באחד הימים הקיציים האלה קבענו להיפגש עם חברים בחוף הים. החבר'ה, שחיים באזור השרון, הציעו שנגיע לנקודה בשם "הזולה של כושי" או "החוף של כושי", וזה כבר נשמע לנו אחלה.
אחרי הכל, מה ביקשנו לעצמנו? אשליה קטנה של סיני. לא יודע למה, משהו בשם המקום לגמרי לקח אותנו לסיני. שלוות עולמים. זולה. הילדים מריחים כמו תערובת של קרם הגנה וארטיק לימון, ואנחנו עם קפה קר ותחושה של טיול סוף תיכון.
כמו שנאמר: תן לשים ת'ראש על דיונה. רק בלי לנסוע יום שלם, בלי לעבור את כל טקס הבקשיש המפרך והמביך מול הפקידים בטאבה, ובלי לחשוש שכל ההתרעות יתממשו דווקא ברגע שבו סוף־סוף יגישו לך את מיץ הגויאבות הארור שהזמנת לפני שעתיים וחצי.
יאללה, נוסעים! וכך בספונטניות של הרגע ארזנו כמה דברים הכרחיים. הלכו שעתיים. אספנו את הילדים - שבדיוק החליטו שלא בא להם לנסוע - ו־40 דקות אחר כך נכנסנו למכונית, ופקדנו על האפליקציה לקחת אותנו בסערה למקום ההוא של כושי.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
לא נעים לי להודות בזה, אבל אנחנו משפחה הלוקה בטכנופוביה תורשתית. אצלנו עדיין מתלהבים בקולניות מכל פטנט דיגיטלי שהוא מתוחכם יותר, נגיד, ממגרפה. אשתי, למשל, מסוגלת לריב עם הילדים מי ילחץ על הכפתורים במעלית. אבל חידושים טכנולוגיים שעוקפים גם את הצורך בלחיצת כפתור? נו, טוב. מה אני יכול כבר להגיד על זה.
למשל, הקטע הזה עם אפליקציית הניווט, שאתה יכול לדבר עם המכונית שלך. להתיישב, ופשוט להגיד לאן אתה רוצה לנסוע. והאוטו שלנו - שהוא לא גדול ולא ירוק וכבר לא ברור אם הוא משרת נאמן או ישות שמימית - מקשיב בשתיקה ומאזין תפילת עמו ישראל.
ואם אין לך מומי דיבור קשים או מבטא מוזר שעדיין לא מוכר למדע, אז האפליקציה - שהיא כמובן השכינה של אותו אל ממוחשב - גם כותבת את זה נכון על המסך, וכבר מוכנה לקחת אותך לשם. ובכן, לא נראה לי שאנחנו הולכים אי פעם להתאושש מזה.
אז התיישבנו וחגרנו, כחכחנו קלות ואמרנו להוד אפליקציותה את המילים "המפגש של כושי", ואז זה קרה.
המכשיר סירב לרשום את המילה האחרונה על המסך.
ניסינו לומר את זה ברור יותר. כלום! ניסינו לעשות מבטא רוסי. תימני. חיקינו את צבי סלטון אומר "המפגש של כושי". את איילת שקד אומרת את זה. ניסינו לחקות את אריק לביא מחקה את ציפי שביט. ולסיום גם את ערן זרחוביץ' מחקה את עו"ד שפטל. כלום!
המכשיר סירב לשתף פעולה. הוא כתב רק "המפגש של..." אך במקום המילה "כושי" הוא השאיר סימנים גרפיים אקראיים על המסך. רגע! פתאום הבנו. כלומר, אחד הילדים הבין. הוא לא מוכן לבטא את המילה הזאת. יש לו גבולות, לאל האפליקציה הכל יכול. יש מילים שהוא לא מוכן אפילו לשמוע, בטח שלא להעלות על הצג.
הוא מוסרי יותר מאיתנו, אנין הרבה יותר. אם הוא משרת, אז הוא משרת בריטי קלאסי מהסוג שלפעמים זורק אל אדוניו מבט ביקורתי. שוב שתית כוסית מיותרת של ג'ין, מילורד! ואם הוא בתפקיד הישות השמימית, אז הוא לא רק יודע הכל ולא רק כל יכול - הוא גם שופט!
שתיקה השתררה במכונית המשפחתית. הרגשנו נזופים. לא ראויים למכונית שלנו. בחיים לא העליתי על דעתי שלמכונית שלי יש אג'נדה. לאט־לאט הבנו שאין טוב בלי רע. ומי שמתלהב מהמכשירים שהולכים ונעשים מתוחכמים, צריך להכין את עצמו לרגע שבו הם יתנשאו עליך ויתחילו לעשות נו־נו, להביע הסתייגויות ולומר "עד כאן!"
זה היה צפוי. הכל התחיל בצפצופים הטורדניים האלה שהודיעו לנו שמישהו מהנוסעים לא חגור. חשבנו שזאת סתם תזכורת יעילה. לא הבנו שמערכת היחסים עם המכונית מתחילה להשתנות, וברגע שאתה מתחיל לתת לה להעיר לך, זה לא ייגמר בטוב.
אם לא נעצור את זה עכשיו, כולנו עוד נמצא את עצמנו מול קולפני־ירקות שיודיעו לנו מה הם לא מוכנים לקלף ותנורי אפייה שיתעקשו לברר מה ההכשר של העוף לפני שיסכימו לפתוח את הדלת.
• • •
פתאום שמנו לב שהילדים מבסוטים מהתגובה של המכונית. נזכרנו שהוויכוח הזה לא התחיל היום. ובכן, היתה לנו פעם קלטת של שירי ילדים ישנים. זמרים נחשבים עם קולות מזוהים שרו שם "יש לנו תיש" ו"אני עומדת במעגל ומביטה סביבי", וכולנו הצטרפנו בפזמון.
אבל כשהם הגיעו ל"פעם הייתי בתימן, שם ראיתי כושי קטן", הילדים הביטו זה בזה, ואחר כך בנו. והפרצופים שלהם אמרו דבר אחד: גם לשיר הזה אתם מתכוונים להצטרף? איזה מין הורים אתם, ולמה אתם כל כך בטוחים שמותר לכם להסתובב חופשי?
ניסינו להתגונן, כמובן. אמרנו שישראל זה לא אמריקה. לנו מעולם לא היו עבדים מתוצרת אפריקה, ובכלל אין אצלנו מספיק כותנה כדי להצדיק עבדות. כך שאין מה להשוות, ואין שום סיבה לראות במילה הזאת שריד פוגעני לימים של אפליה וניצול.
ירדנו קצת על ה־PC ועל הצדקנות הבלתי נסבלת שלו, אבל אף אחד לא התרשם. הלכנו גם על האופציה התנ"כית - ספר הספרים הוא מעיין נובע של תשובות מחץ - ואמרנו שבסך הכל מדובר בארץ כוש, ושגם למשה רבנו היתה אישה כזאת והכל בסדר, אבל הילדים רק עיקמו את הפנים עוד יותר.
הרושם הכללי היה שהם שוקלים ברצינות למסור את עצמם לאימוץ, ואותנו לשלטונות, ועם הזמן הבנו שכשמישהו מרגיש פגוע, הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה להתווכח איתו על זה.
הבנו אז עוד משהו. לנו היו רגישויות שלהורים שלנו לא היו. כעת גם הילדים שלנו עושים לנו את אותו דבר וגורמים לנו להרגיש קצת ניאנדרתליים. כולנו ארצ'י באנקרים זועפים על הכורסה או כמו האבא מהשיר ההוא של מתי כספי ש"יושב לו עם דעות קדומות, ובלי דאודורנט". מה שלא העלינו על הדעת זה שגם המכונית תתחיל לעשות לנו את זה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו