האם ראוי לתת לאנשים במעמד בכיר – מנהיגי העם ושופטיו – יחס מועדף? האם נכון לנקוט גישה סלחנית כלפי חטאיהם? הפסוקים הפותחים את פרשת 'ואתחנן' (והמדרשים עליהם) מלמדים אותנו כי לא זו בלבד שאין להפלות לטובה את הנבחרים, אמות המידה צריכות להיות שוויוניות, ובמקרה שבו המנהיג חוטא – הן אף אמורות להיות מחמירות יותר.
פרשת 'ואתחנן' היא הפרשה השנייה בספר דברים, והיא נקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב.
הפרשה כוללת כמה מן הקטעים המפורסמים ביותר בתורה, אבני היסוד של היהדות, ובהם עשרת הדברות וקריאת שמע, אך דומה שהפסוקים הנוגעים ביותר ללב מופיעים דווקא בתחילת הפרשה. בפסוקים אלה מתחנן משה לפני הקב"ה ומבקש שיורשה לו לעבור את הירדן ולראות במו עיניו את הארץ המובטחת:
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן..." (פסוקים כ"ג-כ"ה).
משה יודע כי נגזרה עליו הגזרה שלא ייכנס לארץ, ובכל זאת אינו מקבל את הדין. אין זו הפעם הראשונה שבה הוא מעז לחלוק על החלטתו של אלוהים ולנסות לבטלה, או לפחות להמתיק אותה. כך עשה גם לאחר חטא העגל כשאלוהים ביקש לכלות את עמו, וכך גם לאחר חטא המרגלים. בשני המקרים הללו נאות האל לתפילתו וביטל את הגזרה. אך לא הפעם: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי" (פסוק כ"ו).
מדוע האל מסרב לשמוע אל משה? מדוע אינו נענה לו כבפעמים הקודמות? ההסבר שמשה עצמו מספק לעניין טמון במילה "למענכם". לפי פשוטו של מקרא, פירושה של מילה זו הוא 'בגללכם', כלומר: אתם גרמתם לי לחטוא ולהיענש כאשר רבתם איתי ועם הקב"ה בפרשת מי המריבה. אך למדרש יש הסבר שונה לחלוטין ואף הפוך:
אמר לו [=הקב"ה למשה]: משה, דוגמא אתה עשוי לדיינים,
שיאמרו: מה משה שהוא חכם שבחכמים, גדול שבגדולים, לא נשא לו [=הקב"ה] פנים,
על ידי שאמר "שמעו נא המורים" נגזרה גזרה שלא יכנס לארץ,
המענים את הדין והמעוותים את הדין - על אחת כמה וכמה!
(ספרי דברים פיסקא כט).
לפי מדרש זה, הסיבה לסירוב היא מוסרית־חברתית: משה משמש דוגמה עבור הדיינים והשופטים באשר הם לבל יחשבו כי מעמדם הרם מאפשר להם לזלזל בפשוטי העם, לעוות את דינם או לגרום להם לעינוי דין ולצאת ללא פגע. הנה, אפילו הוא, אבי הנביאים ומנהיג האומה, אינו זוכה לשום הנחות מצדו של האל ואף נענש בחומרה, וכל זאת משום שנקט לשון פוגענית כלפי העם כאשר אמר: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים [=המורדים], הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (במדבר כ, י).
חשוב לשים לב: משה לא עיוות את דינו של איש ולא גרם עוול, כל חטאו טמון בזלזול שהפגין כלפי העם הצמא והמתלונן כאשר כינה אותו בכינויי גנאי. קשה להאשים אותו אחרי כל השנים ששהה במחיצתו של העם כפוי הטובה שאינו חדל להתלונן. ובכל זאת, אלוהים אינו מעניק לו יחס מועדף וגוזר עליו ועל אהרון את אותו העונש שבו נענשו, שנים רבות לפני כן, המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ והעם שנהה אחריהם: לא להיכנס אל הארץ המובטחת, למות במדבר.
לכאורה, יש כאן אי־צדק מכיוון שאין הלימה בין החטא הפעוט (זלזול) לעונש הכבד (מוות במדבר). אולם במחשבה שנייה, זוהי מסקנה טבעית ומתבקשת: מנהיג שמזלזל בעמו ושאינו יכול להזדהות עם כאביו ועם קשייו, אינו יכול להמשיך ולהנהיג אותו, ואף אינו רשאי לצפות לחנינה מצד שופט כל הארץ. משה מבין זאת. זמנו עבר ועליו לפנות את מקומו למנהיג החדש – יהושע, תלמידו ומשרתו, שעתיד לכבוש את הארץ ולהנחיל אותה לבני ישראל. ואולי גם זה פירושה של המילה 'למענכם' – לטובתכם, מגיע לכם מנהיג אחר, סובלני יותר.
ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה במכון שכטר למדעי היהדות ומרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ד"ר וכמן משתתפת בפרויקט 929 ומעניקה פרשנות אישית לפרשות השבוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו