ממזרים עם כבוד: כשפיט ודיקפריו עשו את טרנטינו

יש בהם משהו ממגנט. לא במקרה לאונרדו דיקפריו (44) ובראד פיט (55) הם שניים מהכוכבים הכי גדולים בקולנוע האמריקני. מולטי־מיליונרים עם ארון פרסים מפואר, סרטי קאלט שמזוהים איתם והיסטוריה עם הנשים הכי נחשקות בעולם.

כשהם נכנסים לחדר ביחד, הכריזמה והסקס אפיל שלהם נוטפים לכל עבר. פיט צועד ראשון, גבוה, רגוע ומחייך, בז'קט ובחולצה פתוחה; דיקפריו מייד אחריו, עם זקן צרפתי, שיער משוך לאחור וטוקסידו מעונב. את הקריירה יוצאת הדופן הם מתחזקים כבר שלושה עשורים, אבל גם להם ברור שלא יהיה קל לשמור על הקצב. איך נזכור אותם בראי הזמן? מה יחשבו עליהם בעוד 50 שנה?

"וואו, מי יודע, זה בטח יהיה מדהים", אומר פיט. "אני מדבר עם חבר'ה בני 20, והם מעולם לא ראו את 'הסנדק', הם לא ראו את 'קן הקוקייה' ואת 'אחר צהריים של פורענות', ואלה סרטים משמעותיים מאוד עבורי.

"אני לא ממש יודע לאן נתקדם מכאן, עם הסטרימינג, שמאפשר לאנשים לצפות בסרטים בבית. אלא אם כן החוויה הקולנועית תמציא את עצמה מחדש ותמשיך להתקיים. אני סקרן לראות. אולי אנחנו דינוזאורים".

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"אני צופה רק בסרטים ישנים, אז אני חי רק בהקשרים נוסטלגיים", מחייך דיקפריו. "אבל זה מעניין, כי האינפורמציה והגירוי היום כל כך גבוהים. באפליקציות האלו בטלוויזיה יש הפקות חדשות בתקציב של מיליונים, שזמינות לצפייה מתי שרק תרצה, וכמה מהן פשוט נפלאות. יש גם ז'אנר של מיני־סדרות, שהן ממש כמו סרטים ארוכים, כך שהחוויה הקולנועית הופכת להיות מין שריד היסטורי".

יצא לכם לחשוב איך בעצם הגעתם למעמד של כוכבי קולנוע מהגדולים בעולם?

דיקפריו: "מזמן הבנתי שזה לא עניין של כישרון, אלא פשוט להיות במקום הנכון בזמן הנכון. אנחנו מודעים למזל הגדול שהביא אותנו לכאן. אבל זה לא רק המזל להיות במקום הנכון בזמן הנכון, אלא גם ההבנה שהכל חולף, וברור לנו שבחירות שגויות היו יכולות להוביל אותנו לכיוונים אחרים.

"לכן כולנו אסירי תודה לעבוד עם הבחור הזה, טרנטינו. המקצועיות שלו מייצרת אצלנו תחושה שיש לנו מזל, ושאסור לנו לבזבז את ההזדמנות הזאת".

• • •

סרטו התשיעי של קוונטין טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד", ששוחרר בשבוע שעבר לבתי הקולנוע בארה"ב, הכניס בסוף שבוע אחד 40.4 מיליון דולר בקופות - הפתיחה הטובה בכל הזמנים לסרט של טרנטינו. זה לא סוד שהבמאי המוערך בן ה־56 כבר עם רגל וחצי מחוץ לעולם הקולנוע; לפי הצהרותיו בעבר, הוא מתכנן עוד סרט אחד לפני הסוף המוחלט. אבל האם זה באמת הסרט הלפני־אחרון שלו? ואולי לעולם לא נגיע לסרט העשירי?

"אני חושב שמבחינת סרטי דרמה, הגעתי לסוף הדרך", אמר טרנטינו למגזין "GQ". "אני רואה את עצמי כותב ספרים על קולנוע או מחזות לתיאטרון, כך שאני בהחלט מתכוון להמשיך להיות יצירתי. אני פשוט חושב שנתתי את כל מה שהיה לי לתת לקולנוע.

"אם התגובות לסרט הזה יהיו יוצאות דופן, אולי בכל זאת אחליט ללכת על סרט מספר 10. נראה".

פיט: "הוא רציני, והתאבלתי על זה בפניו. אבל הוא מבין את המתמטיקה של מתי במאים מתחילים לנשור מהמגרש. הוא אמר שזאת ההחלטה שהוא קיבל, ואין לו שליטה על כך. הוא התחייב מההתחלה לעשרה סרטים.

"זה לא אומר שהוא פורש. הוא לא מחשיב סטרימינג בתור סרט, והוא יכול לקבל סדרות, ויש לו תוכניות לכתוב רומנים ומחזות, אז הוא לא הולך לשום מקום".

בחודש שעבר אמר טרנטינו לג'ימי קימל ברשת ABC: "אני לא אומר שאיעלם כמו ג'יי.די סלינג'ר (מחבר 'התפסן בשדה השיפון', שהסתגר עד יום מותו). התחתנתי לא מזמן ואני רוצה לעשות ילדים".

"מר וגברת טרניטנו". קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק // צילום: אי.פי.אי

את אשתו הטרייה, דניאלה פיק בת ה־35, הכיר ב־2009 כשביקר בישראל כדי לקדם את סרטו "ממזרים חסרי כבוד". הם ניהלו קשר רומנטי יותר משנתיים, נפרדו ב־2012, וחזרו לצאת כעבור ארבע שנים. בשנה שעברה התחתנו בטקס צנוע בלוס אנג'לס.

פיק, שחקנית וזמרת, אפילו מבליחה לרגע בסרט החדש, תשתדלו לא למצמץ כדי לא לפספס אותה. בני הזוג מתגוררים באחוזה בהוליווד הילס, אך מבקרים בישראל לעיתים תכופות. פיק ליוותה את בעלה להשקות של הסרט החדש בפסטיבל קאן ובפרמיירות הנוצצות שהתקיימו בחודש האחרון בהוליווד ובלונדון.

• • •

עלילת "היו זמנים בהוליווד" מתרחשת לאורך יומיים, 9-8 בפברואר 1969, ומציגה הוליווד שונה ומשתנה, של סוף עידן תור הזהב. הסרט עוקב אחר שלושה קווי עלילה, שמתחברים בסופם: האחד - של השחקן הבדיוני ריק דלטון (דיקפריו), שמככב בסדרת המערבונים הטלוויזיונית "באונטרי לואו" (טייק אוף על הסדרה "בוננזה") ומתקשה לבצע את המעבר למסך הגדול; לצידו חברו הטוב והפעלולן הנאמן שלו, קליף בות' (פיט), שגם מתפקד כנהג, כעוזר אישי וכפסיכולוג.

קו העלילה השני הוא סיפורה של השחקנית שרון טייט (מרגו רובי), אשתו של הבמאי רומן פולנסקי, זוג נוצץ שבמקרה מתגורר בשכנות לדלטון בבוורלי הילס. וקו העלילה השלישי הוא הסיפור על הכת המשפחתית של צ'רלס מנסון, שמאמיניו הלכו רחוק מדי ולבסוף רצחו את טייט בשיאו של מסע רציחות אלים, שטלטל את הוליווד.

הסרט נוגע בגיבורי התקופה דוגמת סטיב מקווין, קוני סטיבנס וברוס לי, וכרגיל אצל טרנטינו, כולל גלריה מרשימה של כוכבים: אל פאצ'ינו, קורט ראסל, לנה דנהאם, דמיאן לואיס, לוק פרי המנוח ואחרים.

זו הפעם הראשונה שבה שני הענקים ההוליוודיים, פיט ודיקפריו, משתפים פעולה. לכל אחד מהם זו הופעה שנייה אצל טרנטינו. פיט כיכב ב"ממזרים חסרי כבוד" ב־2009, ודיקפריו ב"ג'אנגו ללא מעצורים" ב־2012. פגשתי אותם במלון "ארבע העונות" בבוורלי הילס, לשיחה על הסרט החדש ועל העבודה עם טרנטינו.

לאונרדו דיקפריו, קוונטין טרנטינו ובראד פיט במסע קידום הסרט החדש // צילום: GettyImages

"לאורך כל עשיית הסרט הרגשתי שאני נכנס לעולם של תגליות", אומר דיקפריו. "תגליות של תקופת זמן, של הלך רוח נפשי, של מקצוע, של דמויות - שלא הייתי נחשף אליהן אלמלא הסרט. אהבתי את מכתב האהבה של טרנטינו להוליווד ולתקופה ההיא, זה היה מעניין, אבל מה שבאמת לקחתי איתי הוא האהבה שלו לאמנים שלא באמת הצליחו לעמוד במבחן הזמן.

"קוונטין מאפשר לך לחוות את התקופה באמצעות שמונה שחקנים, שלא הצליחו לבצע את המעבר מהטלוויזיה לקולנוע. הוא מתפעל מהם. למשל, בחור בשם רלף מייקר. הלכתי לראות את כל הפילמוגרפיה שלו, וזה ממש מגניב, כי אני יודע שטרנטינו צודק - הבחור הזה היה כישרון יוצא דופן, ובחיים לא ידעתי על קיומו, הדור שלי לא מכיר אותו. למצוא חזון ייחודי שייקח אותך בדרכי החקר הללו זאת חוויה מרתקת".

מה מבדיל את טרנטינו משאר הבמאים שעבדתם איתם?

דיקפריו: "זה מורכב, כי אני לא חושב שמישהו ממש הצליח להגדיר עד היום מה הוא עושה".

פיט: "אני עדיין לא הצלחתי לעשות את זה".

דיקפריו: "ברור שיש בסרט הזה את ההיבט של מעשיות מהאגדות, בשילוב עבודת מחקר היסטורית, תקופתית ואנושית. זה מין חיבור מוזר שכזה, שיוצר סיפורים מדהימים. קוונטין סיפר לנו איך עלה אצלו הרעיון, לפני עשר שנים: הוא שוחח עם בחור שעשה עבודת פעלולנות, ראה את האנשים האלה בעבודה ואמר לעצמו, 'וואו, זאת יכולה להיות זווית נהדרת להציץ באמצעותה על הוליווד'. עשר שנים הוא חשב על זה, עד שאותן מחשבות מוזרות התחברו לעלילה של יומיים, שהיא כמו פיסה מהחיים".

פיט: "והוא כל כך אותנטי, עם הסיפורים האלה. זאת אומרת, טרנטינו הפך לשם עצם, לפועל, לשם תואר - טרנטינואיזם. זה קול ברור מאוד וחלק מהותי ממנו. פרויקט איתו לא דומה לשום דבר אחר. סט הצילומים של 'היו זמנים בהוליווד' היה מאוד כיפי. היתה שם תחושה של 'החלילן מהמלין', מבחינת בניית הסיפור וההנאה. וזה מידבק".

ליאו, בסרט אתה מגלם שחקן שמשחק שחקן שמשחק שחקן, תפקיד קצת טריקי בשביל שחקן.

דיקפריו: "זו היתה הפעם הראשונה שבה גילמתי שחקן, אבל מה שהיה הכי מאתגר זה להעביר במסגרת זמן התרחשות של יומיים את התהליך הרגשי ואת נקודת השינוי אצל ריק. קוונטין היה צריך להזכיר לי שכבר עשיתי סרט שבו הכל קורה בתוך ימים ספורים, 'טיטניק'", הוא צוחק. "עד אז לא לגמרי קלטתי את זה".

יש מישהו מסוים, יותר מכולם, שסיפק לך את ההשראה לתפקיד הנוכחי?

דיקפריו: "סטיב מקווין וטיי הרדין. ראינו את 'Riptide' (סדרת הרפתקות אוסטרלית מ־1969) ואת כל הסדרות של שנות ה־50. אני חושב שוויליאם שאטנר (כוכב של סדרות טלוויזיה רבות, ובהן 'מסע בין כוכבים') הוא השחקן שקוונטין ראה בו מודל חיקוי בנעוריו".

פיט: "והוא היה חוטף מכל הכוכבים הצעירים. הוא תמיד חטף מכות והופל לקרשים".

הספק העצמי שמקנן בדמות של ריק זה משהו שסוחבים גם שחקנים מצליחים?

פיט: "זה טבוע בבני אדם. לדעתי זה קרב תמידי, שבו אתה צובר ניסיון ומתפכח ככל שאתה מתבגר, משהו אוניברסלי שיושב לכולנו בראש ואוכל אותנו מבפנים. זה משהו שאדם חייב להיות מודע אליו. אבל ככל שמזדקנים, כך המיקוד הוא דווקא על השלמה ועל שלווה פנימית".

• • •

דיקפריו ממשיך לשמר את תדמית הפלייבוי גם בגיל 44. הונו האישי מוערך ב־245 מיליון דולר, ולכך הוסיף, על פי דיווח ב"וראייטי", 10 מיליון שקיבל על הסרט החדש. הוא זכה באוסקר פעם אחת, על "האיש שנולד מחדש" משנת 2015, והיה מועמד חמש פעמים נוספות.

הוא לא היה נשוי מעולם, אבל נראה תמיד כשהוא צמוד לדוגמנית תורנית ומככב בתמונות פפראצי על יאכטות או בחופים פרטיים. בשנה וחצי האחרונות הוא בזוגיות עם קמילה מורון, דוגמנית בת 22 ילידת ארגנטינה - הטייפקאסט הקבוע של בנות זוגו לאורך השנים. מורון היא חברתה הטובה ביותר של היילי בולדווין, אשתו של ג'סטין ביבר.

בראד פיט, לעומתו, עדיין מתאקלם מחדש בשוק הפנויים־פנויות, לאחר הפרידה המתוקשרת מאנג'לינה ג'ולי ב־2016, אחרי 11 שנה ביחד ושישה ילדים משותפים. לאחר האשמות של ג'ולי על התנהגות אלימה מצידו, נראה כי המתח בין הצדדים שכך. בשנה שעברה הם הגיעו להסכם זמני כי הילדים יישארו בחסותה של ג'ולי, ופיט יוכל לבקרם כרצונו. הוא ממשיך להיאבק על משמורת משותפת. לפני כשנה טענה אנג'לינה בבית המשפט כי פיט אינו משלם לה מזונות מאז הפרידה, בעוד הוא חשף כי העביר לה יותר מ־9 מיליון דולר, כדי שתרכוש בית לרווחת הילדים. בחצי השנה האחרונה הצמידו הצהובונים לפיט מערכת יחסים עם השחקנית שרליז ת'רון, אולם היא הכחישה זאת.

דניאלה פיק עם דיקפריו במהלך צילומי הסרט. "לאורך כל עשיית הסרט הרגשתי שאני נכנס לעולם של תגליות", סיפר // צילום: Andrew Cooper

גם פיט, בדומה לדיקפריו, קיבל 10 מיליון דולר על הסרט החדש. הונו האישי נאמד ב־300 מיליון. כמו דיקפריו, גם פיט היה מועמד לאוסקר שש פעמים, וגם הוא זכה פעם אחת - דווקא כמפיק ולא כשחקן, על הסרט "12 שנים של עבדות" (שבו גם שיחק).

פיט נולד באוקלהומה והגיע ללוס אנג'לס בגיל 22, אחרי שנטש את לימודי העיתונאות באוניברסיטה. "ביום הראשון שלי בעיר קניתי עיתון, מצאתי מודעת דרושים של סוכנות ניצבים, חתמתי איתם על חוזה והלכתי לאכול במקדונלד'ס. היה אפשר להרוויח אז 25 דולר מלהיות ניצב", הוא מספר לי. "למחרת חתמתי בשלוש סוכנויות שחקנים, נהגתי לי בשדרות ווילשייר במכונית הדאטסון 300ZX שלי והרגשתי וואו".

הייתם חברים לפני הסרט הנוכחי?

פיט: "אסביר לך איך זה עובד אצלנו בקהילת השחקנים: אנחנו עושים את העבודות השנתיות שלנו, ולפעמים דרכינו נפגשות בטקס פרסים, באירוע צדקה או במקום אחר. לכן מפגש בינינו תלוי בעיקר בסיפור הנכון ובבמאי הנכון, שיחברו בינינו. זה מה שקרה כאן".

היה תפקיד שהתמודדתם עליו ראש בראש?

"אני ויתרתי על 'טיטניק'", מכריז פיט, ואז מסיט את ראשו לעבר דיקפריו, מחייך וקורץ לו.

היה לכם בעבר קשר עמוק עם אחד הכפילים או הפעלולנים שלכם, כמו זה שמוצג בסרט?

פיט: "בזמנו, שחקנים ופעלולנים אכן עשו קריירה מקבילה והעבירו אותה ביחד. היתה להם אחריות משותפת איך זה ייראה על המסך. למשל, סטיב מקווין ובאד אקינס, שיצרו את מרדף המכוניות המדהים ב'בולט', שנחשב היום לקלאסיקה. למעשה, באד אקינס נהג בשתי המכוניות.

"היום זה לא דומה, כי אנחנו מסתמכים הרבה על מתאמי הפעלולים שיספקו את הרעיונות, ולהם יש צוות פעלולנים שהם מביאים איתם. הדברים הפכו להיות מקובעים מאוד וכפופים להגבלות משפטיות".

דיקפריו: "אבל בהחלט שמנו לב לדינמיקה, לקשר המקצועי שהתפתח בזמנו בין שחקן לכפיל שלו, כמעט כמו עם בני משפחה או עם פסיכיאטר. הם היו ממלאים את כל הצרכים של השחקנים על הסט.

"גם במקרה שלנו - נגיד, כשאנחנו נמצאים באפריקה לצורך צילומים במשך שמונה חודשים - יש את הבחור האחד הזה שנמצא שם בשבילך. הוא המגן שלך".

פיט: "פסיכיאטר גם יכול לספק לך סמים".

דיקפריו: "בתור שחקנים, ברור לנו איזו מערכת יחסים זאת, אנחנו מכירים את הדינמיקה. קוונטין גם דיבר איתנו על ההיסטוריה הקולנועית שלנו ועל החיים האישיים והמקצועיים שלנו. אז כבר בשנייה הראשונה שאני ובראד ישבנו במכונית, ביום הצילומים הראשון, ידענו באופן מהותי ואינסטינקטיבי מיהם שני הגברים שאנחנו מגלמים ומה המשמעות שלהם זה לזה".

בשלבי העבודה הראשונים על הפרויקט, היה רק עותק אחד של התסריט, שנשמר אצל טרנטינו. לכן פיט ודיקפריו נאלצו להתייצב בביתו של הבמאי בלוס אנג'לס כדי לקרוא אותו, לקבל הכוונות, ועל הדרך גם לצפות בכמה סרטים ישנים עם פעלולנים.

באחד הימים, פיט היה אמור להגיע אל טרנטינו כדי לדבר על פיתוח הדמות. "הכנתי את המקרן שלי לצפייה בסרטי 35 מ"מ", סיפר טרנטינו לג'ימי קימל. "רציתי להראות לו זווית מסוימת מסרט שחשבתי שהוא יוכל להשתמש בה כדי לגלם את הדמות שלו.

"זה היה הסרט 'בילי ג'ק' מ־1971, בכיכובו של טום לאפלין. כשפיט נכנס, התברר שהוא הביא דיסק DVD לצפייה - של אותו סרט ממש. וזה לא שמישהו מאיתנו דיבר על כך לפני כן; פשוט שנינו הצלחנו לראות את ההקשר של לאפלין. העפנו את המוח אחד לשני.

"עוד לפני כן ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה, אבל הקטע הזה הבהיר לי שלא טעיתי. אני ובראד בערך באותו גיל, אז זה היה כיף לעשות איתו את הסרט כי הבאתי כל מיני דברים שהוא זוכר מילדותו, כמוני".

• • •

קוונטין טרנטינו קרוי על שם קווינט אספר, הדמות שגילם ברט ריינולדס בסדרת המערב הפרוע משנות ה־60 "Gunsmoke". כבר מלידתו נועד להיות אגדת קולנוע. "רציתי לתת לו שם שימלא את כל המסך, שם עם הרבה הברות", גילתה אמו קוני זסטופיל למגזין "ואניטי פייר". "קוונטין טרנטינו זה שם ענק, וציפיתי שהוא יהיה אדם חשוב. למה שארצה תינוק לא חשוב?"

האם סיפרה כי מתחילת חייו רצה בנה להקדיש את כל שעותיו לדברים שמבדרים אותו. כבר בגיל 5 היא נהגה לקחת אותו לקולנוע, לצפות איתה בסרטים. "חלקם שעממו אותי, אחרים הפחידו אותי", סיפר בעבר. "עד היום אי אפשר לקחת אותי לקמפינג בגלל סרטים שראיתי בגיל 6".

הוא התחיל לכתוב תסריטים בגיל 11. בגיל 15 נשר מהלימודים ועבד כסדרן באולמות שהקרינו סרטי פורנו. עוד לפני שמלאו לו 20 למד משחק ופילס את דרכו בתעשייה - בהבלחות משחק קטנות (למשל, כחקיין של אלביס פרסלי בסדרה "בנות הזהב") ובכתיבת תסריטים ("רוצחים מלידה", "רומן על אמת"). מאז שנות ה־90 התבסס כאחד היוצרים המשפיעים בעולם.

הסרט הראשון שביים היה "כלבי אשמורת" (1992), ואחריו באו "ספרות זולה" (1994), "ג'קי בראון" (1997), שני סרטי "להרוג את ביל" (2003, 2004), "חסין מוות" (2007), "ממזרים חסרי כבוד" (2009), "ג'אנגו ללא מעצורים" (2012) ו"שמונת השנואים" (2015).

הוא זכה בשני אוסקרים, אבל לא כבמאי או על הסרט הטוב ביותר אלא כתסריטאי - על "ספרות זולה" ועל "ג'אנגו ללא מעצורים". הסגנון הייחודי שפיתח בסרטיו כולל השראות ומחוות לסרטי עבר, קפיצה בין זמנים, דיאלוגים שנונים ומהירים, אלימות אכזרית, מותגים מומצאים שחוזרים על עצמם (כמו "סיגריות רד אפל" ו"ביג קאהונה ברגרס") ואפילו זוויות צילום ייחודיות, כמו זו מתוך תא מטען של מכונית.

על הסרט הנוכחי הוא עבד במשך שש שנים, לסירוגין, "אבל אפשר לומר שעל התחקיר לסרט עבדתי במשך כל חיי", סיפר טרנטינו ל"GQ". "הקדשתי את כל חיי כדי להכיר את עולם הקולנוע. אז עכשיו אני סוף־סוף יכול לעשות משהו עם כל הדברים שממלאים לי את המוח במשך 56 השנים האחרונות.

"אני לא מצפה מהצופים לקלוט את כל השמות ואת כל הרפרנסים בסרט, אבל אני אוהב סרטים שמכניסים אותך לתוך עולם, ועד שהסרט מסתיים, אתה זוכה להבין את העולם הזה קצת יותר טוב. הסרטים האלה לא מדברים אליך ישירות, אלא מדברים אליך טיפה מעל הראש. וככל שהזמן עובר, כך אתה קולט מה קורה שם.

"אז אתם לא חייבים להכיר את כל מה שאני מדבר עליו, רק צריכים לדעת שאני יודע על מה אני מדבר. רציתי שיהיה ברור שאני יודע על מה אני מדבר. הצופה יוכל להיות רגוע שהוא בידיים טובות".

• • •

מנקודת המבט הרומנטית של טרנטינו על הוליווד של סוף שנות ה־60, הוא מתאר את הרציחות של מנסון כמו וירוס שהוזרק לתקופה ההיא. האירועים, שחלקם מוזכרים בסרט, הביאו לסוף חזון האהבה החופשית, ששלטה אז בתרבות הפופולרית.

"בדרך שבה ההורים שלי מתארים זאת, זה אכן היה סופה של מהפכת האידיאליזם שלהם", אומר דיקפריו. "הוריי הם עדיין היפים, אבל מבחינתם זה היה אובדן החלום. הרציחות הללו הכניסו אופל לתוך החיים שלהם וחיסלו לחלוטין את התקוות והחלומות של הרבה הורים צעירים, שרצו להפיץ אידיאולוגיה של אהבה ושלום. הכל התרסק, עד כדי כך שחלקם מדברים עד היום על קונספירציה של הממסד. זה היה סוף מוחלט ומיידי של עידן".

קרה משהו מאז שטלטל את לוס אנג'לס בעוצמות כאלו?

"הארווי וויינשטיין", אומר פיט ללא היסוס. ואז הוא מביט בדיקפריו ושואל: "אני יכול לומר את זה?". ליאו מהנהן בראשו. "זה נורא לומר את זה ככה?" מהרהר פיט בינו לבינו.

אתה מתכוון שאז איבדנו את התמימות, ועכשיו איבדנו אותה שוב?

פיט: "אני חושב שאנחנו עוברים עכשיו כיול מחדש, במובן הטוב".

זה הסרט הראשון שטרנטינו עשה ללא מעורבותו של וויינשטיין, שעומד לדין באשמת אונס, תקיפות מיניות והתנהגות בלתי הולמת כלפי עשרות נשים. השניים היו בקשר חברי קרוב מאז שוויינשטיין הפיק לטרנטינו את "כלבי אשמורת" בתחילת שנות ה־90. וויינשטיין הפיק והפיץ את כל סרטיו של טרנטינו, ואפילו ארגן לכבודו את מסיבת האירוסים עם דניאלה פיק בספטמבר 2017 בניו יורק. 

"אני מכיר את קוונטין 26 שנים", סיפר וויינשטיין בנאום שנשא במסיבה ההיא. "במשך כל השנים האלו, הוא מעולם לא החזיר לי צלצול כשחיפשתי אותו. אבל אחרי שהוא פגש את דניאלה, הוא סוף־סוף התקשר אלי. אני בטוח שהיא ישבה לצידו ואמרה לו להתקשר אלי".

וויינשטיין העניק לזוג, כמתנת אירוסים, מצלמת 35 מ"מ עם מארז פילמים, כדי שיתעדו רגעים משותפים בחייהם. על הקופסה נכתב: "מר וגברת טרנטינו".

וויינשטיין. קשר של 26 שנה // צילום: אי.פי

פחות מחודש לאחר מכן, כשההאשמות נגד וויינשטיין התפשטו בתקשורת, ניתק איתו הבמאי את הקשר המקצועי. בראיון ל"ניו יורק טיימס" סיפר אז: "ידעתי מספיק (על מעשיו) כדי לעשות הרבה יותר ממה שעשיתי. זו לא היתה רכילות שהגיעה אלי מפה לאוזן. ידעתי בוודאות שהוא עשה כמה מהדברים האלו. הלוואי שהייתי מקבל אחריות על מה ששמעתי. הייתי צריך להפסיק לעבוד איתו כבר אז".

גם בת זוגו של טרנטינו ב־1995, מירה סורבינו, הוטרדה מינית באותה תקופה על ידי המפיק. לדברי טרנטינו, היא סיפרה לו על כך כמעט בזמן אמת. שחקנית אחרת סיפרה לטרנטינו על אירוע דומה שקרה לה כמה שנים לאחר מכן.

טרנטינו ידע על הסכם השתיקה שחתמה המתלוננת הראשונה וחלוצת קמפיין MeToo, רוז מקגוון, מול המפיק. "מה שעשיתי היה להפחית במשקלם של המעשים", אמר בעבר. "אבל כל מה שאגיד כעת רק יישמע כמו תירוץ מחורבן".

• • •

אני שואלת את פיט איך לדעתו השתנתה הגבריות לאורך השנים. הוא עצמו הואשם, מייד לאחר הפרידה מאנג'לינה ג'ולי, בהתנהגות פיזית אלימה כלפיה וכלפי הילדים.

"כשאני התחלתי את דרכי בהוליווד, אהבתי את מיקי רורק ואת שון פן. אהבתי אותם משום שהיתה בהם את הקשיחות של דמות הגבר, שעליה גדלנו וחונכנו. זו היתה הדרך להיות גבר. אבל שניהם היו גם פגיעים והיו פתוחים מאוד בעניין הזה. תמיד הערכתי אותם על כך.

"מה שאני רואה היום אצל אנשים שנכנסים לתעשייה, עם ה'כיול מחדש', הוא גבריות חדשה, פגיעה מאוד. אני לא מתכוון לגברים רגשניים בני 30 ומשהו, אלא לגברים שמודעים לפגמים שלהם ופתוחים מאוד בקשר לכך. הם פגיעים ורגישים, במקום לנסות בכוח להיות מאצ'ואים קשוחים. אולי זו סתם הבחנה שלי, בגילי המתקדם". 

אתם מרגישים בני מזל שיכולתם לפתח את הקריירה בשנות ה־90 ולא בשנות ה־60?

פיט: "היו דברים ממש טובים שיצאו בשנות ה־60, בעיקר לקראת סיום העשור, כמו 'בוני וקלייד', 'אדם בעקבות גורלו', 'הבוגר'. ובטח בשנות ה־70 - סקורסזה, קופולה, 'אחר צהריים של פורענות', שהיה פסגת היצירה הקולנועית, ג'ין הקמן, והרשימה ממשיכה וממשיכה. לאורך כל העשורים, אלה הסרטים שאני עדיין חוזר אליהם. סרטים פורצי דרך של יוצרים שעושים קולנוע אמיץ ואמיתי".

שניכם מעורבים מאוד בהפקות. בימוי הוא חלק מהשאיפות שלכם בעתיד?

דיקפריו: "אני לא יודע. כשאנחנו על הסט, יש לנו אחריות כשחקנים. זאת אחריות כל כך גדולה, שהמחשבה שלי נודדת למיליון דרכים שאליהן הדמות שלי יכולה לקחת את הסצנה. אם זה יקרה עם עוד 30 אנשי צוות שישאלו אותי שאלות ויזדקקו להכוונה ממני, זה משהו שיכול לגרום למוח שלי להתפוצץ.

"אני לא יודע איך במאים עושים את זה. 'באיזה צבע השמלה הזאת צריכה להיות?' - 'ובכן, אני חושב שהיא חייבת להיות בגוון אחר של אדום, וזה לא אדום'. לי לא יהיו תשובות לשאלות כאלה. אני לא יודע להתמודד אפילו עם עצמי ועם מה שאני צריך. אולי יבוא יום וארצה להתנסות בזה, אבל אני לא באמת חושב על זה. בימוי מעולם לא היה משהו שרציתי לעשות".

פיט: "אני פשוט לא חושב שיש לי מה לתרום בתחום המקצוע הזה. יש בשוק כל כך הרבה במאים מוכשרים וטובים, ויש המון דברים להתעדכן בהם כל הזמן. וזה ג'וב של מינימום שנתיים שבהן אתה צריך להיות מחויב כל הזמן לפרויקט, בעוד לנו, כשחקנים, יש פריבילגיה לדלג לפרויקט אחר". 

דבר המבקר: מכתב אהבה להוליווד

מצפייה בסרט החדש של טרנטינו, אין ספק שזוהי הפנטזיה הקולנועית האולטימטיבית שלו: מכתב אהבה להוליווד של פעם, ההוליווד שעליה גדל - עם סדרות האקדוחנים שהעריץ ומערבוני הספגטי מאיטליה, שהפכו ברבות השנים למוטיב חוזר ביצירותיו. מי שמכיר את אמריקה של סוף שנות ה־60 ואת תרבות הפופ שאחרי קיץ האהבה יתרפק בנוסטלגיה על דמויות מפורסמות, שנשזרות בטבעיות באופן שהכי מכבד את הוליווד.

אבל אז מגיעים לעלילה. וזאת, איך לומר, קצת לוקה בחסר. לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומרגו רובי עושים עבודה טובה, אם כי לרובי יש נוכחות מועטה בצורה מאכזבת, בהתחשב בעובדה שהיא מגלמת את שרון טייט. הטרגדיה של רציחתה רחוקה מלהיות מרכז ההתרחשות.

זה לא אומר שהסרט לא מבדר לפרקים ומספק אתנחתאות אבסורדיות ואלימות, כמיטב המסורת של הבמאי. אבל אין בכך די כדי להרים את "היו זמנים בהוליווד" לדרגה של אחד המוצלחים בסרטיו.

המוזה הוותיקה של טרנטינו, סמואל אל. ג'קסון, לא זומנה הפעם, אבל יש הופעות אורח בשפע, כולל לוק פרי המנוח בתפקיד הקולנועי האחרון שהספיק לצלם רגע לפני מותו, וגם ברוס דרן, שנכנס לתפקיד שיועד לברט ריינולדס, לאחר שריינולדס הלך לעולמו במהלך ההפקה. המעריצים ימצאו כאן הרבה פיסות טריוויה והפתעות.

אם זה לא היה טרנטינו, הציון בקלות היה בלתי מספיק. אתר הדירוג של צופי הקולנוע האמריקנים, CinemaScore, העניק לו את הציון B, הנמוך אי פעם לסרט שלו. אם תלכו בשביל טרנטינו, לפחות תישארו בשביל ההתרפקות על הוליווד של פעם. כבר לא עושים כאלה יותר.

דודי כספי, לוס אנג'לס

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו