סמי היפה גדל בפנימייה בירושלים, למד היסטוריה בעברית, בן יחיד לאבא מוסלמי שבא מכפר ליד שכם ולאמא שנולדה למשפחה יהודית שעזבה את וינה רגע לפני המלחמה. הכרנו בתחילת שנות ה־80, ניסה ללמד אותי איך זורקים חיצים. היה אומר שאסור שהמטרה תרגיש את המאמץ, ותוך כדי ההסבר היה משלח חץ, פוגע בול בלב הלוח ובזה של כל הבנות מסביב.
ממנו שמעתי על גִ'סְר אֶ־זַרְקָא בפעם הראשונה. אמר שיום אחד הוא ייקח אותי לשם לראות את חוף הים הכי שווה בארץ, שאת הבנות הכי יפות שראה בחיים שלו הוא ראה שם, ברחובות המרוטים של הכפר. שיש איזה קשקוש שרץ כאילו אנשי הכפר הם צאצאים של עבדים סודאנים, שהגיעו לפה במאה ה־19, אבל ממה שהוא חקר, הסיפור של הכפר מתחיל 300 שנה קודם בביצות כבארה.
החלום של סמי היה לחסוך מספיק כסף כדי לעשות סרט על תושבי הביצה, ששם, בין איפה שהיום בנימינה לזכרון יעקב, הם רעו ג'מוסים, רחצו בנחל תנינים הוא ואדי א־זרקא, דגו בביצה ובים התיכון, קלעו מחצלות וסלים מקני סוף, ראו את המחצבה הרומית מתעטפת באור כסוף.
לכל המדורים של הילה אלפרט
הוא היה בטירוף על הסיפור שלהם, מאיפה הם הגיעו, מי היו הראשונים, מי הגיע אחר כך. ביצות, יודע כל העולם, לא שואלות שאלות, ואלפי דונמים של אדמה טובענית הם יופי של מקום ללכת בו לאיבוד, לקבור עבר, להיוולד מחדש.
סמי התאבל על אובדן האופציה. היה מקלל את הברון על שהקים את המושבות. "הביא את כל האירופאים העדינים האלה שנלחצו מהמחלות שמביאות הביצות, אז הלכו וייבשו אותן", אמר ולמילים שלו היה ריח כבד של ג'וני ווקר. "כמה חבל. הייתי מת לקום לתחייה מחודשת מתוך הבוץ".
מאות רבות של פועלים נדרשו למלאכת הייבוש, רבים מהם היו תושבי הביצות, שבתמורה לפינוי השטח שבו חיו רכשו עבורם בפיק"א רצועת כורכר, לאורך החוף, על שרידי מחצבה רומית, ויהי כפר, ויהי מוכתר. ככה. מהיום למחר.
רוקדת את האוכל
דיב אלעלי ג'רבאן קראו למוכתר הראשון של ג'סר, צאצא של ראשוני המתיישבים בכבארה, חי עד 120, התעקש על גידול ריחן בחצר הבית, כי האמין שיש בו כוח מרפא.
דליה ג'רבאן, עוד מעט בת 50, היתה הנכדה ששלחו לגור בבית שלו, לעזור לסבא וסבתא. ניקתה, תפרה, מה שצריך. עבורם ועבור שני דודים רווקים שעדיין לא יצאו מהבית. "הייתי טוחנת להם מלח עם פחם, שיצחצחו שיניים", היא צוחקת. כשאני מתעניינת אם השיטה הזו באמת שווה משהו, היא אומרת שאין לה מושג. ביקשו. עשתה.
השולחן הולך ומתמלא. רק הדגים נולדו בג'סר // צילום: איתיאל ציון
אישה מלאה בכוח, בשמחת הזיכרון, גם כשניגרת ממנו זיעת החיים. עומדת בחצר הבית שלה, זוג ידיה רוקד את האוכל, כל הדרך לקראת ארוחה משגעת. וסביבה הבנים, הבנות והנכדים באים והולכים, בשיניים היא ודיאב שלה נלחמו שכולם ילמדו אחרי התיכון, ירכשו מקצוע.
ובתוך כל זה יושבת זקופה סעדייה, אמא שלה, בת 64, יפה כמו בסיפורים של סמי, כמו יצאה מציור של גוגן. 13 ילדים הביאה לעולם, עד היום היא עובדת, יוצאת ליישובים הסמוכים לקטוף ענבים או משמש, מה שייתן הכוח, מה שיזמנו החיים. נושמת את ריח האוכל המתהווה, את השינוי המתבשל בקרב בני הדור הצעיר, שאינשאללה יידע חיים טובים יותר, שינערו את כל הסטיגמות והפחד, שיטפחו פרנסה בתוך הכפר, שימצאו דרכם ללב החברה הערבית והיהודית.
חיים שלמים בישלה דליה לילדים, כל אחד ומה שהוא אוהב, עד שהחליטה לפתוח את מטבח הבית שלה לקהל. למדה לבשל מסבתא, לשמר כל דבר בעונתו. באביב לכבוש סרדינים במלח, בקיץ לייבש פטרוזיליה, ראשית בבית, אחר כך עוד שעתיים בשמש, בתחילתו של חורף ללקט בשיפולי הכרמל עלי עולש, חובזה או סלק, כמו אלה שעכשיו היא שומרת במקפיא שיהיו לכל השנה. למדה לייבש עגבניות, לאפות לחם סאג', לצלות סרטנים על גחלים, לתפור דגים, כמו שהיא תופרת עכשיו, כמו שלא ראיתי אף אחד תופר לפניה. דגי דניס שאת הבטן שלהם הנקייה מקרביים מילאה בסלט של עגבניות, שום, פלפל חריף וגמבה, תפרה בחוט וטיגנה בשמן עמוק. חלקם בישלה ברוטב טחינה מדולל במים ובלימון, האחרים ילכו לחריימה גרסת הכפר. רוטב שראשיתו שום מטוגן, נשמתו רסק עגבניות ומעט תבלינים.
היא מכינה סיאדייה - אורז ודגים ליום חג וימים טובים - מלברק שנקנה בבריכות של מעגן מיכאל, "כי היום הטבע לא נתן ים", היא אומרת שעה שהיא מניחה את הדגים בשמן הרותח, שמייד מתחיל לנגן לכבודם. אחרי שהשחימו תיקח מהשמן הזה לטגן בו ערימת בצל, שבו יתבשל אורז שחום משגע, מתובל באיפוק גדול. וכשהיא מפגישה בין דגים לאורז, היא זורית שקדים מטוגנים, "באוכל מתבשל אף פעם לא שמים שקדים חיים. זה לא טעים".
לאורך הים התיכון יש הרבה ערים הטוענות שהן מולדת הסיאדייה, רוב החוקרים מאמינים שהיא נולדה בעדן שבתימן. ג'סר לא טוענת לשום כתר, ודליה מתרחקת מהמצאות, אומרת שהיא מנסה להיצמד למסורת, למה שלמדה כשהיתה ילדה קטנה, שבכל פעם שניסתה לשנות יצא פחות טוב. נפלאה הסיאדייה של דליה, מתפארת בצניעותה.
ומתארכת השעה ומתמלא השולחן, אוכל מדויק לא צורח מלח או לימון. עלי גפן מהטובים שידעתי, מסחן עוף, תבשיל במיה, טחינה, עלים מהבר, סלטים ומנות הדגים - שהם היחידים שנולדו בג'סר. ירקות, פירות ואפילו זיתים, הכל נקנה מבחוץ. בני ג'סר מעולם לא היו חקלאים, וגם אילו היו, לא היתה להם אדמה לעבוד אותה. בג'סר אלה הבתים שצומחים, צפוף־צפוף, יוצרים רחובות חפים מפסיקים ורווחים.
כמו ציור מארץ רחוקה
בכפר, שבו 60 אחוזי אבטלה, מתעוררים רוב בני הכפר עם הפנים מזרחה, שם מחכה הפרנסה. עבודה במפעלים, בסופרים, בקטיף ובמשק בית. רק הדייגים שעוד נותרו בכפר מתעוררים עם הפנים מערבה, אל יופי ששנים של בידוד שימרו אותו כמו ציור מארץ רחוקה, אל משחקי המים של הנחל עם מי הים, אל הבריכות שיצרו הסלעים, לסירות הקטנות המתערסלות בהן, עוד מעט ייצאו אל הים, כל יום והמזל שלו, כל יום והדגים שלו.
דייגים בחוף ג'סר. כל יום והדגים שלו // צילום: איתיאל ציון
בנשימתו האחרונה של היום הגעתי לשם עם דליה וסחר, הבת שלה שסיימה לימודי הנדסאות, ובכל פעם שהיא מחייכת אפשר להאמין לעולם הזה. "את יודעת כמה באו לבקש את היד שלה? 18! אמרה לא לכולם. עד שהתארסה לשוטר הראשון מג'סר", צוחקת דליה כשאנחנו חולפות ליד שדרת דקלים, אות ראשון לעבודות פיתוח הטיילת המתנהלות בעצלתיים ואיש לא יודע אם יביאו טוב או ימטירו תקנות וביורוקרטיות.
הלכנו לבקר את ג'מבו, ככה כולם קוראים לאח של דליה, איש הראסטות והרגאיי שגדל בים, מהלך לחופו כמו מלך ברעמה צהובה שצרבה השמש. מכל האחים יש ביניהם קרבה מיוחדת. גם הוא היה שם איתה בבית של סבא. ביחד היו יורדים שלושתם בכל בוקר לשחות בים, לפעמים היא מתגעגעת לחופש הזה שמותר לילדות.
דגים שותקים, כלבים נובחים, סוסים דוהרים על החוף, תרנגולות מנקרות בין הבקתות וגחלים לוחשות שעוד מעט ויעלו עליהן דגי בורי, שיצאו באיחור מהים ולא נמצא להם קונה.
חשבתי שהייתי רוצה להיעלם שם לכמה ימים, שבועות, חודשים, וחשבתי על סמי שהלב שלו עצר בגיל כל כך צעיר, שמעולם לא עשה את הסרט שלו, שהייתי רוצה שיישב רגע לידי, יאכל דגים משגעים ובעיניים הירוקות שלו שוב ישתקף כפר הדייגים של ג'סר.
כמה מילות סיכום
דליה היא טבחית יוצאת דופן, שאת הארוחות שלה תוכלו לקבל בחצר הבית או על מרפסת בקתת הדייגים של ג'מבו. המחירים לארוחה בסדר גודל שאותו אני ידעתי הם בסביבות 190 שקלים. הזמנות אצל דליה בטל': 052-7428161 ואצל סחר בטל': 052-7369248.
ההחלטה שלה להתפרנס מהכישרון שבה היא תולדה של תוכנית לקידום פיתוח כלכלי שפועלת בכפר בשנה וחצי האחרונות, במימון קרן MEPI של שגרירות ארה"ב, וביוזמת ג'וחה גסטהאוס, עסק חברתי הפועל בכפר.
אחת הפעילויות במסגרת התוכנית היא קורס היזמות הקולינרית, שהגתה והובילה מיכל שדה גולדווסר, שמנהלת את התוכנית לצד ג'נבייב בג. לבנייה ולהנחיה של הקורס הצטרפו נשים מוכרות בזירה הקולינרית, ובהן פותנה ג'אבר וצלמת האוכל דניה ווינר, ובית הספר לבישול "קולינרי", מהמובילים בחברה הערבית.
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו