יחד, נגד הנאצים

יום אחד, לגמרי במקרה, בעת ששוחח עם סבתו נעימה, חשף מוסטפא עבאסי מהכפר ג'יש (גוש חלב) סוד משפחתי כמוס ביותר. עבאסי תהה בקול כיצד ייתכן שיש הפרש של חמש שנים בין הולדת אמו להולדתה של אחותה. אז שמע לראשונה כי סבו, סעיד עבאסי, נעדר מביתו במשך חמש שנים תמימות, בשעה ששירת כמתנדב בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולחם בנאצים לצד המתנדבים היהודים.

רק לימים, כשהפך כבר לחוקר ואיש אקדמיה, וכשצלל לעומק הסוגיה, התוודע עבאסי להיקפה המשמעותי של התופעה: אלפי פלשתינים ויהודים שלחמו כתף אל כתף בצורר הנאצי במסגרת הצבא הבריטי, סיטואציה שבמציאות של ימינו קשה ואולי בלתי אפשרי לדמיינה.

הוא אישית, הן כהיסטוריון והן כפרופסור לתולדות ארץ ישראל במכללת תל־חי, ראיין או הצליח להגיע לעדויות של עשרות פלשתינים ששירתו בצבא הבריטי, ולמעשה לחמו יחדיו עם מתנדבים יהודים נגד הצבא הנאצי.

אחד מהם, רדואן סעיד מכפר כנא, סיפר לו שכצלף מצטיין, חיסל שלושה חיילים נאצים בקרבות שבהם נטל חלק באיטליה, לצידם של החיילים הארץ־ישראלים היהודים. טבריה, שבה חיו יהודים וערבים בשלום שנים ארוכות, התגלתה לו כעיר שסיפקה לצבא הבריטי מאות מתנדבים פלשתינים.

בכפרו שלו, ג'יש, עוד הספיק עבאסי לחלץ עדויות מכמה מזקני הכפר כמו זכי ג'ובראן, שהוא ואחיו לחמו אף הם בנאצים לצידם של היהודים. אחר כך איתר ברשימות עוד ועוד מתנדבים פלשתינים, מיפו, מירושלים, מצפת, מג'נין ומשכם, שלחמו בצורר הנאצי, ביחידות מעורבות לצד היהודים. מאות מהם קיפחו את חייהם. אחרים נשבו. רבים אחרים אף נחשבים נעדרים עד היום.

 

לחרוג מהנרטיב

זו פרשייה היסטורית שלא מרבים לדבר בה. היא אינה מסתדרת עם המשבצות שבהן הסתדרו הנרטיבים של העימות היהודי־פלשתיני, לפני, ובוודאי שלא אחרי, הלכאורה אפיזודה הזאת. מחקרו של עבאסי מעלה שלא היתה זו אפיזודה כלל ועיקר. עבאסי כתב עליה מאמר מלומד ומקיף ב"קתדרה" האחרון, כתב העת הוותיק לתולדות ארץ ישראל ויישובה, שמוציאה לאור יד יצחק בן־צבי. ייתכן שבעתיד יפרסם גם ספר על הפרק הלא נודע הזה בקורות הארץ.

כ־12 אלף פלשתינים התנדבו לשורות הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, מספר השווה כמעט למחצית המתנדבים היהודים באותה עת. מאות מהם נפלו בשבי. כ־300 נהרגו בשדות הקרב. היחסים בין הלוחמים היו לרוב טובים. ראשי היישוב היהודי, ויצמן ובן־גוריון, הצליחו לאחר לחצים רבים, להוציא את המתנדבים היהודים מהיחידות המעורבות, בדרך להקמת החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה"), שעתידה היתה למלא תפקיד חשוב כבסיס לצבא עברי במלחמת העצמאות. מלכתחילה הם לא חיבבו את הרעיון. גם בצד הערבי היו מתנגדים ליחידות המעורבות.

היישוב הערבי התפלג באותה עת בין החוסיינים, בראשות המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני, שותפם של הנאצים, לבין הנשאשיבים, שאהדו במופגן את הבריטים ושמרו בדרך כלל על יחסים טובים עם היישוב היהודי. שנות המרד הערבי הגדול (1939-1936), שהערבים, בראשות חאג' אמין ניהלו נגד הבריטים, שנים ספורות בלבד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, לא הקלו על הפלשתינים להתנדב, אבל מול גרמניה הנאצית - פלשתינים רבים הפתיעו לכאורה.

עבאסי סבור שלא היתה זאת הפתעה: "כ־60 אחוזים אהדו את הבריטים והתנגדו לחוסיינים. חלק גדול מהם היה פרו־יהודי ופרו־בריטי, ואף היה נכון לפשרות ולקבלת תוכנית החלוקה. בניגוד למה שלימדו אותנו בטעות בבתי הספר, לא כולם אמרו אמן אחרי המופתי חוסייני. דווקא הצד היהודי", מעיר עבאסי, "ניסה, ולבסוף הצליח לפרק את השותפות, כי לתנועה הציונית היתה אג'נדה לאומית מובהקת יותר. בן־גוריון וחבריו דרשו כוח יהודי שיילחם תחת סמל יהודי ודגל יהודי ולא ביחידות מעורבות ולבסוף השיגו זאת".

 

"קומנדו המזרח התיכון"

רבים, עולה מהמחקר, התנדבו לשירות בצבא הבריטי מסיבות כלכליות. במחצית הראשונה של 1940 הוקם חיל העזר שנודע בשם חיל החפרים - מקצוע צבאי ממלחמת העולם הראשונה. החפרים עסקו בעיקר בבנייה, ומפקדם היה המייג'ור הנרי קייטר. הפלוגות היו מעורבות: ערבים ויהודים. המפקדים היו בריטים. במערכת התעמולה שניהלו הבריטים במגמה להגביר את הגיוס בקרב ערביי הארץ נטלו חלק ראשי ערים ערבים ומנהיגים כפריים. כינוסים רבי משתתפים נערכו באבו דיס, בחברון, בג'נין, בכפר קדום ובירושלים. הסופר המצרי הידוע עבאס מחמוד אלעקאד אמר בשידור ברדיו פלשתין כי "המלחמה היא בין הערכים הנעלים והאנושיים שמייצגת אנגליה לבין כוחות החושך שמייצגים הנאצים".

 

מנהיגים בריטים וערבים, 1940 // צילום: ספריית הקונגרס וושינגטון

 

ב־2 באפריל 1941 נערך כינוס גדול בעמק החולה והשתתפו בו כ־6,000 איש. הכינוס התקיים ביוזמת מנהיג העמק כאמל חוסין אליוסף ובנוכחות ראש עיריית צפת, זכי קדורה. לאחר הארוחה החגיגית הביעו נכבדי החולה וצפת את הסכמתם לגייס צעירים לצבא הבריטי והריעו ממושכות לחיי מלך בריטניה ג'ורג' השישי.

בחודשים הראשונים של שנת 1942, כשהחמיר מצבן של בעלות הברית בחזית הצפון־אפריקנית הגבירו השלטונות הבריטיים את התעמולה ופנו גם אל נשים ערביות. במאי 1942 נערך כינוס המונים בטול כרם, וראש העיר הזכיר לנוכחים את היחס האכזרי של האיטלקים - בעלי בריתם של הנאצים באותה עת - אל העם הלובי.

רוב המתנדבים, כך מצא עבאסי, היו צעירים כפריים. נראה שהעירוניים, שרמת חייהם ומצבם הכלכלי היו טובים יותר, לא היו נלהבים לשירות צבאי שלרוב היה מרוחק מהארץ. למרות זאת גם עירוניים התגייסו, למשל מאות מעובדי נמל יפו, שהפכו למובטלים עם ירידת היקף המסחר בו, בימי המרד הערבי.

ברשימות הנעדרים והחללים שאיתר עבאסי כלולים שמות של משפחות עירוניות רבות, כמו אספירו מיפו, אפגני מירושלים, אבו עינין מצפת, עבושי מג'נין ועבד אלהאדי משכם. למרות שהמניע הרווח להתנדבות היה כלכלי, היו גם כאלה שעשו זאת ממניעים אידיאולוגייים, מתוך התנגדות לתורת הגזע הנאצית ונאמנות לבריטים ולערכיהם, "בעיקר עירוניים בני המעמד הגבוה ובעלי ההשכלה שהושפעו מהחינוך והתרבות הבריטיים..."; "כשהאיטלקים הפציצו את תל אביב ויפו וחיפה", מזכיר עבאסי, "היו מאות הרוגים בארץ, יהודים וערבים".

עבאסי מצא שעשרות יהודים ופלשתינים לחמו יחדיו לצד אלפי מצרים ובריטים בקרב באל־עלמיין הראשון (יולי 1942), שבו הצליחו כוחות הארמיה השמינית לבלום את כוחותיו של הגנרל הנאצי רומל והסבו להם אבידות כבדות. מעטים השתתפו גם בפלישה של צבאות הברית לצרפת הכבושה בנורמנדי (קיץ 1944).

יהודים ופלשתינים לחמו יחד נגד הנאצים באיטליה וביוון. הם שירתו בחיל התובלה, בחיל החימוש, בחיל הרפואה ובחיל ההנדסה. ב־6 באוגוסט הודיע מזכיר המלחמה אנתוני אידן לפרלמנט על הקמת גדוד ערבי ואחר כך גדוד יהודי על בסיס שוויוני במסגרת חיל הרגלים.

לקראת ינואר 1942 היו בחיל 18 פלוגות - שבע ערביות (אחת מהן מעבר הירדן) ו־11 יהודיות. מספר המתנדבים הערבים מהארץ בשש הפלוגות ובחיל בכלל היה 4,041, לעומת 10,000 יהודים. במקביל הוקמו פלוגות העזר של חיל החפרים. אנשי פלוגה 401 שהשתתפו בעבודות הביצורים ובהקמת מסילות ברזל בצרפת, השתתפו בלחימה ובעיכוב הכוחות הגרמניים. בפלוגה הזאת שירתו יחדיו 250 ערבים ו־450 יהודים, וכששבו לארץ הם התקבלו בכבוד מלכים על ידי הנציב העליון.

שיתוף יהודי־ערבי התקיים גם ביחידת "קומנדו המזרח התיכון" שהקים מייג'ור קייטר. היו בה 240 יהודים ו־120 ערבים. סגל המפקדים והקצינים היה בריטי. המתנדבים עברו אימוני כושר גופני מפרכים ומסעות ארוכים בתנאי שטח קשים. בסוף 1940 השתתפו חלק מאנשיה במתקפה הבריטית הראשונה במדבר המערבי וחדרו למערך האיטלקי בברדיה שבגבול מצרים־לוב. בחורף 1941 לחמה היחידה בקרבות קשים מול האיטלקים. 

קרוב ל־200 נשים פלשתיניות ערביות שירתו בחיל העזר לנשים ובחיל העזר האווירי לנשים. מי שעסקה בשיבוץ משותף של יהודיות וערביות היתה אודרי צ'יטי, שהוזהרה מפני המשימה הקשה שנטלה על עצמה. במחנה האימונים להכשרת מפקדות נשים לפלוגות חיל העזר לנשים בסרפנד, השתתפו 60 נשים. רק ארבע מהן היו ערביות. גם את אלה הצליחה צ'יטי לשלב בקורס המפקדות, רק לאחר שהפצירה בארגוני הנשים הפלשתיניות וגייסה אותם למאמץ המלחמתי.

גם העיתון "פלשתין" נרתם ופרסם מודעות ותמונות של המתנדבות במדים, למשל את תמונתה של רחאל שהרזאד מירושלים. רוב המגויסות הערביות היו עירוניות: מיפו, ירושלים, בית לחם, נצרת וחיפה. לנוצריות, היותר מודרניות, היה קל יותר להתנדב.

 

הפלשתיני מהר הרצל

בין המגויסות בלטה אנסטסיה (אסיה) חלבי, ששירתה כנהגת ואחר כך הפכה לקצינה. היא היתה אחותה של הציירת הירושלמית סופי חלבי, בת לאם רוסייה ואב ערבי, ואחרי 1948 היא שירתה כקצינת קישור בירושלים, בין הצבא הירדני לאו"ם.

הקרבה בין לוחמים יהודים ופלשתינים הביאה לטעות אירונית אחת, שנחשפה לפני שנים אחדות על ידי עיתון "הארץ". היא נוגעת לשהאב חג'ג', פלשתיני שהתגייס לצבא הבריטי, נפל בשבי הגרמני ומת ב־1943. חג'ג' מונצח בהר הרצל עד היום כ"חלל מערכות ישראל". מישהו טעה והניח שמדובר בשם משפחה יהודי.

האם לאחר המלחמה מצאו עצמם לוחמים יהודים וערבים שלחמו זה לצד זה בלחימה זה מול זה?

עבאסי: "בהחלט ייתכן, בעיקר מכיוון שרבים מהמתנדבים הערבים השתלבו אחר כך בלגיון הירדני. הלגיון הירדני השתתף כידוע בלחימה ב־1948 נגד היהודים". עבאסי מדגיש עם זאת כי אינו יכול להמציא הוכחות לכך, למעט "סיפורים ששמע", שלא ממקור ראשון.

 

תמונת אחת המתנדבות // צילום: מתוך עיתון "פלסטין"

 

היסטוריון אחר, פרופ' מוסטפא כבהא, ציטט בספרו - "הפלשתינים - עם בפזורתו" ממחקר של ההיסטוריונית הלבנונית, ביאן נויהד אל־חות. אל־חות הסתמכה על מרכז המחקרים של אש"ף. היא מנתה שלוש יחידות קומנדו ערביות ויחידת קומנדו אחת משותפת ליהודים וערבים, שהשתתפה בלחימה של כוחות הברית בצרפת. הבמאית והעיתונאית דליה קרפל, שעסקה בעניין בכתבת מוסף ב"הארץ" לפני כחמש שנים (קודם שעבאסי פרסם את מחקרו), הביאה בהקשר זה ציטוט מאלף מדברי לוחם יהודי שפרסם עיתון "במחנה" בשנת 1942: 

"אם גם היה בין הערבים אלמנט של אנשי כנופיות, אולם בשעת הפעולות שכחו אלה שפעם היו במחנה מתנגדינו... היחסים הגיעו לידי כך שאפשר לומר בבטחה, כי ערבי אשר היה ביחידה זו לא יישא עוד את חרבו נגד יהודי מאותה היחידה, ובשעת מילוי תפקידים שונים לא פעם עמד סמל יהודי בראש יחידה של ערבים, והאחרונים קיבלו מינויים אלה בכבוד". קרפל עוד הספיקה לראיין את רדואן מכפר כנא (שגם עבאסי שוחח עימו) כשהיה בן 95. היא שמעה ממנו כי היה זה סבו, סעיד סעיד, שאישר לו ולאחיו הבכור, להתגייס לצבא הבריטי.

עבאסי, שמחקרו פורסם לאחרונה ב"קתדרה", אומר כי אמנם גילה את הצד האישי, דרך הסיפור על סבו, אולם לא בשל כך חקר את הנושא. "מדובר", הוא אומר, "בתופעה בולטת בהיקפה, שבה יהודים וערבים מצאו את עצמם מצידו האחד של המתרס. בארצנו תמיד מחפשים סיבות להפריד ולסכסך בין יהודים לבין ערבים. אני סבור שההיסטוריה יכולה גם לקרב, לחפש פרקים משותפים, אירועים מחברים. יש לנו גם כאלה.

"הם לא רבים לצערי", מודה עבאסי, "אבל הם קיימים וחשבתי שאין דבר יותר מחבר ומגשר מאשר השותפות הזאת ואחוות הלוחמים. לפרק ההיסטורי הזה", עבאסי מאמין, "יש שליחות: "לקרב לבבות, ולא רק לחפש ריב ומדון. עם כל הכבוד לנרטיבים הלאומיים, האדם חשוב יותר. יש לנו נקודות מפגש בהיסטוריה. בשלוש השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה - לחמו, אכלו, התאמנו, נשבו ונהרגו יחד ערבים ויהודים. זה נותן סדק של תקווה לעתיד. יש פרקים של שכנות טובה, של עסקים משותפים, של ערים מעורבות ואני כהיסטוריון, מוסלמי ותושב ערבי, אזרח מדינת ישראל, שמח שנפלה בחלקי הזכות לחשוף את אחד הפרקים הללו, שכמובן עדיין דורש העמקה ומחקר נוסף".

ואכן - משפע המחקרים שעוסקים בחקר ימי המנדט הבריטי, נפקד עד כה כמעט לחלוטין מקומם של אלפי המתנדבים הפלשתינים שגויסו לצבא הבריטי ושירתו בו יחד עם אלפי מתנדבים יהודים ביחידות מעורבות ונפרדות. עבאסי מצטט במחקרו מיומניהם של העיתונאי והמחנך הירושלמי טאהר אלפתיאני, ושל הסופר הירושלמי סובחי גושה, שתיעדו את הלוך הרוחות בחברה הערבית וחילוקי הדעות ששררו בה, בסוגיית ההתנדבות לצבא הבריטי והלחימה לצד היהודים.

פרופ' יואב גלבר ציין בעבר כי לאחר נפילת כרתים ויוון, באפריל 1941, נפלו בשבי 1,600 ארץ־ישראלים, מתוכם כ־400 ערבים. יצחק בן־אהרן, ממנהיגי תנועת העבודה, היה אחד מהשבויים הללו. לימים סיפר כיצד התאגדו יחדיו הערבים והיהודים במחנה השבויים ונדדו בין סלוניקי ואחר כך וולפסברג ושלזיה. גם יוסף אלמוגי, שר בממשלות מפא"י, תיאר בזיכרונותיו את "היחד" יוצא הדופן שנוצר במחנה השבויים. 

אלא שהאווירה החיובית, מסכם עבאסי בסוף מחקרו, "והקרבה הזמנית בין הבריטים לערבים ובין הערבים ליהודים תמו. הימים הקשים שהחלו מייד לאחר המלחמה השכיחו את הפרק המיוחד הזה בתולדות הארץ".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו