו אינם ענישתיים אלא אמורים להחזיר אנשים רדיקליים אל המוטב. במערב דברים כאלו נחשבים להפרה של זכויות הצדק וכליאה ללא משפט, אך המשטר בסין סבור שזו הדרך היחידה להטמיע את האויגורים ושאר המיעוטים בפרובינציה הענקית באוכלוסייה הכללית. 

שלט אזהרה מטעם המשטר

בשיחות שהתאפשרו לנו עם השוהים בשני המתקנים שבהם ביקרנו, היה אפשר לשמוע את אותה נימת דברים. הם שמחים (או כך לפחות הוצג לנו) שניתנה להם ההזדמנות לחזור לדרך הישר, שהם מקבלים הכשרה שתעזור להם להשתלב בחיים ותוציא אותם ממעגל הקיצוניות, גם האוכל והתנאים של המתקנים ברמה גבוהה. 

בשיחות עם בכירים מהמשטר נאמר לנו כמובן כי האנשים מגיעים למתקנים מרצונם, אך ברור כי ההליך "מורכב" קצת יותר, וכשלוחצים על הפקידים הם מודים שלעיתים מדרבנים את האנשים להגיע כדי למנוע פשע עתידי, ולא בגלל פשעים שביצעו.

התהליך שבסופו מגיעים העצירים למתקנים מתחיל מתוך הקהילה, כאשר גורמי שיטור מקומיים או קרובי משפחה מדווחים כי התנהלותם של אנשים מסוימים אינה תקינה. ה"סימנים המחשידים" יכולים להיות גם דברים שבעולם המערבי נחשבים לנורמליים אך בסין, ובמיוחד בפרובינציית שינג'יאנג, גורמים להרמת גבה: התקרבות מהירה לדת והבעת מחשבות קיצוניות; התרחקות מהחברה והסתגרות; הקפדה פתאומית על אכילת אוכל חלאל ועוד.

אי אפשר להסתיר את העובדה שבמקרים מסוימים, המשטר שם במעצר גם אנשים שבסך הכל מנסים לקיים אורח חיים דתי ללא כל קיצוניות, אך במקרים אחרים נראה כי האנשים שנלקחו למעצר הם כאלו שבכל מקרה נחשבים לבעייתיים בחברה, וההתקרבות לדת היא רק עילה רשמית. 

העצורים עצמם מעידים - מרצון או שלא - כי הם מגיעים למתקנים בגלל ש"המחשבות הזדהמו בקיצוניות", והמשפט הזה חוזר על עצמו כמעט בכל שיחה עימם. בין שהם מדברים מהמיית ליבם ובין שמתוך הוראה מלמעלה כדי ליצור תמונה אידיאלית, השוהים במתקנים משמיעים ממש שביעות רצון מעצם היותם כאן. בין השאר אמרו לנו במהלך הביקור: "אני לומדת את תחומי העניין שלי ואני מרוצה מאוד"; "אני סיני, ואבותיי גם היו סינים, ואני רוצה שהמשטר הסיני יידע את זה"; "זה לא בית סוהר, זה בית ספר"; "אני יוצא הביתה בסופי השבוע ואני חוזר לאחר מכן"; "זה מרגיש כמו אוניברסיטה פה". 

לטענת המשטר הסיני, מי שמגיעים למתקנים לומדים סינית, ידע כללי על סין ועל החוק והחברה ברפובליקה, וגם מקבלים הכשרה מקצועית בתחומים כמו אלקטרוניקה ותפירה, שיעזרו להם להשתלב. 

הכניסה לאחד מ"מרכזי ההכשרה המקצועית"

אלא שדברי הנועם שהשמיעו בפנינו נציגי המשטר והעצירים רחוקים ממה שדווח עליו ברחבי העולם וגרר ביקורת קשה על הדרך שבה התנהלה המהפכה באזור. רבים האשימו את הסינים שהם מחזיקים רבבות ואולי אף מאות אלפי מוסלמים במעין "מחנות ריכוז" ופוגעים אנושות ברקמה האנושית בחבל, ולמעשה מוחקים את התרבות המקומית. גולים אויגורים אף טענו כי מתבצעים עינויים, אך לא סיפקו לכך הוכחות. המשטר, כאמור, מכחיש זאת מכל וכל ואומר כי כולם ירוויחו מהיציבות, גם אם הדרך תהיה קשה. 

בכלל, עניין ה"יציבות" גם טבוע היטב בתודעה של האזרחים הסינים. מלחמת האזרחים שקדמה לכינונה של הרפובליקה העממית בשנת 1949 עדיין נחשבת לפצע פתוח (בעיקר בגלל המשך הפילוג עם טייוואן, שאליה ברחו מתנגדי המשטר הקומוניסטי). סין רואה ביציבות ארוכת טווח ערובה לשלמותה, לא רק בשינג'יאנג אלא גם בשאר חלקי הרפובליקה. אם תשכיל ליצור יציבות, בסופו של דבר תוכל לגרום לאיחוד מלא גם עם טייוואן ותמשיך לשמור על הונג קונג, כך מאמינים בבייג'ין. 

יש שטוענים שהמהלכים הסיניים קשים מדי, אך צריך לזכור שבכל רחבי סין הדת תמיד מקבלת עדיפות שנייה שכן המדינה מוגדרת כמדינה חילונית. לכן בשינג'יאנג המצב מודגש עוד יותר, בגלל הצורך (מבחינת הסינים) בשינוי התפיסתי של האזור - מפרובינציה מוסלמית לפרובינציה כלל־סינית. 

קשה למצוא מסגדים ברחובות (לפחות באזורים שהראו לנו), למעט כאלו שנמצאים במרכזי הערים הגדולות ותחת פיקוח הדוק, והם למעשה מרכזים קהילתיים ופחות מוסדות דתיים. קריאת מואזין אינה נשמעת (לטענת הרשויות יש קריאה לתפילות מדי פעם), אנשים עם זקן אינם נראים ברחובות. בכל פינת רחוב אפשר לראות תחנת משטרה, וגם ניידות המשטרה נראות כאילו נלקחו משדה הקרב. 

מנגד, אי אפשר שלא לחוש תחושת ביטחון, ואין כל חשש ברחובות מפני קיצוניות. סביר שגם האזרח הפשוט מעדיף את המצב הקיים על פני הכאוס ששרר במקום לפני חמש שנים, במיוחד לאור העובדה שמדובר בפרובינציה שגובלת במדינות דוגמת פקיסטן ואפגניסטן, שבהן הקיצונים מחכים להזדמנות לזלוג ולהתרחב למדינות שכנות. 

מחכים למשקיעים הזרים

המצב הנוכחי הביא לכך שסין רואה עצמה כחלק מחוד החנית נגד האסלאם הקיצוני, ובאופן מיוחד נגד דאעש ואפשר לומר - כנפש תאומה של ישראל. משום שכפי שישראל נושאת את דגל המאבק באסלאם הקיצוני במזרח התיכון, סין מעוניינת להבהיר, בתור הגורם הדומיננטי במזרח ומרכז אסיה, כי היא לא מתכוונת לתת לאזור הזה להידרדר לתוהו ובוהו.

מבחינת המשטר הסיני, התוצאות המיידיות מהמדיניות הנוקשה הוכיחו את עצמן מעל ומעבר: הפיגועים הופסקו כליל וכבר כמה שנים היציבות נשמרת. שינג'יאנג נמצאת כיום על המפה ומתחילה להפוך לליבה הפועמת של מרכז אסיה, גם אם המשקיעים עדיין לא זורמים בהמוניהם. 

כמו ישראל במזרח התיכון, סין סבורה שהיא הילד ששם את האצבע בסכר ומונע מדאעש להקים ח'ליפות אסיאתית בחסות האויגורים. בכלל, נציגי המשטר רוחשים כבוד עצום לישראל הקטנה בזכות דרך ההתמודדות שלה עם אתגרי הביטחון. 

בבירת החבל אורומצ'י, הוקם מוזיאון המתאר את פיגועי התופת הקשים שביצעו הבדלנים המוסלמים בסין. אפשר לראות את אמצעי הנשק המתוחכמים של המחבלים, את סרטי ההוצאה להורג שלהם ושבועת האמונים לדאעש, ועוד שלל תצוגות שונות שמראות עד כמה החבל הזה היה, לפחות מבחינת הסינים, במצב קשה שהצריך תגובה קשה - לא רק עבורם אלא עבור כל המדינות שוחרות השלום ובמיוחד אלו שרוצות שמרכז אסיה יפרח. 

מצד אחד המדיניות הזאת השיגה את יעדה מבחינת היציביות הביטחונית והפריחה הכלכלית המתמשכת. אחרי הכל, מדובר בשטח עתיר מחצבים, שממנו סין רוצה לפרוץ החוצה באמצעות מערכת כבישים ומסילות רכבת חובקת עולם, במסגרת יוזמת ה"חגורה והדרך" שהפכה להיות ספינת הדגל המדינית של נשיא סין שי ג'ינפינג, שתמונתו נישאת בגאון ברחובות הערים בפרובינציה. 

הנחישות הסינית מלמדת שבסופו של דבר תהיה אינטגרציה מלאה בין האויגורים לשאר הסינים, ורבים סבורים שמתקני המעצר (או מרכזי החינוך מחדש) הם רק שלב זמני. לצד זאת, דווקא בגלל שהאזור הפך להיות שם נרדף למדינה שמנוהלת באגרוף ברזל, יהיה קשה להביא משקיעים זרים. אבל לסינים יש סבלנות, ומבחינתם הצלחה נמדדת בעשרות שנים. 

* הכותב היה חלק ממשלחת עיתונאים מרחבי העולם שהוזמנה לסיור מטעם המשטר הסיני בפרובינציית שינג'יאנג

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו