האזרחים זועמים: "הצנזורה יורדת לחיינו"
השבוע לפני 70 שנים פורסם בעיתונות העברית תרגום של כתבה מה"ניו יורק הראלד טריביון" האמריקני, שעסקה בצנזורה בישראל, ובה צוין ש"אפשר להבין שמדינה שזה עתה יצאה ממלחמה קשה עם שכנותיה תפעיל מערך של צנזורה, אך בישראל הצנזורה נשכנית וקשוחה במיוחד".
הצנזורה הצבאית קיבלה על עצמה לטפל גם בנושאים לא צבאיים רבים, ובעיתונות החלו להתפרסם מכתבים למערכת מצד אזרחים שזעמו על פעולות האכיפה, רובם מציינים ש"הצנזורה יורדת לחיינו".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
כך, למשל, התלונן אזרח ב־22 באוגוסט 1949 שאמו באמריקה מעוניינת לשלוח אליו מקרר חשמלי במתנה ומבקשת לקבל הנחיות כיצד עליה לפעול. "שבועיים אחרי ששלחתי אליה תשובה קיבלתי בחזרה את המכתב ששלחתי, ובו הודעה מהצנזורה שהמכתב לא נשלח ליעדו מכיוון שקיים בו כביכול מידע הנוגע לחוקי מטבע זר בישראל", כתב האזרח המתוסכל.
דוגמה נוספת להכבדת ידה של הצנזורה על תושבי ישראל אפשר לראות בהנחיה לציבור שהוציא השבוע לפני 70 שנים הצנזור הראשי, גרשון דרור, בכרוזים שהודבקו על לוחות המודעות ברחבי הארץ. על פי ההנחיה, נדרש כל אזרח היוצא לחו"ל להגיע טרם נסיעתו למשרד הצנזור ולהגיש לבדיקה את כלל הניירות שהוא מתכוון לקחת עימו, "כולל מכתבים, מסמכים, תמונות ועוד", והתראה ש"כל מסמך שיימצא בחפצי הנוסע בזמן הגעתו לטיסה שלא יישא את חותמת בדיקת הצנזור - יוחרם".
בעקבות ההתמרמרות הגוברת והולכת של האזרחים נגד פעולות הצנזורה דרשה מפלגת האופוזיציה מפ"ם "לקיים דיון דחוף בכנסת בנושא הפגיעה בפרטיות האזרח והתעמרות שירותי הצנזורה בתושבים".
משווקים את הגליל העליון: "אקלים מבריא עם עתיד מבטיח"
המשורר והסופר העברי הנודע דוד שמעוני נסע בתחילת אוגוסט 1949 לבקר במושבה מטולה שבקצה הגליל העליון, והשבוע לפני 70 שנים פרסם את רשמיו בעיתון "דבר". כתבתו נפתחה במילים: "הכפר הוא קטן, בתיו שורותיים, אך סביבותיו - תאווה לעיניים".
המושבה מטולה, סוף שנות ה־40
ואכן, לאורך הרחוב היחיד במטולה של 1949 נפרסו שתי שורות של בתים שבהם חיו כ־40 משפחות, שכללו יחדיו כ־200 נפש. הנוף היה אכן נהדר, אך מצבה של מטולה היה בכי רע בשל המרחק מלב הארץ, לצד פגעי טבע, מחסור במים ומצב ביטחוני רעוע.
"למושבה שטחי חקלאות עצומים המשתרעים על 8,500 דונם, ורובם טרם מנוצלים", דיווח שמעוני. "המחסור הקשה במים ייפתר בקרוב, כשמשרד החקלאות והסוכנות ימלאו את התחייבותם לממן תשתית להעברת מים ממפל התנור הסמוך לשטחי החקלאות של המושבה".
בהמשך לדברי שמעוני הודיע ג' שעוני, ראש המועצה המקומית: "קיימת כעת הזדמנות יוצאת דופן, שכן איכרי מטולה מוכנים להפריש בנדיבות ובחינם מאדמותיהם לכל משפחה שתגיע להשתקע במטולה בתקופה הקרובה. ידינו מושטות גם לעבר משפחות של עולים, וליבנו פתוח ומוכן לאמצם אלינו בחום".
שעוני דיווח שקיימת תוכנית לקליטת 72 משפחות, "שיוכלו לעסוק בחקלאות וגם בענף הקיט והנופש, שכן מטולה ידועה גם באקלים נוח ומבריא". הוא סיים באומרו ש"פינת קסם זאת תיהפך במהרה למושבת קיט, ואין ספק שכל מי שיתקע יתד כאן בקצה אצבע הגליל, עתידו מובטח".
"העולים זקוקים לעיתון עם ניקוד"
ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שפעל לקידום השפה העברית, פנה השבוע לפני 70 שנים לעורכי העיתונים בארץ, בבקשה לשקול הוצאה לאור של עיתון שייועד לעולים חדשים.
כרזה לעידוד לימוד העברית // עיצוב: וורוביצייק
"העולים משתוקקים ללמוד עברית, ועיתון יומי מנוקד יאפשר לחבר את העולה החדש עם הוויית החיים בארץ. עיתון כזה יבטיח למו"ל נאמנות של קוראיו, שכן לאחר שהעולה ישתלם בעברית באמצעות העיתון המנוקד, הוא ימשיך ויקרא את העיתון היומי הרגיל שאתם מוציאים לאור".
באותם ימים לא יצא בארץ עיתון מנוקד בעברית, אחרי שעיתון בשם "הגה", בהוצאת "דבר", נסגר שנתיים קודם לכן, בתום כמה שנות פעילות. "הגה" כלל 12 עמודים בעברית קלה, באותיות גדולות ומנוקדות, ומילים קשות במיוחד תורגמו לגרמנית, שכן ה"יקים" היו פלח שוק עיקרי של קוראי העיתון.
"הגה", שהופץ בכמות של כ־6,000 גיליונות, לא הגיע לרווחיות, שכן עבודת הדפוס, בשל הצורך בניקוד, היתה כפולה. לקראת סוף 1949 נעשה ניסיון נוסף להוציא את "הגה", והוא פעל כשבועון בעברית מנוקדת - עד שב־1951 החל העיתון "דבר" להוציא לאור במקומו עיתון מנוקד בשם "אׁמֶר", שפעל 35 שנים רצופות, עד 1986.
ב־1956 החל משרד החינוך להוציא לאור שבועון לעברית קלה בשם "שער למתחיל", שהודפס באותיות גדולות ומנוקדות ועסק במגוון נושאים מההוויה הישראלית, שהתאימו לעולים - וגם לתלמידי הכיתות הנמוכות. השבועון נסגר ב־2012.
"להוקיע המשתמטים!"
השבוע לפני 70 שנים נשלחה עצומה למשרד הביטחון, שנחתמה על ידי מאות אזרחים. "לא מזמן נמסרו אותות גבורה לתריסר מחיילינו שהצטיינו במלחמה וסיכנו את נפשם למען המולדת", נכתב בה, "אך אנו דורשים במקביל שיחולק גם 'אות הקלון' - לכל אלה שלא רק השתמטו וברחו משדה הקרב, אלא אף ממדינת ישראל". העצומה התייחסה בעיקר לצעירים ממשפחות בעלות יכולת, שעם תחילת הקרבות נשלחו על ידי הוריהם לחו"ל, מי באמתלת לימודים ומי לצורכי "ביקור משפחתי", כביכול, ובכך נמנעו מגיוס כחוק.
מחנה השבויים מתרוקן
350 ערבים תושבי הארץ, שנתפסו במהלך המלחמה כשבויים, נשלחו ב־22 באוגוסט 1949 לבתיהם בעכו, בחיפה ובכפרי הסביבה. היתה זאת קבוצת הלוחמים הערבים האחרונה ששוחררה, בהתאם להסכמי שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העצמאות. המחנה הגדול, שהכיל גם שבויים מכל צבאות ערב, התרוקן כמעט לחלוטין, ונותרו בו שבויים שסירבו לשוב לבתיהם, בטענה שהם מעדיפים לחיות במדינת ישראל. ממשרד הביטחון נמסר ש"עניינם יוכרע בתוך חודש ימים".
"יום הרצל" בהרצליה
הרצליה, הנושאת את שמו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הקדישה ב־24 באוגוסט 1949 יום מיוחד לזכרו, במלאת שבוע להעלאת עצמותיו לירושלים. בתחומי המושבה התכנסו כל נציגי המועצות המקומיות וועדי המושבות בשרון. בניינים רבים קושטו בדגל הלאום, ורבים התגודדו בחזית בניין המועצה המקומית. דגל ישראל הונף לקול תרועות חצוצרה, ונשיא מועצת הרצליה הודיע שבכוונת המושבה לציין יום זה בכל שנה, באותו תאריך. בדיעבד החליטה כנסת ישראל לציין את "יום הרצל" ביום הולדתו, שחל בי' באייר.
בנימין זאב הרצל
הנעלמים / מכוניות שהיו
לארק
3,650 מכוניות לארק, שחלקיהן יוצרו במפעל "סטודיבייקר" האמריקני, הורכבו בישראל על ידי "קייזר־אילין תעשיות" בשנים 1966-1960. היתה זאת מכונית מפוארת יחסית לשנות ה־60, שהוצעה בשני דגמי מנוע: שישה צילינדרים בנפח 2,800 סמ"ק ובהספק 90 כ"ס, ושמונה צילינדרים בנפח 4,250 סמ"ק ובהספק 180 כ"ס. בשל עוצמתה נרכשו עשרות מכוניות לארק על ידי צה"ל, לשימוש הרמטכ"ל, האלופים ואלופי המשנה.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
הצרכנייה / פריטים מאז
טייפ קסטות
פריט שסימל מהפכה של ממש בהרגלי ההאזנה למוזיקה בזמנים ההם, שכן בהיותו קומפקטי ומופעל בסוללות, הוא אִפשר להאזין למוזיקה מחוץ לבית, בטיולים, על שפת הים, בפיקניק וכו'. המוזיקה נוגנה מקלטות קטנות ("קסטות"), שאותן היה אפשר לרכוש כשהמוזיקה כבר מוקלטת בהן, והיתה גם אפשרות להקליט מוזיקה על גבי קסטה ריקה, כשהטייפ הוצב בקרבת רדיו או רמקול של פטפון בסלון.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
מחירי הנדל"ן בתל אביב משתוללים
חשבתם שרק היום יקר לגור בתל אביב? כבר ב־1949 נבנו רחובות ובתים חדשים בעיר בקצב מזורז (בצילום), ומחירי הדירות עלו בקצב מסחרר. בתוך שנתיים, בין 1947 ל־1949, התייקרו הדירות בכ־125 אחוזים בממוצע. דירת שני חדרים בתל אביב, עם מטבח ושירותים, נמכרה ב־1949 בסכום של 2,500-2,000 לירות, כשמשכורתו של פועל ייצור עמדה אז על 75-50 לירות בחודש, ואילו מנהל בכיר השתכר 110 לירות
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
