שבועיים ויומיים עברו מאז נבחר עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה. הוא הספיק להיפגש וגם להצטלם עם בני גנץ, אהוד ברק, ניצן הורוביץ ואפילו ציפי לבני, וגם לפזר דיבורים על שיתוף פעולה ואיחוד מפלגות בגוש השמאל. אבל עמיר פרץ לא באמת רצה את האיחוד הזה.
בשבועיים ויומיים שעברו הוא לא גיבש הצעה לרשימה אחת, לא העלה רעיונות לגבי מיקומים אפשריים שיינתנו לכל אחד מהחברים בגוש שכזה ובוודאי שלא סגר הסכמים למרות שלא נשאר זמן רב עד להגשת הרשימות.
פרץ לא רצה איחוד. בימים האחרונים גבר עליו הלחץ מצד ח"כים שנמצאים ברשימה, אחרי איציק שמולי וסתיו שפיר, ועסקנים ותיקים של המפלגה שלא ללכת למהלך של איחוד. הח"כים חששו להידחק למקומות אחרונים, הוותיקים ודאי חששו על המותג "העבודה" שיילך וייעלם.
פרץ רצה מתחילת הדרך לרוץ בלי הורוביץ וברק. אבל במחנה המרכז-שמאל לא הייתה לו לגיטימציה לא להתחבר. פרץ חושב שהצירוף של אורלי לוי-אבקסיס נותן לו את הלגיטימציה לרוץ בלעדיהם. יש לו חלום להביא קולות מהימין ואת זה אי אפשר לעשות ברשימה אחת עם מרצ או ברק ואולי, רק אולי, אפשר לעשות זאת עם 70,000 הקולות שלוי הביאה בבחירות האחרונות.
המהלך אמש עושה סדר ומבלגן את המפה הפוליטית כמעט באותה מידה. הוא מצייר, פחות או יותר, איך ייראה גוש המרכז-שמאל: כחול לבן, העבודה, ואחת משתי המפלגות, ברק או מרצ, שלא תעבור את אחוז החסימה. אבל המהלך הזה מבלגן מאוד את המפה הפוליטית ביום שאחרי הבחירות.
אהוד ברק. מרצ או ישראל דמוקרטית עלולות למצוא את עצמן מתחת לאחוז החסימה // צילום: קוקו
חבר למפלגתו של פרץ, זה שאפילו משמש מספר שתיים שלו, איציק שמולי, העלה במהלך קמפיין הפריימריז חשש לפיו "פרץ יישב בממשלת נתניהו".
פרץ עצמו הכחיש והבטיח שלא יעשה זאת, אבל עלול לקרות מצב שבו ראש הממשלה נדחק לפינה ופונה לכל עבר בהצעות מרחיקות לכת. מוכר? נכון, אבי גבאי מכה על חטא שלא הסכים להצעות של נתניהו.
עם הבטחות גדולות לתיקים חברתיים משמעותיים לפרץ ולוי המזוהים עם מסרים חברתיים, ואולי אפילו הבטחה לתמיכה ביום מן הימים לתפקיד הנשיאות, לא בטוח שפרץ יישאר איתן בדעתו. בפוליטיקה, כבר ראינו, הכל יכול לקרות.