08:20, יום שני, מעבר ארז. יאיר נוי, חובש כיפה סרוגה מקיבוץ עלומים שבעוטף עזה, עומד בין הממתינים מצידו הישראלי של המעבר, מציץ דרך חלונות הזכוכית הכהים אל התור המשתרך מעזה. שם, בין עשרות מבוגרים וילדים המחכים לבידוק ביטחוני לפני המעבר לשטח ישראל, מחייכת אליו נור חאג'.
היא בת 11, לבושה בחולצה קצרה לבנה ובמכנסיים שחורים, שיערה אסוף בחצי קוקו. פניה שזופות מהשמש, והיא מנופפת ליאיר לשלום. אביה איברהים (39) עומד לידה, מחייך אל יאיר בעיניים עייפות ומתפנה אל הבדיקות הביטחוניות.
פעם בשלושה שבועות נור ואיברהים מגיעים לכאן. יוצאים ב־4:30 בבוקר מביתם בנוסייראת שבדיר אל־בלח ונוסעים שעה וחצי עד מעבר ארז. אחר כך הם מחכים כמה שעות, עד שיעברו לשטח ישראל. נור, שחייה ניצלו בזכות השתלה של כליה ושל אונת כבד בבית החולים שניידר בפתח תקווה, חייבת לעבור בדיקות אחת לשלושה שבועות.
במעבר ארז היא ואביה פוגשים את מתנדבי עמותת "בדרך להחלמה", המסייעים לילדים פלשתינים חולים להגיע ממעברי הגבול אל בתי החולים ברחבי הארץ. בשנה וחצי האחרונות, כמעט בכל ביקור בבית החולים, יאיר נוי הוא שמסיע אותם. לרוב הם שוהים לילה בבית החולים, משלימים את כל הבדיקות הנדרשות, ולמחרת חוזרים לרצועה. הקשר עם יאיר הלך והתהדק בכל פעם שהם נפגשו, עד שילדיו הבוגרים כבר קוראים לנור "הנכדה העזתית", ואיברהים קורא לו "אבא".
שני עולמות שונים, שמצפים זה לזה באולם מעבר הגבול, כשמחיצת זכוכית גדולה מפרידה ביניהם. מצידה האחד אדם דתי, ימני בהשקפותיו, מקיבוץ בעוטף עזה, שספג בחודשים האחרונים עשרות בלוני תבערה. רק לפני שבועות אחדים ישב בעצמו במקלט בעקבות שיגור רקטות מהרצועה. אבל כשהוא כאן, במעבר, הוא רואה לנגד עיניו רק את העזרה שהוא יכול להעניק לילדים החולים, לא משנה מהיכן הם מגיעים.
לכל הכתבות, המדורים והטורים של "שישבת"
מצידה האחר של מחיצת הזכוכית ילדה פלשתינית בת 11, שחייה ניצלו בזכות שירותי הרפואה בישראל ואנשים טובים שדואגים לשלומה. אביה, שמלווה אותה בכל הטיפולים הרפואיים בארץ כבר חמש שנים, חוזר ואומר ש"הפוליטיקה לא מעניינת אותנו, כולנו אנשים פשוטים, שבסך הכל רוצים שלום". כשנשמעות האזעקות בשטח העוטף, הוא מקפיד להתקשר לחברו שמעבר למחיצת הזכוכית, לוודא שהוא ובני משפחתו בריאים ושלמים.
בחודשים האחרונים מתלווה אל יאיר גם משה עציון (86), גם הוא תושב העוטף, קיבוצניק מנירים. מוישה, קוראים לו חבריו, אב שכול מהיום האחרון של מבצע צוק איתן, כשבנו זאביק עציון נהרג מפגיעת פצמ"ר, בן 55 במותו. באותו אירוע באוגוסט 2014 נפצע קשה שחר מלמד, שנפטר מאוחר יותר מפצעיו. גדי ירקוני, כיום יו"ר מועצה אזורית אשכול, איבד את שתי רגליו.
גם משה ישב במקלט ימים ספורים לפני הפגישה עם נור ואיברהים. גם הוא קיבל שיחת טלפון מאיברהים, שצלצל לשאול אם הכל בסדר. קשר כמעט בלתי אפשרי בין שני עולמות שונים, שצמח מתוך המציאות הבלתי אפשרית של הסכסוך הישראלי־פלשתיני.
כמו כוס מים לילד בשואה
יאיר (74) מגיע למחסום ברכב גדול של הקיבוץ, שבעה מושבים. בדרך כלל, כשהוא מסיע חולים, הוא לוקח איתו את נור ואביה, ועוד חולה ומלווה. הוא אוחז בידו שתי שקיות. באחת חטיפי שוקולד קטנים, שאותם הוא נוהג לחלק לילדים שהוא מסיע. בשנייה ארבעה תפוחים ושתי בננות, שיהיה לנוסעים להמשך היום.
"אני יודע שאילו זאביק היה במצב שלי, גם הוא היה הולך לעזור לילדים". משה עציון ונור // צילום: מרים צחי
הוא ומשה עציון ממתינים במחסום במשך שעה ארוכה. איברהים ונור מתעכבים. "לפעמים הם יוצאים אחרי כמה דקות, לפעמים אחרי כמה שעות", אומר יאיר. בימי שני, שאותם הוא מקדיש להסעת החולים, הזמן חשוב פחות. היכולת לעזור לילדים חולים היא זכות גדולה עבורו, זכות שאותה הוא משווה ל"כוס המים לילד שגווע בצמא בשואה".
אחרי שעה ורבע הבדיקות הביטחוניות מסתיימות, ונור ואיברהים מורשים לעבור. נור רצה אל זרועותיו של יאיר, שאוסף אותה לחיבוק חם ואוהב. הוא מחליק לידיה את חטיף השוקולד בחיוך, כמו שסב אוהב מגניב חפיסת שוקולד לנכדיו הקטנים. איברהים מצטרף אחרי דקה ולוחץ את ידו של יאיר בחום, מתנצל על העיכוב, שנגרם בשל בדיקות קפדניות יותר.
איברהים מוציא מתיקו שתי כיפות סרוגות גדולות, אחת כחולה ואחת ירוקה. "קרוב משפחה שלי הכין במיוחד בשבילך", הוא מגיש אותן ליאיר, וזה ממהר להוריד את הכיפה שעל ראשו ולהחליפה בכיפה הירוקה החדשה. "מי יכול להאמין לדבר כזה", הוא אומר בהתרגשות, "שפלשתיני מעזה יכין בעבודת יד כיפה ליהודי, רק כאות הוקרה על הסעה".
"מה שלום אשתך?" שואל איברהים את משה, יודע שרעייתו אינה במיטבה. משה עונה שאין שינוי.
"יאיר, אבא, תדאג להם גם, כן?" הוא פונה אל יאיר, ומייד מסביר בעברית מצוינת: "אני קורא לו אבא, כי ככה אני באמת מרגיש. הוא כמו אבא בשבילי, בן אדם טוב שעושה טוב.
"כל המתנדבים הם טובים. לכולם יש עבודה, וילדים, ועיסוקים, אבל הם מתפנים לעזור לילדים ולמבוגרים חולים, כדי לעשות להם טוב. ורואים שחשוב להם שהחולים יחייכו, בלי לרצות כסף או תודה. ואת זה יכולים לעשות רק אנשים טובים".
בימים שבהם המתיחות גבוהה, כמו בכל החודשים האחרונים, איברהים בודק בתכיפות מה שלום חבריו הסמוכים לגבול. "אני יודע ששניהם גרים ממש ליד הגבול, ואני דואג להם. שואל איך הבריאות, איך הם מסתדרים. אני יודע שזה לא קל. גם כשאצלנו יש בלאגן, הפגנות על הגדר או הפגזות, הם מתקשרים לראות שאני בסדר. אומרים לי לשמור על הילדים, לשמור על כולם. כמו שדואגים למשפחה".
במשך שנה וחצי ליווה איברהים את בתו בין בתי חולים בישראל. עשרה חודשים ברמב"ם בחיפה, שם טופלה לראשונה, עוד חצי שנה בשניידר, כשאמה של נור, מהא, תרמה לה אונת כבד וגם כליה. סבתה של נור שמרה בינתיים על הילדים האחרים בבית בדיר אל־בלח. רבים מאנשי הצוות התאהבו בחיוך השובה ובעיניה הטובות של נור, וגם במסירות אין קץ של הוריה.
"הכל כדי לעזור לילדה שלנו"
נור סובלת ממחלה מולדת בשם אוקסלוזיס, הגורמת לליקוי בתפקודי הכבד, שעלול לגרום לפגיעה בכליות, באוזניים, בראייה ובלב. לפני כחמש שנים הידרדר מצבה, והיא סבלה מפגיעה בכליות ובלב. אחרי שארבעה בתי חולים בעזה לא הצליחו לאתר את הבעיה, ביקש איברהים להביא את בתו לבית חולים בישראל.
"לא היה מי שיטפל בה בעזה. וזה ידוע שבתי החולים בישראל הם הטובים ביותר באירופה, אם לא בעולם. במשך שמונה חודשים התחננתי לקבל אישור להגיע לישראל, עד שאישרו לי. הרופאים בעזה אמרו שיכול להיות שהיא תמות בדרך לארץ, אבל שאני יכול לנסות.
"נור לא עצובה כשבאים לכאן, היא יודעת שהיא מגיעה לאנשים שאוהבים אותה". איברהים, נור ויאיר במחלקה הנפרולוגית בשניידר // צילום: מרים צחי
"בישראל הסכימו לקבל אותנו, והצלחנו לקבל התחייבות לתשלום מהשלטונות בעזה. קיבלנו הפניה לבית החולים רמב"ם בחיפה. הכליות של נור כבר לא תפקדו, היא היתה חלשה ורזה. הרופאים ברמב"ם הכניסו אותה מייד לדיאליזה, הצילו אותה. עשו לה עוד כל מיני בדיקות, ואחרי חודשיים אמרו לנו שהיא חייבת השתלה של כבד ושל כליה".
נור היתה מאושפזת ברמב"ם עשרה חודשים, ואחריהם הועברה לבית החולים שניידר לילדים. כאן טיפלו בה ד"ר מיכאל גורביץ', האחראי להשתלות כבד בילדים, וד"ר יעל מוזר, מנהלת שירות מושתלי כבד בילדים. הצוות הרפואי הסביר להורים שההשתלות הן הסיכוי האחרון של נור להישאר בחיים.
בדיקות דם שנערכו לאמה של נור, מהא (34), גילו שהיא המתאימה ביותר לתרום לה את הכבד ואת הכליה. "לא פחדנו", אומר איברהים. "ידענו שנעשה הכל כדי לעזור לילדה שלנו, ושהניתוח יעבור בשלום.
"היינו צריכים עזרה במימון של ניתוח ההשתלה, והצוות ברמב"ם, שהפך להיות כמו משפחה שלנו, פתח לנו דף של תרומות באינטרנט. כולם נתנו לנו כל מה שהם יכולים. זה מאוד משמח לדעת שיש אנשים טובים במקומות האלה".
הוא מביט בבתו, שנרדמה בינתיים במושב האחורי של הרכב. "בדרך כלל, ברגע שיאיר מתניע את הרכב, היא נרדמת. מנצלת את הזמן".
אמה של נור, מהא, נדרשה להופיע בפני ועדה להשתלת איברים מטעם בית החולים. הוועדה מוודאת שהתורם כשיר רפואית ונפשית, ונותן את התרומה מרצון ובדעה צלולה.
"הרופאים בוועדה הסבירו לה שהניתוח עלול גם להסתיים במוות", אומר איברהים. "היא הסתכלה עלי, ועליהם, ואמרה שאם היא תמות בניתוח, הם יכולים לקחת את הכבד והכליה לנור, ולתרום את שאר האיברים לכל מי שצריך, יהודים וערבים. היום היא בסדר, ברוך השם. היא התאוששה והיא חזקה".
13 כדורים ליום
ב־1 בפברואר 2016, בגיל 8, עברה נור את השתלת הכבד. ניתוח מורכב ומסוכן כשלעצמו, כשברקע פגם לבבי המאיים על חייה. אמה התאוששה במחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון הסמוך, וכעבור ימים ספורים הועברה לשניידר, להיות לצד בתה ובעלה.
ארבעה חודשים לאחר מכן עברה נור את השתלת הכליה בבית החולים שניידר. גם הפעם שהתה אמה ימים אחדים בהתאוששות בבילינסון, ולאחר מכן עברה לשהות עם בתה. בעת ששני ההורים היו בישראל, סבתה של נור מצד אביה נשארה בבית, ברצועה, לטפל באחיה של נור - סעאד בן ה־14, דימה בת ה־9 וסובא בת ה־3.
כמה שבועות לאחר השתלת הכליה חזרו נור והוריה הביתה. "בהתחלה היינו באים לביקורת בשניידר בכל עשרה ימים", אומר איברהים. "לפני חודשיים אמרו לנו שאנחנו צריכים לבוא בכל שלושה שבועות. היא עוברת בדיקות ומקבלת מרשמים לתרופות. חלק מהתרופות אנחנו קונים בישראל, וחלק ברצועה".
בפברואר האחרון, כשנור חלתה באבעבועות רוח, היא אושפזה בשניידר לשבוע, כשאביה לצידה. יאיר היה בקשר טלפוני רצוף עם איברהים. הוא לא בא לבקר בבית החולים מחשש מזיהומים, אבל אחרי שבוע, כשהחלימה, דאג להיות זה שיסיע את השניים בחזרה לרצועה.
"היום נור לומדת, משחקת, מרגישה ממש טוב, ברוך השם", מספר איברהים. "היא גם ילדה גדולה, דואגת לעצמה, יודעת שהיא צריכה לשתות הרבה ולקחת את הכדורים. בהתחלה היתה מקבלת כמעט 40 כדורים. היום זה 13 כדורים, כדי שהגוף לא ידחה את האיברים המושתלים".
יאיר מגלה שבחנוכה, לפני שנה וחצי, בתו אילה תרמה בבית החולים סורוקה תרומה אלטרואיסטית של כליה, בלי לדעת מראש את זהות הנתרם. "כשסיפרתי את זה לאיברהים, הוא כל הזמן הזכיר לנו שהיא צריכה לשתות הרבה, כדי לשמור על עצמה. הוא סוג של פולנייה טובה.
"היתה תקופה שנפלתי והייתי מאושפז, לא יכולתי להסיע אותם. כשהוא התקשר ושמע שאני בבית החולים, הוא התחיל לבכות, חשב שאני הולך למות. באחת הפעמים שהוא הגיע לישראל, ביקשתי שיסיעו אותי במיוחד לפגוש אותו ביד מרדכי, שיראה שאני בסדר. בביקור הבא כבר חזרתי להסיע אותם".
בשם הבת
יאיר נוי נולד בתל אביב, גדל בתנועת בני עקיבא ולמד בישיבת הקיבוץ הדתי. היה ממקימי קיבוץ עלומים בשנת 1966, יחד עם אשתו תמי, שצעירה ממנו בשנה. הם הורים לחמישה: אילה (50), יעל (49), מיכל (48), עפר (42) ודוד (39), וסבים ל־24 נכדים. את רוב חייהם הבוגרים העבירו בקיבוץ, למעט שנתיים באנגליה, שבהן היה יאיר שליח של הסוכנות היהודית, ועוד חצי שנה של שליחות באוזבקיסטן.
לפעילות של עמותת "בדרך להחלמה" התוודע דרך בתו, יעל נוי בן־דרור, שמרכזת את פעילות העמותה. "בהתחלה היא לא סיפרה לי שהיא עוזרת לפלשתינים להגיע לישראל. אבל אחרי כמה זמן בעמותה, היא הציעה לי להצטרף. למען האמת, חששתי מהביקורת שעלולה להתעורר בקיבוץ. קיבוץ דתי, ימני, שיושב לא מעט בממ"דים.
"עוד יכול להיות כאן שינוי, ולשם אנחנו חותרים". יאיר נוי בשטח שנשרף כתוצאה מבלוני תבערה ליד קיבוץ עלומים // צילום: מרים צחי
"חששתי שיתייחסו להתנדבות כזאת בביקורתיות. אבל אחרי שתי שיחות עם רב הקיבוץ, עמית קולא, החלטתי שאני הולך על זה. הסיכום היה שזה לא יהיה על חשבון דברים אחרים שאני עושה, כמו ההתנדבות במשרד הביטחון כמלווה משפחות שכולות. אני ידעתי שאני רואה מול עיניי ילד חולה, שאני יכול לעזור לו, ולא משנה מי אבא או אמא שלו.
"גם מייסד העמותה, יובל רוט, הוא אח שכול (אחיו, חייל המילואים אהוד רוט, נחטף ונרצח על ידי מחבלים ב־1993 עם חייל מילואים נוסף, אילן לוי; ב"א). למרות הרקע הקשה, הוא ניסה למצוא נקודה של שפיות והקים את העמותה".
יאיר החל את פעילותו בעמותה לפני שנתיים. בלילה הראשון, לפני הפעם הראשונה שבה הסיע חולים, הוא לא עצם עין. "אני לא זוכר את מי הסעתי ולאן, אבל אני זוכר את דפיקות הלב המהירות שלי, ואת ההרגשה של שליחות גדולה, עם משמעות.
"ואז אני מגיע למעבר, ואנשי הביטחון קוראים לי 'אבא של יעל', ואין גאה ממני", הוא מוחה דמעה של התרגשות שמנצנצת מבעד למשקפיו. "אני חושב שעד היום אני מופיע בסלולר של מנהל המעבר כ'אבא של יעל'.
"למרות שאני ויעל לא נפגשים שם הרבה, אני מאחל לכל אדם בן גילי לעבוד עם אחד מילדיו בעבודה מהסוג הזה. זה נותן סיפוק אדיר. אתה בא למקום, ובזכות הילד שלך, אתה בן אדם מיוחס. מובן שהייתי גם מאוד בולט, אולי היחיד שחבש כיפה".
בכל שבוע מתייצב יאיר במעבר ארז כדי לסייע לילדים חולים. העמותה, שמתקיימת מתרומות בלבד, מממנת לו את הדלק להסעה. "בדרך כלל אני לא יודע את מי אני מסיע עד הערב שלפני, רק אז אני מקבל שם ושעת הגעה. אני לא מדבר ערבית, ולא כל הפלשתינים שאני מסיע דוברי עברית, לכן חלק גדול מהנסיעות מתנהל יחסית בשקט, בלי קשר אישי. אבל כשמדובר באיברהים ובנור, אני מבקש להיות זה שיסיע אותם.
"היתה תקופה שבה הם היו יוצאים בשעות לא קבועות, התעכבו מכל מיני סיבות. בגלל שאני גר במרחק של רבע שעה מהמעבר, יעל הציעה שאחכה בבית, וכשהם יגיעו, רכז של העמותה יתקשר אלי ואוכל לבוא לאסוף אותם. ככה התחלנו.
"העובדה שאיברהים חי פה שנה וחצי ודובר עברית, וגם הכיר את המנהגים וידע שאני דתי, תרמה ליצירת הקשר הראשוני. אני קורא לזה מעגל של שלום. ברור שאדם שיושב אצלי ברכב ומקבל ממני עזרה לא יגיד עלי משהו רע. אבל כשאני יושב בממ"ד והוא מתקשר לשאול מה שלומי, אני יודע שיש משהו אמיתי בדברים שלו".
"נוצר בינינו קשר מיידי"
זה 15 שנה שיאיר נוי מתנדב בליווי משפחות שכולות. בשלהי 2014, כמה חודשים לאחר תום מבצע צוק איתן, הוא החל ללוות את משה ובתיה עציון, ששכלו את בנם זאביק מפגיעת פצמ"ר שעה לפני הפסקת האש.
"נוצר בינינו קשר מיידי", אומר משה. "מבחינה רעיונית, שנינו קיבוצניקים טובים, לא משנה שכל אחד מהקיבוצים הוא בעל תפיסת עולם שונה. אחרי הפעם הראשונה שהוא בא לבקר אצלנו, שאלו אותי איך היה, ועניתי: 'הוא יצא די מעוּדד'. כי הצלחנו ליצור קשר חברי. עובדה שהוא משך אותי לכאן להתנדב".
כבר כמה חודשים שמשה מתלווה אל יאיר בנסיעות, מתוך תחושת שליחות. הוא נמנה עם ילדי טהרן (כאלף ילדים ניצולי שואה שהגיעו לישראל מבריה"מ דרך פרס ב־1943; ב"א), ומעביר הרצאות על ילדותו בשואה. "כאדם שחווה רעב אמיתי בילדותו, אני יודע עד כמה חשוב לתת את היחס האוהב והעזרה הקטנה לכל מי שזקוק להם", הוא אומר.
"זה לא משנה שאני אב שכול, או שאני חי בקיבוץ שחוטף טילים. אני רואה לנגד עיניי את הילדים החולים. לעזור לילדים זה דבר חשוב".
אז משה נוסע אל יאיר לעלומים, והם עולים ביחד לרכב. "אני לא יכול ממש להתחייב שאוכל תמיד לנהוג עד המעבר, ולכן אני משעשע את יאיר, והוא אותי.
"לפני חודשיים המתנו במעבר, כשאדם מבוגר תושב רפיח ניגש אלינו. הוא מסתכל עלי, לוחץ לי את היד ומחבק אותי חיבוק חזק כזה, מכל הלב. ואז הוא אומר לי: 'זה לא בשבילך, זה בשביל זאביק'.
"לא הכרתי אותו, אבל הוא סיפר שהוא זוכר אותי מהעבר. הוא ידע שהייתי החשמלאי של הקיבוץ, ושזאביק היה אחראי לרפת, ומתברר שהוא היה בא וקונה אצלנו עגלים. הוא הכיר את הסיפור של זאביק, הצטער על מה שקרה לו, וכשראה אותי התרגש כל כך, שהיה חשוב לו לגשת אלי. אותי זה הפתיע לגמרי, אבל מכאן מתחילים להבין את הקשר הזה בינינו לבינם.
"כחבר קיבוץ נירים, שחבריו השתתפו בהפגנות בעד ההתנתקות, ומנגד נמצאים במרחק התרעה של 15 שניות במקרה של ירי פצמ"רים, לא היה לי ספק שבקיבוץ יקבלו באהדה את נושא ההתנדבות שלי בעמותה. כששאלו אותי פעם אם אני חושב על זה שאולי האבא של הילד שאני מסיע גרם למותו של זאביק, עניתי שאני רואה מול עיניי ילד חולה, ובאותו רגע לא מעניין אותי מי האבא שלו".
הוא לוקח נשימה עמוקה ומסדיר את ידיו, שרועדות מהתרגשות. "אני יודע שאילו זאביק היה במצב שלי, גם הוא היה הולך לעזור לילדים. זאביק היה נהג אמבולנס והציל רבים ממוות. הוא היה מסוגל לכעוס על הערבים, אבל לעזור לערבים בכל פעם שנזקקו לעזרה. אז אין לי ספק שהוא היה עושה את אותו הדבר, וזה מה שמנחה אותי. לא מי שלח את הטיל שהרג אותו".
"הילד לא חטא"
"עוד יכול להיות כאן שינוי", אומר יאיר. "ולשם אנחנו חותרים, כל המתנדבים". ידיו רועדות כשהוא מספר שבאחד הימים התקשרה אליו בתו וביקשה שיחכה בצומת יד מרדכי כדי לאסוף חולה לאיכילוב. התברר שאחד הילדים מעזה היה באשפוז ממושך באיכילוב, בעוד אביו הוא אסיר ביטחוני בכלא נפחא, ליד מצפה רמון.
"באותו יום הודיעו לילד שהוא יכול לבקר את אבא שלו. אחד המתנדבים הסיע אותו ואת אמא שלו, שמלווה אותו, לכיוון הכלא, אבל בדרך הודיעו להם שהביקור מתבטל. את יכולה לשער בנפשך כמה כאב ובכי היו שם.
"היה צריך להחזיר את הילד ואת אמא שלו לאיכילוב, ויעל ביקשה ממני להסיע אותם. אספתי אותם מיד מרדכי, וקנינו להם גלידה, כדי לשמח אותם. לכולנו כאב הלב עליהם. כי כשאתה רואה ילד בוכה, זה לא משנה מאיפה הוא. הוא ילד בוכה שרע לו.
"לכאורה, זו סיטואציה שרק מתנדב איש ימין יכול להרגיש בה דילמה. איש שמאל קיצוני יאמר שבית המשפט שדן את האב למאסר ומנע ממנו מפגש הוא בית דין של רשע, והיה מתווכח כדי לקיים את המפגש. איש ימין קיצוני יאמר מראש שאם אבא של הילד יושב בכלא כזה, סביר שעבר עבירה חמורה ובכלל לא צריך לעזור לילד שלו.
"אבל אני, כיאיר נוי, אומר שיש כאן ילד חולה, והוא רוצה לראות את אבא". עיניו שוב דומעות. "אני באמת לא יודע מה אותו אבא עשה. אבל זה גם לא מעניין אותי. הילד לא חטא. הילד רצה לראות את אבא שלו, והוא לא היה יכול לראות אותו, ואם אנחנו יכולים לנחם אותו ולעזור לו, אז אין בכלל שאלה.
"וכך היה. הם קיבלו גם גלידה, וגם מילה טובה, ובאיכילוב חיכו להם עם ממתקים ומתנות כדי לשמח אותם.
"חבר חילוני אמר לי שעצם העובדה שאני מתנדב, מחזקת גם אותו. שאלתי אותו מדוע. הוא אמר שכאשר שואלים אותו איך הוא עוזר לערבים, הוא עונה שהוא מכיר חובש כיפה ימני שעושה את זה, אז למה שהוא לא יעזור. ואני באמת מחשיב את עצמי אדם פשוט, שמחפש את הדרך לעשות שינוי על ידי מעשים".
לא רוצים פוליטיקה
שעה ועשר דקות אחרי היציאה ממעבר ארז, אנחנו כבר בכניסה לשניידר. משה ויאיר צוחקים שהפעם הם לא יספיקו להגיע לארוחת הצהריים בחדר האוכל בעלומים, ויאיר מוסיף ש"בנירים אין לי באמת מה לאכול, בגלל הכשרות".
איברהים מעיר בעדינות את נור. "אנחנו מרגישים פה כמו בבית", הוא אומר. "הרופאים והצוות הרפואי הפכו עבורה לבני משפחה, שדואגים ומחבקים. לפני שלוש שנים, אחרי הניתוח, ד"ר גורביץ' נשאר שעות נוספות בבית החולים כדי לשמור עליה.
"יש לנו חדר משלנו בבית החולים, והצוות הרפואי כבר הפך להיות כמו חברים שלנו. אנחנו יודעים שידאגו לנו. לכן נור לא עצובה כשבאים לכאן, יודעת שהיא מגיעה לאנשים שאוהבים אותה".
יאיר עוצר את הרכב בכניסה לבית החולים, מחבק בחום את נור ואת איברהים ומגיש להם את שקית הפירות. "זאת הזדמנות בשבילנו לומר תודה לכל המתנדבים ולכל מי שרוצה לעשות שלום", אומר איברהים רגע לפני שהם נפרדים. "לכל מי שדואג שהילדים שלנו יהיו בריאים.
"כולנו בני אדם, ואנחנו, האנשים הפשוטים, לא רוצים פוליטיקה. אנחנו רוצים שנחזור למצב הטוב שהיה לפני 30 שנה, ואז נעשה נשף גדול של יהודים וערבים. אינשאללה".
יאיר ומשה יוצאים לנסיעה הארוכה דרומה, אל עוטף עזה ואל ריח העשן של בלוני התבערה, שממאן להתפוגג. איברהים ונור ישובו לרצועה למחרת. עד הפגישה הבאה.
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו