רב הכיסוי על הגלוי

צעיף, רדיד, אך פיסת בד, שעליה נערמות שנים של מסורות, אינספור של כותרות. החובה הדתית של נשים לכיסוי ראשן/גופן מעוררת סערה בכל העולם, בקרב גברים ונשים כאחד. מגמות של הקצנה ניכרות בקרב כל הכוחות הפועלים במרחב, בין אלו המושתתים על תכתיבי המסורת העתיקה ובין אלו הנשענים על השיח החילוני המודרני, לאחרונה אף ברחוב היהודי.

האישה המצועפת מסקרנת ומסוקרת גם בזירת האמנות, בארץ ובחו"ל. כך מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בירושלים התערוכה "מבט מצועף - גילויים על כיסויים בלבוש המקומי". במבט רגיש חושפת התערוכה טפח מעולמן הנִכסה של הנשים הכסויות בירושלים: יהודיות, מוסלמיות, דרוזיות ונוצריות. 

מה מגלה התערוכה על אודות הכיסוי? מספרת האוצרת נעם ברעם־בן יוסף: "התערוכה פותחת צוהר אל עולם המלבוש העכשווי של הנשים האדוקות משלוש הדתות, תוך כדי המחשת מגמות ההקצנה שחלו לאחרונה בנורמות הכיסוי. מוצגים בה מערכות הלבוש המפורטות שלהן, תצלומים, הסברים היסטוריים וסוציולוגיים ועבודת וידאו המותחת את קווי הדמיון ביניהן". התערוכה מבוססת על מחקר מקיף שערכה האוצרת וראיונות שקיימה עם עשרות נשים אלו, שעולמן האזוטרי נסתר מהעין. 

העיסוק האובססיבי של צרפת ברעלה הוליד את התערוכה "עטוי וגלוי", המתקיימת שם כעת, ובוחנת את כיסוי הראש הנשי בכ־100 יצירות אמנות מהתקופה הקלאסית ועד היום; אשתקד הוצגה בגרמניה התערוכה: "חפש את האישה - פאה, בורקה, כובע נזירות". רבות מהתערוכות נמנעות ממחלוקות מורכבות, אך בוודאי מציפות את הבעירה.

שאלים ונפלאות

שימושים שונים ואף סותרים נועדו לרדיד לאורך ההיסטוריה והמרחבים הגיאוגרפיים: הגנה מפני השמש או הקור; מִפגן צניעות שמרני או אביזר אופנתי פתייני; סמל השתייכות או סממן מבדל; ב"בראשית" ל"ח מתחפשת תמר לזונה ואורבת ליהודה בפתח עיניים כשהיא עטויה צעיף. בחוקי חמורבי למשל נמצאת חובת הצטעפות על כל אישה היוצאת לרחוב, פרט לזונה.

כך או כך היווה כיסוי הראש רכיב מרכזי במכלול הִלכות צניעות הנוגעות באישה. נושא זה סבוך למן העלה של גן העדן ועד הרעלה. הכיסוי מתפקד כמסמן היהודייה הנשואה וכן כמאפיין שייכות למגזר מסוים. ברוב הציבור החרדי־ליטאי ובחסידויות גור וחב"ד נוהגות הנשים לחבוש פאה; בחסידויות בעלז וסאטמר אף מגדילות לעשות וחובשות כובע על הפאה; בציבור הדתי־לאומי מקובלות המטפחות למיניהן במגוון קשירות; בציבור החרדי־ספרדי רחב המנעד: ממטפחות, דרך כובעים וכלה בפאות.

לאחרונה הולכים ומחריפים דפוסי הכיסוי הנשי היהודי. ברעם־בן יוסף עוקבת שנים אחר מגמה זו ומיטיבה לתאר את התופעה: "משנת 2000 החל הרחוב הירושלמי להתכסות בצבעים כהים, גזרות הלבוש הלכו ודמו לאוהלים רחבים, מראה מרובה שכבות ועתיר אריגים הפך רווח יותר. בדמיון למוסלמיות, החלו נשים יהודיות לעטות 'שאלים' (מעין שכמיות ארוכות סגורות) ואף לרעול את פניהן".

תופעת "נשות השאלים" החלה בקהילת תולדות אהרן, חצר חסידות ירושלמית השוכנת בפאתי שכונת מאה שערים. קהילה זו נוקטת ממילא הקפדה חסרת פשרות על תקנות הלבוש. נורמות הצניעות הן "ערך שידוכין" עבור האישה. בעין מערבית נראות התקנות כבעייתיות, אך מצידן זוכות הצנועות בקהילה לכבוד ולזכויות יתר.

מתוך התערוכה, מוזיאון ישראל // צילום: לורה לכמן

ההתעטפות בשאל נדרשה בתחילה כ"השתדלות", פרקטיקה שכיחה הכרוכה במאמץ שעושה אדם כדי לחולל ישועה, החלמה, פריון. חקרה זאת ד"ר סימה זלצברג. נשות תולדות אהרן החלו לעטות שאל שחור כמחווה של השתדלות למען נכדתו של הרב רבינוביץ' (סמכות רמת מעלה) שהתקשתה להרות. בד בבד החלו נשים להתכסות בשאל תוך כדי שהן חוות בעטיו ניסים ופלאות.

בעת אינתיפאדת אל־אקצא, כשהטרור מגיע לשיאו ב"מרץ השחור" 2002 (שבמהלכו אירעו 28 פיגועים), מתרחש פיגוע התאבדות בשכונת בית ישראל, מצפון למאה שערים, סמוך לחסידות תולדות אהרן. עשרה אזרחים, ובהם שישה ילדים, נהרגו. התופת הותיר רושם עז בקהילה. במקביל נרקמה אגדה אורבנית על אודות אישה חרדית עטוית שאל שניצלה מפיצוץ ללא פגע. נשות הקהילה נאחזו בשאל מתוך תחושת הגנה, כמעין שריון אישי אך גם כמגן לאומי. למרות תפיסות אנטי־ציוניות הן נקטו מחוות השאל למען ביטחונן וביטחונו של עם ישראל, והחלו להאציל אחריות רוחנית ולאומית ללבושן. חוסר צניעות נקשר לפגעים קולקטיביים. כך הפך השאל עצמו "חומת מגן".

בד בבד חצה המנהג את גבולות העדה ונודע בפלגים נוספים. כך, למשל, בקרב בעלות תשובה מן הקהילות הברסלביות שובו בנים וחוט של חסד, שמתגוררות סמוך לתולדות אהרן. "האופנה" חלחלה גם לבעלות תשובה שגדלו בבית מסורתי־דתי־לאומי וחיפשו "ערוצי התחזקות", לנשות העדה התימנית וכן בקהילות קיצון דוגמת נטורי קרתא, סאטמר, תולדות אברהם יצחק ועוד. מהו היקף התופעה כיום? ברעם־בן יוסף: "כיום מוערך מספרן של נשות השאלים בכיותר מ־10,000 נשים, הפזורות בכל רחבי הארץ: ירושלים, בית שמש, בני ברק, טבריה, צפת, עפולה, יבנאל, אלעד, ביתר עילית, ובערים חרדיות ומתחרדות".

"אני רוצה להסיר את הצעיף המאפיל את המבט שהאש מציתה", כותבת המשוררת מונסראט אביו. התעטפות האישה נועדה למנוע את היותה מושא תשוקה. חובת הכיסוי נתפסת כמִשטוּר פטריארכלי על גוף האישה. אך תופעת נשות השאלים מציירת תמונה מרוכבת יותר. באופן ניאו־פמיניסטי, הפכו הנשים את תִפקודי המגדר. הלוא הן שגדרו בעצמן את גדרי צניעותן החמורים. הנשים נוטלות גם את השליטה בגופן (בעצם התנערותן מהדפוסים המקובלים) וגם את הפיקוח על יצר הגבר, שבעיניהן נתפס כמהלך על סף חטא. 

הנשים מפגינות בכסותן את מידת דתיותן הגבוהה וקרבתן לאל. כך מתפקד השאל בשתי פונקציות במקבילוּתן - מחד בקבוצת השייכות מודגש ממד היתר בשמירת הצניעות, דבר המאפשר לאישה לשדרג את מעמדה; מאידך מול תרבות הנגד מסומנת זהותן הייחודית.

מאבק בין היהודיות למוסלמיות על מידת האדיקות. יהודיות בעיר העתיקה // צילום: יורם ביברמן

משׂיחות שערכה ברעם־בן יוסף עם נשות השאלים עולה כי הן מאמינות שלבושן מחקה את המלבוש האותנטי של אימותיהן, בבחינת "השבת עטרה ליושנה". הנשים משוכנעות כי כך התלבשו ארבע האימהות, בדומה המוסלמיות רואות בלבושן שיבה לנשות הנביא מוחמד. את הפסוק מבראשית: "...אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (יח, ט) מפרשות כפשוטו, בבגד האוהל. הנה דומה השאל היהודי ל"צ'אדור" הנהוג באיראן, שמשמעו אוהל. 

זוהי דיאלקטיקה מעניינת, שכן מצד אחד רואות הנשים במעשיהן חזרה אל נוהגי קֶדֶם נושנים. מצד שני, בסטייתן מההנהגות הקיימות ובעצם יכולתן למסד הוראות ייחודיות וחדשות, הן מבטאות ממד מודרני, חתרני של שינוי ושחרור. 

אם בראשית דרכה נתפסה "אופנת השאלים" בנשים נשואות בלבד, הרי בחלוף הזמן פשטה גם בנערות צעירות. תולדות אהרן הקימה עמותת צניעות בשם "כתר מלכות", המפיצה את בשורת השאלים. בחסות הארגון פועל בית ספר מיוחד לבנות השאלים, המחנך לצניעות יתרה, שם הן גם לומדות לתפור את המלבוש המיוחד, ורבניות מטיפות בשבחי השאל. 

ערבייה, נינג'ה, גלחטע

אופנת השאלים שימשה מקור השראה לתופעה המרתקת של הנשים הרעולות (שזכו לכינוי הפוגעני "נשות הטאליבן"). מדובר בגרעין של נשים יהודיות המתאפיינות בהתכסות דרמטית. מספרן המדויק אינו ידוע וחלקן חיות במחתרת, ההערכות נעות בין עשרות ל־150. נשים אלו עוטפות עצמן מכף רגל עד ראש בכמה שכבות. ברעם־בן יוסף מדגימה בפניי את מערכות הלבוש לפרטיהן, כשלכל שכבה מוענקת משמעות מיוחדת: על הגוף כותנת לבנה, כעין בגד נשמה טהור; מעליה שמלה וחצאיות בריבוי קפלים וכיווצים לטשטוש קווי מִתאר הגוף; ועוד סינר קדמי וסינר אחורי הנקשרים בסגולות מיוחדות, כלידת בנים תלמידי חכמים; ושאל המושך ניצוצות קדושה; ורדיד שאורכו משתרע גם ל־15 מטרים והוא נשְׂרך אחריהן, כמידמה ליריעות המשכן ומאציל עליהן את רוח השכינה; מעטות חובשות "כובע שפיץ", מעין מצנפת מחודדת, העשויה לעיתים מפומפה קטוּמת ידית; וכפפות שחורות, ועוד בדי בדים וסיפורי הבדים בצידם. דגם הצניעות המינימלי דורש לפחות שתיים־שלוש שכבות. המהדרות לובשות שמונה שכבות, כמספר בגדי הכהן הגדול. כל שכבה נוספת מגדילה את האור המקיף. אחת הדמויות הבולטות של תהליך ההסלמה והנהגתו היא הרבנית ברוריה קרן (הידועה לשמצה כ"אמא טליבאן") שיש המְספרים כי עוטה על גופה 27 שכבות. 

רעלת הפנים היא הדרגה הגבוהה ביותר במעלת הצניעות, שום כוח מכוחות הסטרא אחרא אינו חודר בעדה. במבט ראשון הן מזכירות מוסלמיות רעולות (מֻנַקַבּאת), בנוסח הניקאב (כשחָרָךְ צר לעיניהן) או הבורקה (עיניהן מכוסות, נתונות תחת רשת). מתחת לרדיד מגלחות שׂער־ראשן או עוטות מטפחת הדוקה. אקט הגילוח מבטא השלת זהות. הנשים מסתובבות בגלימותיהן גם בביתן. כמו העלמה היפה בזוהר המשולה לתורה, "אינה מתגלית אלא לאוהבהּ" (זוהר, חלק ב, דף צט ע"א). המחמירות, מספרת ברעם בן יוסף, ישנות עם הרדיד ומקיימות כך יחסי אישות, ראשן נחשף לעצמן בלבד בעת הרחצה. הנשים מדווחות על תחושת התרוקנות מרוֹממת, בלבושן המלא הן מתאיינות, עד שהופכות למלוֹא האַיִן.

קולות הגינוי נשמעים מבית ומחוץ. בתוך הקהילה מהוות הנשים איום, הן מטילות צל על שאר החרדיות, כרומזות להיותן בלתי צנועות ובדרגה רוחנית פחותה. קיים פחד בקהילה שתקנוֹת עצמאיות אלה יהפכו מחייבות, ואין ביכולתו של הרוב לחיות כך. "נורמה עילית" זו מערערת את תוקפו ולכידותו של הסדר הקיים.

רבנים רואים בכך מחווה מיותרת חסרת פשר, סטייה לחוּמרה ובמקרה הכבד קריאת תיגר על האוטוריטה הדתית. בקהילה קיימים מנגנונים "בולמי חוּמרות" המקשים את מיסודם של חידושים מעין אלה. 

מעניין כי ממד הצניעות בא כאן בהיפוכו. באופן פרדוקסלי, לבוש מצטנע ו"מחביא" זה דווקא מבליט את האישה, ממקד בה את תשומת הלב ומעורר את העיסוק בחזותה. זאת ועוד, המטרה הקדושה של ביטול החיצוניות מובילה לעיסוק אינטנסיבי בנראותן עד כדי דקדקנות בעובי הגרביים. זהו ריטואל שלם, הנשים מקדישות למראה, לתחזוקתו, זמן רב, אנרגיה ומשאבים. הלבוש - אין להשיגו בחנויות, הוא נתפר על ידיהן או מוזמן מתופרות מתמחות.

ההתנגדות ניכרת גם בקרב בעליהן של הנשים, שלעיתים נרתעים מלבושן. חלקן נתונות בקונפליקט מר, בין רצונן העז להתכסות לבין רצונן להסכין עם בעליהן. המסגרת המשפחתית יקרה להן, ורבות נוקטות פעולות פשרניות.

כיצד מגיב אליהן הרחוב, נשאלת ברעם בן יוסף: "נשות הצניעות מבוזות, הן נתפסות כמשוגעות. אף המרחב החילוני מתקשה להכילן. אחת הסיבות היא דמיונן לנשים המוסלמיות. הן עצמן מודעות לדמיון זה ומתארות סיטואציות רבות של בלבול בזיהוין. הן מספרות כי הן זוכות ליריקות ולקללות מנשים ומגברים דתיים וחילונים, בנוסח: "ערבייה", "נינג'ה", "גלחטע" (נזירה)".

"אינה מתגלה אלא לאוהבה"

ההשפעות ההדדיות בין שלוש הדתות בנוגע להקצנת מערכות הכיסוי ניכרות, אך לא ניתן למפותן באופן דיאכרוני. אף המוסלמיות בארץ מפגינות סגנון לבוש המעיד על אורח חיים אדוק יותר (אִלְתִזאם), וכן בקרב הדרוזיות מסתמנת מגמה של דקדקנות יתר בלבושן. יוצאות מן הכלל הנזירות, המקפידות על לבוש המִסדר המסוים באופן דוגמטי ויציב. 

הנשים מספרות כי ברחוב הירושלמי רוחש מאבק סמוי בין המוסלמיות ליהודיות על מידת האדיקות הבאה בלבושן. על היהודיות "לעבור את הישמעאליות". התחרות על הכסוּת מיתרגמת לתחרות על הר הבית. הנשים מייחסות לשאל כוחות רוחניים בקירוב הגאולה ובשליטה על ההר. המשיח יבוא כשכל נשות ישראל תהיינה מכוסות. 

התופעה בישראל מיוחדת במינה, שכן מראש קוד הלבוש המחמיר של הנשים ננקט מדעת עצמן. הן רואות בכך ייעוד וזכות, בחירה מודעת בזהותן. מחקרים מראים כי נשים, יהודיות ומוסלמיות, מעניקות לכיסוי פרשנויות מחודשות. ההתעטפות מתפענחת כאקט כפול של שחרור: כחיבור למהותן הפנימית ובו בזמן כהתנערותן מהמבט הגברי. לטענתן, מאחר שלא מתייחסים לגופן, הרי הן נשפטות "לגופו של עניין", היינו במעלת אישיותן, ובכך אף גדלה חירותן. בעיניים מערביות נתפסת חומרת צניעותן כמִגבלה, אולם רבות מהנשים חשות כי דווקא הכיסוי הוא שמאפשר להן להתנהל ביתר חופשיות. 

בדומה מאוד לסוגיית החיג'אב במערב, מחדדת ד"ר תמר עילם גינדין, "לעיתים דווקא האיסור על הכיסוי הוא שמפר את זכויות הנשים, ופוגע ביכולתן להשתלב ולהתקדם. במקום שתהיינה כלואות בבגדיהן, הן כלואות בבתיהן, רובן לא יכולות לצאת כך". המוסלמיות והיהודיות האדוקות מדווחות כי ללא הכיסוי הן חשות עירומות, "אין להן עור". 

השאל נתפס כסימבול של עוצמה נשית רוחנית, בדומה לכוח המכונה על ידי פמיניסטיות אסלאמיות "הכוח מאחורי הרעלה". הנשים מתנגדות להגדרתן כ"שבויות", פרי קנאות שהִפנים בגרעינו ערכי שעבוד. 

משיק נוסף לסוגיית החיג'אב במרחב המודרני נוגע להתרסה הנשית כלפי ההופעה המתערטלת בדגמיה החילוניים, וכלפי העיסוק הרב בחיצוניות בכלל. השאל מהווה עבורן תזכורת תמידית למידות תרומיות. הגלימה מחייבת להתמקד בממדים האחרים הגלומים באישה. זוהי מלחמת הלבוש האדוק בלבוש ההדוק. ההסתר כנגד ההסר, העטיפה כנגד החשיפה. נשים אלה, מוסלמיות ויהודיות, קוראות תיגר על אופני הנשיות המערביים, ועל קונבנציות של יופי. ההתכסות מבליטה לדידן יופי פנימי. תפיסתן מציפה שאלה רחבה יותר, הנוגעת לתכתיבי האסתטיקה המערביים, כגון השעבוד למגמות הרזון האנורקטי והמרדף אחר מראית הנעורים. האומנם אלו מייצרים נשיות חירותנית?!

בישראל באופן מיוחד, קל וחומר בירושלים, ניתן לחוש את הדמיון בין נשות הצניעות של שלוש הדתות. הכיסוי, שאמור להוות סממן מבדיל, כמו פורש מסך מאחה, הממסך ומערבל בין הנשים. היוצר ארי טפרברג תרגם זאת בתערוכה לטרילוגיית וידאו. בשלושה מסכים נפרדים נראות שלוש דמויות שונות כה דומות: יהודייה, מוסלמית, נזירה נוצרייה.

כל אחת מציגה את מארג השכבות של לבושה ומקלפת את סיפוריה האינטימיים והייחודיים. צפיתי בחשיכה, לידי גבר נוסף, לא יכולתי לראות את פניו. לאחר דקות ארוכות פנה אלי בלחישה באנגלית: "מי זו מי?" תהה. "מי מהן היהודייה? מי הנוצרייה? ומי המוסלמית?" לאחר שהסברתי שאלתיו מאין באת? מסין, השיב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו