אפשר לומר בכנות שכמעט שום דבר לא התרחש כמתוכנן בפשיטה על האי גרין, אבל אולי דווקא בגלל זה היא נחשבת לאחד המבצעים המוצלחים והנועזים בתולדות צה"ל. לבקשת "ישראל היום" הותרו לפרסום חלקים מהמסמכים הנוגעים למה שהתרחש אז, אבל גם 50 שנה אחרי, פרטים רבים אסורים לפרסום. אין חולק על כך שהלוחמים פעלו בתעוזה - וארבעה מהם אכן זכו לעיטורי הגבורה, העוז והמופת - אולם חלק מההיסטוריונים סוברים שמטרת המבצע לא היתה ברורה, וגם גיבוריה מודעים לכך שבמציאות של היום, פעולה כזו היתה נחשבת לכישלון.
חודש יולי 1969 היה קשה במיוחד לכוחות צה"ל מול המצרים. 29 חיילים נהרגו ו־75 נפצעו. הקש ששבר את ישראל היה פשיטה של לוחמי קומנדו מצרי על יחידת שריון של צה"ל ליד המזח בפורט־תאופיק - שישה חיילים נהרגו כשרימונים הושלכו לתוך הטנקים שבהם שהו. חייל נוסף נלקח בשבי, ושם מת מפצעיו.
בצה"ל ובמערכת הביטחון סירבו לעבור לסדר היום על המכה הקשה, והוחלט לבצע מעין פעולת תגמול. לשייטת 13 היה גם פתרון מוצע - תוכנית מגירה שמטרתה השתלטות על "האי הירוק" בתעלת סואץ, מתחם מבוצר היטב של הצבא המצרי שבו כוחות קומנדו, מכ"מים ותותחי נ"מ. מטרת המבצע הרשמית, כפי שנכתבה שלושה ימים לפני הפעולה, היתה "להשמיד את כוח האויב מעל האי הירוק ולחבל בתותחים המוצבים בו". המטרה הלא רשמית, כפי שנחשפה לימים בתמלולי ישיבה סודית של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, היתה "להרוג כמה שיותר מצרים. לעשות להם מה שעשו לנו". וזו בדיוק היתה האווירה.
הלוחמים במים לחופי האי // צילום: מיכה-בר־עם, ארכיון-צה"ל/משהב"ט
"במלחמת ההתשה חלחלה ההבנה שאין הכרעה - שאף אחד לא ממש מניף דגל לבן ולא נקבל תמונה של יוסי בן חנן עם קלצ'ניקוב בתעלת סואץ", מסביר אלוף (מיל') עמי אילון, מגיבורי המבצע הנועז, שאף קיבל על אומץ ליבו ופעילותו את עיטור הגבורה. "צה"ל מצא את עצמו בנחיתות מוחלטת. המבצע באי גרין היה פעולת נגד למבצע מדהים של המצרים על המזח בפורט תאופיק. זו היתה מכה איומה. לכן תפקידנו היה להרוס את התותחים ואת המכ"ם. וכן, המטרה היתה גם להרוג כמה שיותר חיילים מצרים".
בדיוק שבוע לפני הפשיטה, מייד לאחר פעולת הקומנדו המצרית נגד השריונרים, החלו הכוחות להתאמן. צוללנים ערכו במקום סיור מודיעיני כבר באפריל של אותה השנה, וארבעה ימים לפני הפשיטה התקבלו גם צילומי אוויר שהשלימו את תמונת המודיעין. סיירת מטכ"ל ושייטת 13 תרגלו במשטרת גשר בעמק הירדן ובמבצר הצלבנים בעתלית, וכדי להיות מוכנים לכל תרחיש אף נבנה דגם מדויק של האי. אל"מ (מיל') דב בר, שקיבל בעקבות המבצע את עיטור המופת, סיפר כי עד הרגע האחרון, בכל מקום שהכוחות ראו גג פנוי הם התאמנו בעלייה אליו.
"זאב אלמוג, מפקד השייטת דאז, תכנן את המבצע בצורה יוצאת מהכלל", נזכר אילון. "הייתי קצין צעיר וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי כיצד כל הקצינים, צעירים וּותיקים, יושבים יחד עם מפקד השייטת בתחקיר ומשננים תוך כדי את כל תהליך המבצע, עובדים על שיטות שונות, עד שגיבשנו שיטה מתאימה. תרגלנו את המבצע לפרטי פרטים".
לוחמים על גבעה באי // צילום: ארכיון צה"ל במשהב"ט
הלחץ על השייטת היה כבד במיוחד. במלחמת ששת הימים נכשלו כמה מבצעים באופן קולוסלי, כמו בפעולת אלכסנדריה, שבה חדרו צוללנים לנמל המפורסם ופגעו במספר מטרות לא צבאיות. בשל תנאי ים גלי ותקלות בציוד, הצוללנים לא מצאו את הצוללת שממנה יצאו, חזרו לחוף ונפלו בשבי. רק לאחר שמונה חודשים הוחזרו לישראל. בשלוש תקיפות נוספות של נמלים בסוריה נשלחו הלוחמים למשימתם אולם לא הצליחו לחדור לנמלי היעד או לבצע את הפעולה. לכן, שנתיים מאוחר יותר, היו הלוחמים נחושים להוכיח את עצמם ולבצע פעולה נועזת בהצלחה.
לא חוזרים בלי לבצע
במוצאי שבת, 19 ביולי 1969, בשעה 20:30, יצאו הלוחמים לדרכם, אולם דברים החלו להשתבש. לוחמי השייטת נשאו מחסניות, רימונים, פנסים ורובי סער במשקל כולל של 30 ק"ג, מה שהקשה עליהם לצלול. בשעה 23:00 הם החלו לשחות על הגב אך שעה מאוחר יותר, כשהתברר לדב בר שההתקדמות לא היתה לפי המתוכנן, הוא החליט לעבור לצלילה. 25 דקות מאוחר יותר, כשעלו לפני המים, גילו שנסחפו דרומה מדי בשל זרם לא צפוי ולכן עברו שוב לשחייה, זאת למרות החשש שקבוצת שחיינים כה גדולה - 20 לוחמים - תתגלה, אבל זה היה הסיכוי היחיד לעמוד בלוח הזמנים. "בזמן השחייה אל היעד חשבתי - מה יקרה אם אחזור בלי לבצע, איך אסביר זאת? החלטתי שאני מבצע בלי להתחשב בלו"ז. היה לי ביטחון מלא שנשיג את המשימה", אמר בר בתחקיר. ואילון הוסיף: "לא רצינו שוב להסביר ולהתנצל, ולכן היינו מוכנים לקחת סיכונים בלתי רגילים".
ב־01:30, המועד האחרון לביצוע, פשטו הלוחמים על האי. "בזחילה על ארבע, מתחת לאפם של השומרים, התקדמו אנשי חוליית הפריצה", נכתב בסקירה שבוצעה ב־1995 בצה"ל, במה שמזכיר סרט מתח של ממש. "בעוד הם חותכים את הגדר, נראה שומר מתקרב ומדליק פנס או סיגריה. מחשש לגילוי מוקדם פתח אילן (אל"מ במיל' אילן אגוזי, זוכה עיטור המופת על פעילותו בפשיטה; ח"ג), שחשש שהוא על סף גילוי, באש - והקרב החל". הכוח נלחם בעוז, כשללוחמי השייטת מצטרפים גם לוחמי סיירת מטכ"ל, מול עשרות לוחמי קומנדו מצרים. על פי מסמכי שלל שנתפסו מאוחר יותר, היו לצד המצרי בין 70 ל־80 הרוגים. אילון מסביר כי מדובר בקרב יחיד מסוגו, שאף הוגדר לאחר מעשה בספר שנוגע למבצעים מעין אלו כאחד מתוך 19 הפשיטות הגדולות בהיסטוריה. "יש מעט פעמים בהיסטוריה שאתה הולך לקרב שבו אין שום דרך נסיגה, לא לנו ולא להם - לנו משום שבעצם אנחנו הופכים ללוחמי יבשה, משאירים את הציוד מתחת למים ואי אפשר לחזור אם לא כובשים את האי. להם על אחת כמה וכמה, כי הם מוצבים במקום ללא אפשרות בריחה. זה קרב גלדיאטורים, קבוצת לוחמים אחת מול השנייה, בלי שום דרך לצאת. קרב לחיים ולמוות".
ואכן, הקרב היה לחיים ולמוות. אילון נפצע מנתז, אולם המשיך להתקדם וחיסל שני חיילי אויב. לאחר מכן חיסל שלוש עמדות נוספות, נפצע שוב ברגלו והמשיך לירות. גם לאחר שנפצע בשלישית, הפעם ביד ובצוואר מרימון נוסף, המשיך לירות לעבר האויב. לבסוף לא הצליח להמשיך להילחם והודיע על פציעתו. הוא הצליח לעזוב את היעד בכוחות עצמו. זלמן רוט, שנלחם איתו, חירף את נפשו אף הוא כנגד כל הסיכויים, כשנפגע בידו השמאלית מכדור ושתיים מאצבעותיו נקטעו. הוא נחבש באופן ארעי ויצא להסתערות נוספת, כשהוא מחזיק את נשקו על אמת ידו השמאלית.
30 ק"ג ציוד. בדרך לפשיטה // צילום: ארכיון צה"ל במשהב"ט
"מהרגע שנפתחה אש, אף אחד לא נתן שום פקודה, זו היתה לחימה של יחידים - במקרה הטוב ביותר של חוליות. כל אחד ידע בעל פה לאן הוא מסתער, את מי הוא צריך להרוג ואיזו עמדה צריך לחסל", מספר אילון. גם כיום, 50 שנה אחרי האירוע הדרמטי, נדמה שהוא זוכר את הפעולה כאילו התרחשה לפני כמה ימים.
במשך יותר משעה נלחמו הלוחמים בחירוף נפש. הם חיסלו עשרות לוחמי קומנדו וחיילים, מפוצצים תותחים ועמדות, תוך שחלקם נפצעים שוב ושוב וממשיכים בלחימה. שישה נוספים נפצעו סמוך לתותח שכונה "תותח מס' 4", וביניהם גם אילון. רק אדם אחד נותר ללא פגע. שישה לוחמים מצאו את מותם במהלך הפשיטה - שלושה משייטת 13, שלושה מסיירת מטכ"ל: אהוד רם, דניאל ואזה, יובל מירון, יואב שחר, חיים שטורמן ודני לוי.
תחושה של אסון כבד
ב־02:25 יצאה הסירה הראשונה מהאי, שעליה בעיקר הרוגי ופצועי הפשיטה, יחד עם הרופא של שייטת 13, ד"ר שמעון סלבין. באותו הזמן החלו המצרים לתקוף את המקום בארטילריה כבדה, מתעלמים מהעובדה שחיילים שלהם נמצאים בשטח. נדי מים ענקיים פגעו באחת הסירות והטביעו אותה. שישה לוחמים שהו לבדם שעות ארוכות בתוך המים. רק בשמונה וחצי בבוקר הגיעו כל הכוחות לחוף מבטחים.
שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל חיים בר־לב חיכו בעיירה ראס סודר במשך שעות להגעת כל הכוחות. "הם היו המומים. הסירות הגיעו לחוף בזו אחר זו, נושאות את הנפגעים. התחושה היתה של אסון כבד", נכתב במסמכים פנימיים של צה"ל.
למרות מניין הנפגעים לכוחות צה"ל, המבצע הוגדר כהצלחה. סגן אילון זכה לעיטור הגבורה, סגן גיל לביא זכה לעיטור העוז וסגן אגוזי וסרן בר זכו לעיטור המופת. סמ"ר זלמן רוט זכה לצל"ש מפקד החיל וסגן גד עמית זכה לצל"ש ראש מספן־ים.
"ביצוע הפשיטה על האי גרין היה יוצא דופן בהצלחתו הבלתי רגילה", ציין רפאל איתן (רפול), אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי, "אמנם הפשיטה עלתה לנו בשישה הרוגים, מחיר יקר, אך אין לשפוט מבצע על פי האבידות". כעבור כמה שנים ציין כי "ניתן היה לתקוף את האי מן האוויר, אבל היה צורך להפגין בפני המצרים את העליונות שלנו במפגשים של פנים אל פנים. מאחר שהם פירשו על דרך הגיונם את העליונות האווירית של ישראל כיתרון טכני בלבד, אפילו בחלומותיהם הגרועים ביותר הם לא דמיינו לעצמם פעולה נועזת כזו".
שאלת הגבורה
העובדה שכוח צה"ל הצליח לחדור למתחם מבוצר, על גבי אי, להרוג לוחמי קומנדו רבים ולצאת בסך הכל בשלום, היתה זו שהכריעה את הכף והפכה את המבצע להצלחה ענקית. אבל יש מי שסובר שלא כך הדבר. "אין ספק שעמי אילון וחבריו פעלו בגבורה, אבל זה לא אומר שהפשיטה הצליחה", גורס ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, "בסך הכל הפעולה הזו היתה ביזיון. היה ניתן להשמיד את האי ממטוס, ואז החליטו לבצע את זה כפעולת גמול, להרוג את המצרים כשרואים להם את הלבן בעיניים".
לטענתו, היו מחדלים קשים בדרך הפעולה של המפקדים מלמעלה, מכיוון שלא הוסקו מסקנות מפעולות כושלות במלחמת ששת הימים: "רפול טען שהפעולה הצליחה כמו שעון שוויצרי אבל זה היה כישלון. כמו בפעולות אחרות במלחמת ההתשה, צה"ל תפקד גרוע מאוד בפשיטה הזו. במקום שיש צל"שים, כמו בגבעת התחמושת או בחווה הסינית, זה אומר שיש כישלון. זה צל"ש או טר"ש, מכיוון שבסך הכל הפעולה כביכול הצליחה, לא רואים את הכישלון הביזיוני".
אילון, מצידו, מציין כי אמנם היו תקלות, אולם אלו בעיניו משניות לעומת ההצלחה: "היו המון דברים שלא עבדו כמו שצריך - הרימונים לא התפוצצו, חלק מהתחמושת נרטבה, כמעט כל תקלה שאפשר להעלות על הדעת התרחשה, אבל שום דבר לא עצר את ההסתערות. זה היה מבצע הרואי שהשיג את כל מטרותיו, גם אם שילמנו מחיר עצום. ברוח התקופה, כשעשרות ומאות נהרגו בתעלה, זה אחד המבצעים החשובים של אותה התקופה. בערכים של היום אפשר להעריך שיחשבו שזה מבצע מיותר, אבל אז זה ממש לא היה נכון".
העובדה שאין היום מבצעים כאלו היא לגנותה של השייטת?
"זה התאים לתקופה. אם השייטת היום היא הפרמטר, לא רק שצה"ל יכול לעשות מבצעים בסגנון הזה, אלא גם יותר מיוחדים ונועזים. אם מישהו היה מחליט לעשות את הפשיטה על האי גרין היום כנראה שהוא מטומטם גמור".
עמי אילון. "מהרגע שנפתחה אש, זו היתה לחימה של יחידים" // צילום: גיל אליהו/ג'יני
אילון - כיום חברת הנהלת עתיד כחול לבן ומכון מולד - מציין כי בעיניו יש שני גיבורים מרכזיים שבזכותם הצליחה הפעולה: הראשון, זאב אלמוג, מפקד שייטת 13, שפיקד על ההכנות ועל הפשיטה בפועל. השני, דב בר, שהמשיך בדרך ליעד למרות שעל פי הפקודות היה אמור לעצור. "נתקלנו בזרם איום ונורא והיינו כבדים מאוד, כך שהיה כמעט בלתי אפשרי לצלול. כל התקלות שבעולם. דב נתן לנו להבין שאנחנו לא נסוגים, פעל בניגוד להנחיות על מנת להשיג את המטרה. הנחישות, ההתעקשות והדבקות שלו הן שהביאו אותנו לתקוף. אבל יש עוד 38 גיבורים. כל מי שהיה על האי פעל בצורה מדהימה.
"לעצמי לא אפרגן. כשהגעתי לוועדת הצל"שים זה היה מביך בצורה בלתי רגילה. אלוף האוגדה שאל אותי למה אני חושב שמגיע לי צל"ש ואמרתי שאיני יודע, שאני רק יכול לספר מה עשיתי. הייתי בדיעבד בקדמת הכוח שהוביל את כל ההסתערות על הגג. הדברים שעשיתי השפיעו יותר על הקרב, ככל הנראה בזכותם קיבלתי את העיטור. נדרשתי פעם לעניין של עיטור הגבורה, ואמרתי שמה שמאפיין עיטורים בכלל הוא ההסכמה הציבורית בנוגע לשאלה מהי גבורה. במציאות שבה ציבור חושב שכל אדם שנהרג הוא הבן של כולנו ומדברים פחות על הגבורה ויותר על כמה שאלו שהרגו הם רעים, במציאות שבה רואים את אלאור אזריה כגיבור, כל עולם הערכים משתבש.
"למיטב ידיעתי, עיטור הגבורה לא ניתן מאז מלחמת יום כיפור. האם לא היו גיבורים? ברור שהיו. אבל כל המציאות הישראלית, מושג הגבורה, על מה נהרגים ועל מה לא נהרגים, השתנה. במלחמה של היום בעיניי במידה רבה האיפוק הוא הגבורה. מתי לא לירות זה לא פחות חשוב, ולפעמים אפילו יותר חשוב, מאשר מתי כן לירות. לדעתי, איבדנו את היכולת לקבוע מי גיבור ומהי גבורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו