בירושלים - החינוך עובר במשפחה

הבניין השתנה - המשפחה נשארה | 70 שנה במבנה אחד

עידית טבת (54) היא מנהלת בית הספר היסודי "הניסויי" שנמצא במרכז ירושלים. 

בבית הספר היא עובדת כבר 25 שנים. עידית החלה את הקריירה החינוכית כמורה למדעים, התקדמה לתפקיד סגנית מנהלת, ולפני שש שנים קיבלה את ניהול בית הספר. המבנה שהיא מגיעה אליו כל בוקר היה בית הספר היסודי של אמא שלה, אירה אורן - שהיתה בעצמה אשת חינוך. "המבנה שבו שוכן בית הספר, היה בעבר בי"ס ארלוזורוב של זרם ילדי העובדים", היא מספרת.

עידית טבת. נשארה במבנה // צילום: מרים צחי

לדבריה, "אמא, שהלכה לעולמה, למדה בו עוד ב־1948. לימים הפכה מורה, במשך 25 שנים היא לימדה בביה"ס היסודי דוד רמז במוסררה ובביה"ס כרמלי במושבה הגרמנית".

למבנה יש משמעות עבורה. "לדעת שפה אמא שלי למדה, זה משמעותי - בטח למי שעוסקת בחינוך", היא אומרת. 

עידית טבת. יד ביד עם אמא שלה, אירה אורן

גם ילדיה של עידית טבת, נגה (28) ויואב (26) למדו בבית הספר הניסויי, בתקופה שבה אמא שלהם היתה בו מורה וסגנית מנהלת. "אמא שלי, אני וילדיי - מבלים כבר שלושה דורות באותו מבנה". כיום, "בית הספר הוא מאוד מיוחד, והיה לי ברור שהילדים שלי ילמדו בו. זה קורה לעוד מורות בבית הספר - מי שמלמד פה חייב שגם הילדים ילמדו בו".

עוד בנושא: 

• חוזרים ללימודים עם "ישראל היום"

• התחזית: יותר תלמידים יהודים, פחות תלמידים ערבים

• מצלמות בגנים? התמריץ הכספי לא אושר

• בלי לשבור את הראש: מתכונים לארוחת עשר

• מורים? אל תפרסמו תמונות ברשתות החברתיות

הבית בתוך בית הספר: סבתא עם חמישה נכדים - בחצר

רחל מור (59), מקיבוץ רמת רחל, מנהלת את מרחבי הלמידה בבית הספר היסודי זלמן ארן בתלפיות. 

בעבר היא היתה מחנכת, הקימה וניהלה את החטיבה הצעירה בבית הספר. לרחל יש חמישה ילדים, שניים מילדיה התחנכו בביה"ס זלמן ארן. הבת הבכורה, איה אלון (38), היתה עד שנת הלימודים האחרונה מחנכת כיתה בבית הספר זלמן ארן - כך שהאם והבת עבדו יחד. כעת, איה מיועדת לחנך כיתה ב"ענבר", בית ספר חילוני חדש שמיועד לבנות בלבד. 

רחל ונכדיה. יתראו בביה"ס // צילום: אורן בן חקון

בשנת הלימודים הקרובה, חמישה מנכדיה של רחל ילמדו בבית הספר זלמן ארן: הילדים של בתה, זיו עלפי - אלה (9.5) שעולה לכיתה ד', אחיה אדר (6) שעולה לכיתה א' ואיתי בן ה־5, שעולה לגן חובה בתוך בית הספר; וגם ילדיה של הבת איה ילמדו בבית הספר - רוני (8) שעולה לכיתה ג' ואיתמר (6) שעולה לכיתה א'.

רחל מור וילדיה איה, זיו ובן. מנהלת את ביה"ס של נכדיה

"המושג 'בית ספר' מכיל את המילה 'בית', ובעיניי יש בו מעין תחליף למשפחה", אומרת רחל. בעיניה, "זה טבעי שהילדים והנכדים שלי יהיו בבית הספר". לדבריה, הקשר המשפחתי מפליא לא מעט תלמידים: "כשהתלמידים שומעים את הנכדים קוראים לי סבתא, זה מפליא אותם. הם שואלים: 'את באמת סבתא שלה?' אף שבהתחלה התחבטתי בסוגיה, השלמתי עם זה". הנכדים נולדו לעובדה שהיא דמות מרכזית בבית הספר, "וחיים עם זה בשלום ובשמחה".

חפיפה משפחתית: המנהלת שהחליפה את אביה בתפקיד

אורית ווייל (39) מנהלת זה חמש שנים את בית הספר נועם בנות בקריית משה, שבו לומדות כ־600 תלמידות (כיתות א'-ח'). המנהל שאותו החליפה בתפקיד הוא לא אחר מאשר אביה - הרב אריה בצלאל (73), שהיה מנהל ביה"ס כ־35 שנה. "הוא דמות ראויה  להערצה, פשוט מיתוס", אומרת אורית, שמציינת כי "יש לו עין טובה לכל התלמידות. הוא הכיר את כל תלמידותיו ואת המשפחות שלהן". 

אורית, הרב אריה והנכדה הללי. כולם ב"נועם" // צילום: מרים צחי

הרב אריה, לדברי אורית, "חינך אותנו לאהבת העם, התורה והארץ, פשוטו כמשמעו". בשנה שבה אביה החליט לפרוש, אורית קיבלה הצעה לנהל את בית הספר. "חשבתי שעושים עלי מתיחה", היא מציינת. באותה תקופה היא עבדה כמחנכת באולפנת צביה במעלה אדומים, ובדיוק סיימה תואר שני בניהול מערכות חינוך. זה היה הכיוון שלה, "אך בעתיד הרחוק יותר", היא מסבירה. 

אורית החליטה לגשת למכרז של משרד החינוך, וכשנפתחה השנה, החלה לנהל את בית הספר נועם. "המינוי הגיע עד לדרגים הכי גבוהים, כי בכל זאת הייתי 'הבת־של' של המנהל המפורסם", משתפת אורית, שהגיעה "עם רצון לשמור על הייחודיות הנפלאה של בית הספר".  

הרב אריה ובתו אורית. "אבא הוא דמות ראויה להערצה"

בתה של ווייל, הללי בת ה־11, עולה לכיתה ו' בבית הספר שבו היא מלמדת. בת נוספת, שרה (14), סיימה השנה את כיתה ח' בבית הספר. למעשה, היא החלה את הלימודים כשסבא שלה היה מנהל בית ספר, וסיימה כאשר אמא שלה ניהלה את בית הספר. המשפחה המונה שמונה ילדים התגוררה בקריית משה, ושלוש נשים נוספות מתוכם בחרו בחינוך: חגית קרמר, סגנית מנהלת בבית ספר במעלה אדומים, ליאת בן־מרגי - גננת בבית שמש; ואלישבע רזווג - רכזת מגמת מחול בנווה צוף. "נשמנו את תחום החינוך", מסכמת ווייל.

שלושה דורות בחינוך: סבא, אבא ונכד מנהלי בתי ספר בבירה

יואב (זימי) זמרן, בן 53, הוא המשנה לראש מינהל החינוך בעיריית ירושלים. לתפקידו הנוכחי הגיע "זימי" לאחר עשר שנים שבהן ניהל את בית הספר הניסויי, ושבמהלכן גם הקים בית ספר נוסף. זמרן הוא דור שלישי של מחנכים ומנהלי בתי ספר.

יואב ואיתי זמרן. ניהול חינוכי כדרך חיים // צילום: אורן בן חקון

סבא שלו, פנחס, היה סגן מנהל בית הספר אליאנס, ולאחר מכן מנהל בית הספר דעת. אבא שלו, איתי (81), היה תלמיד של הסב פנחס באליאנס, ואף היה מורה בבית הספר דעת. לימים, איתי (אבא של זימי) הקים וניהל את  בית הספר התיכון הניסויי (ששכן במבנה בית הספר אליאנס). לא רק זאת - יואב זמרן ושתי אחיותיו, אביטל ועידית, היו תלמידים בבית הספר של אביהם. "לי היה בסדר להיות תלמיד של אבא", מספר יואב (זימי) זמרן, "הייתי תלמיד לא הכי חרוץ, אבל ביליתי הרבה בפעילות חברתית. לאחותי עידית היה קצת יותר קשה, בשלב מסוים היא עברה לבית ספר אחר". 

לימים הגיע זימי עצמו לניהול בית הספר הניסויי (שכבר החליף מקום לגן העצמאות), ובתפקידו היה מנהל ביה"ס שלמדו בו שלושת ילדיו: מורן (26), זיו (24) ורז (22). "הילדים היו ממש בסדר עם זה שאני מנהל שלהם", מציין זמרן, שמוסיף בחיוך כי יום אחד, בדרך לבית הספר, "הבן שלי רז שאל אותי אם גם הוא יהיה חייב לנהל את בית הספר הניסויי, אז עניתי לו שהייתי רוצה שיהיו לו עוד הצעות".

משפחת זמרן. סבא פנחס (מימין) וממשיכי דרכו החינוכית

כיום, בנותיו הגדולות לומדות עבודה סוציאלית והבן הצעיר השתחרר לא מכבר מהצבא. "עבודה עם אנשים זה משהו שעובר במשפחה, בעיניי חינוך זה אחד הדברים היותר חשובים שאפשר לעשות", מסכם זימי. "כשהשתחררתי מהצבא, נשבעתי לעצמי שלא אהיה מורה, התעסקתי בביטחון, אבל בסוף הבנתי שאם אני רוצה לעשות משהו משמעותי בחיים - זה רק חינוך".

חינוך לפני השואה - ואחריה

אורלי לינדנר־בוכהיים (60) היא מורה לסוציולוגיה, ספרות ותנ"ך זה 30 שנה בבית הספר רנה קסין. את האהבה לחינוך קיבלה מאמא שלה, לולה לינדנר, שהיתה גננת בשכונת קטמון. "אמא חינכה מאות", מספרת אורלי, "היא באה ממשפחה של מורות, אחיותיה שנספו בשואה היו מורות, גם היא למדה הוראה, שרדה את השואה וכשעלתה לארץ עבדה כגננת".

לדברי אורלי, למקצוע של האם היה מקום מרכזי בבית. "הכל הסתובב סביב הגן. אבא שלי היה איש טכני, אז כל פעם שהיה צריך לתקן משהו בגן, הוא היה עושה את זה", אומרת אורלי. 

אורלי ונעמי. בדרך החינוך // צילום: מרים צחי

מדי פעם, כשאמא שלה רצתה לכתוב משהו להורי הגן, "היא היתה נותנת לנו לעבור על זה. היא לא בטחה בעצמה וסירבה להניח לשגיאת כתיב להתגנב". זו הסיבה, לדעתה, שלתקופה קצרה אמה אף היתה הגננת שלה. הרציונל היה "שהיא לא תאחר לפתוח את הגן שלה בזמן".

הגננת לולה (מימין). עם בתה אורלי (מוקפת בעיגול)

כאן לא נגמר הקשר המשפחתי להוראה: גם בתה של המורה אורלי, נעמי בוכהיים (28), סיימה תואר ראשון בחינוך ועומדת להתחיל את התואר השני בייעוץ חינוכי. הן נעמי והן אחיה, מיכאל, למדו בבית הספר שבו אימם לימדה. "מובן שביקשתי לא ללמד בשכבה שלהם", מבהירה אורלי.

הנציג באסיפת ההורים - אבא

שולי רוזנק (49) מנהלת את חטיבת הביניים בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. 

שולי, שנולדה וגדלה בירושלים, למדה בנערותה בביה"ס פלך (תורני־ניסויי) לבנות. היא סיימה ללמוד שם בשנת 87', ותוך חמש שנים כבר חזרה אליו - הפעם כדי ללמד בו. בד בבד, היא השלימה את לימודים האקדמיים, ובמשך 14 שנים עבדה כמחנכת וכמורה למחשבת ישראל ולהיסטוריה.

בתה אורי (16), עולה לכיתה י"א בבית הספר אוולינה. "כמו כל הורה וילד, אורי היתה מגיעה אלי בהפסקות ומבקשת כסף", היא מספרת בחיוך, "הימצאותה היא תענוג גדול. מובן שיש גבול שלא חוצים, ומי שמגיע לאסיפת ההורים זה בן זוגי אליק". 

אורי ושולי. "אפשר כסף?" // צילום: אורן בן חקון

מדי פעם, "מתגנבת איזו מורה לחדרי לספר על מעלליה של אורי, אבל תמיד ממקום טוב". ואם חשבתם שזה מפריע לבת, "אני ממש אוהבת ללמוד עם אמא", אומרת אורי, "זה לא משפיע עלי, גם חברות שלי רגילות לזה". 

שולי ואורי. הפכה למנהלת של בתה 

אביה של שולי, מיכאל רוזנק, היה פרופסור לחינוך, והפציר בה לעסוק בתחום. גם בתה הגדולה, טליה, כיום חיילת, הלכה בדרכה ומשרתת בחיל החינוך. "אהבתי לחינוך נולדה מגיל צעיר, ואנשים רבים השפיעו עליה", מסכמת שולי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו