דרום על חבל דק

מעבר כרם שלום. זר, לו נקלע לכאן, היה חושב שבין ישראל לרצועה מתנהל דו־קיום מופלא. מעבר הסחורות לרצועה מתוקתק מאוד. המשאיות מגיעות ברובן מהצד הישראלי, ונכנסות לאחד המתחמים המבודדים. נהגי מלגזה ישראלים, לבושים וסטים צהובים, מתנפלים על כל משאית. תוך דקות היא מפורקת, ועוזבת את המתחם. מהצד המערבי נכנסת משאית פלשתינית, ונהגי מלגזה פלשתינים, לבושים וסטים כתומים, מתנפלים עליה ומעמיסים את הסחורה.

בעבר פעלו בין ישראל לעזה חמישה מעברים: כרם שלום (סחורות), ארז (אנשים ורכבים), סופה, קרני ונחל עוז (דלקים). כיום נותרו שניים - ארז וכרם שלום. עד צוק איתן קלט המעבר כ־350 משאיות ביום, אחרי המבצע - כחלק מההסכמות שהושגו בין ישראל לחמאס - החלה עלייה תלולה בהיקף הסחורות שנכנסו לרצועה, עד לשיא של כמעט אלף משאיות ביום.

בשנים האחרונות נכנסות פחות משאיות, תוצאה של הסנקציות שהטיל אבו מאזן על עזה, של העימותים בין ישראל לחמאס שהובילו לא פעם לסגירת המעבר, של הפתיחה החלקית של מעבר רפיח על ידי מצרים ושל המצב הכלכלי ברצועה - שהוביל בהכרח לירידה בכוח הקנייה של התושבים. משיא של 177 אלף משאיות שנכנסו לעזה ב־2016, לשפל של 111 אלף משאיות ב־2018 (המספרים השנה צפויים להיות דומים) - ממוצע של 400-500 משאיות ביום.

שליש מהסחורות שנכנסות לרצועה הן אגרגטים, בעיקר מלט. היתר - מכל הבא ליד. מאוכל ועד בגדים, צעצועים וחומרי ניקוי. ביום ראשון השבוע העבירו לעזה, בין היתר, מקררים, כלים חד־פעמיים, בננות שגדלו בחוף הכרמל, תפוחים מרמת הגולן ובעיקר, כאמור, המון מלט. הציניקנים יגידו שבכרם שלום עוברות המנהרות הבאות, האופטימיסטים - שזאת התשתית לשיקום התשתיות ברצועה, צעד הכרחי לבניית עתיד שונה לתושביה.

הבידוק במעבר הוא מהמחמירים בעולם. לא רק של אנשים, מחשש לפיגועים; בעיקר של הסחורות, כדי למנוע הברחות לעזה. המאמץ העיקרי הוא למנוע את התעצמות חמאס. בעבר נתפסו כאן כמויות גדולות של פריטים אסורים - מחומרים דו־שימושיים ועד לחלקי רחפנים. כל סחורה נבדקת, כולל על ידי כלבים שמיומנים באיתור חומרי לחימה; כל חומר נוזלי/אבקתי נלקח לבדיקה במעבדה מיוחדת שהוקמה במעבר, כדי לוודא שהוא עומד בהרכב ובריכוז המותרים.

בחודשים האחרונים נרשמה ירידה בהברחות. בישראל מייחסים זאת לפתיחת מעבר רפיח ממצרים: מה שלא מוברח מכאן, מוברח משם. לחמאס נוח יותר לעבוד על (או דרך) המצרים, מאשר על הישראלים. ולמרות זאת הבדיקות נמשכות, גם בסחורות היוצאות; כאן כבר מחפשים בעיקר חומרי חבלה, מטענים וחגורות נפץ למתאבדים.

כ־30 משאיות יוצאות ביממה ממוצעת מעזה לישראל. בעיקר ירקות (מלפפונים, עגבניות, כרוביות ותותים היו הלהיט של התקופה האחרונה; "הסחורה שם יפה מאוד", אומרים בצד הישראלי), אבל גם קצת רהיטים, בגדים וציוד לבתי ספר. הרוב מיועד לשוק הישראלי, חלקו לשוק הפלשתיני בגדה. בכלל, למרות הנתק בין עזה ליו"ש, קשרי המסחר ביניהן פורחים: המצב הכלכלי ברצועה גרם לכך שחלק מהסחורות - שהיו נקנות בעבר בישראל - נרכשות כיום בגדה משום שהן זולות שם בהרבה מאשר בארץ.

הדו־קיום הזה במעבר שברירי מאוד. חמאס כבר ניסה לחפור לכאן מנהרת תופת, שסוכלה. ועדיין - זה צינור החמצן העיקרי שלו. בלעדיו, עזה תיחנק. תרעב. לישראל אין עניין בכך; גם לחמאס לא. למרות אכזריותו, הוא חושש מההמון. מהרחוב. מאביב ערבי בגרסה עזתית. לכן, כרם שלום ימשיך להיות מוקד השפיות באזור: אם הרגיעה תחזיק מעמד, סביר שגם התנועה בו תגדל משמעותית.

 

בין ציניקנים לאופטימיסטים. מעבר כרם שלום // צילום: יוסי זליגר

 

גדי ירקוני. העוטף לא שרוף, ולא שחור כולו. הנזקים של השריפות, בדיוק כמו של האזעקות וההפגנות על הגדר, הם בעיקר מורליים: התשה אינסופית. התושבים התעייפו. הם רוצים תשובות; הממשלה לא מספקת אותן. "אנחנו מרגישים כמו קישוט. לא סופרים אותנו", אומר גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול.

ירקוני, מרכז המשק המיתולוגי של קיבוץ נירים, איבד את שתי רגליו מפצצת מרגמה בשלהי מבצע צוק איתן. אחר כך הוא נבחר לראש המועצה, והפך לסמל של זעקת תושבי העוטף. "התושבים כועסים עלי כשאני אומר שלא מתחילים מלחמה על בלון. נמאס להם. המציאות הזאת שוחקת. הנזק הכלכלי קיים, אבל הוא החלק השולי: הנזק העיקרי הוא לחוסן".

זה מתבטא בפניות לסיוע במרכזי החוסן במועצות וביישובים. באשכול נרשמה בשנה החולפת עלייה של 231 אחוזים; בשדות נגב - של 342 אחוזים; בשדרות - של 156 אחוזים. כמחצית מהפניות עוסקות בילדים: בעוטף גדל דור שחי בחרדה, שמדבר במושגים של חוסר אונים וחוסר אמון בהנהגה. אצל רבים התופעות פיזיות: גמגום, אי־שליטה בסוגרים, היצמדות למרחב המוגן.

מנגד, העוטף בפריחה. שלוש שנים וחצי של שקט - מאז צוק איתן ועד לפני כשנה וחצי - הובילו לגידול של כ־20 אחוזים באוכלוסייה מאז קיץ 2014. בקיבוצים ובמושבים אי אפשר להשיג חדר: לא לשכירות, בוודאי שלא לקנייה. רק השנה נקלטו 90 משפחות, ומנגד 0 משפחות שעזבו (אם לא מחשיבים משפחה אחת שעברה מנירים לעין הבשור כדי להתרחק קצת מהגבול). כל הבתים בהרחבות נחטפים מייד: הצעירים חוזרים הביתה; הם מעדיפים לנסוע מכאן לעבודה.

על פניו, אומר ירקוני, הכל נראה בסדר. השחיקה איטית. כאשר מתחילה הסלמה, התושבים ממהרים לעזוב. בעבר הם חיכו יומיים־שלושה כדי לראות מה קורה. עכשיו הם נכנסים לרכב מייד, ונוסעים. לוקח להם זמן לחזור - הביתה ולשגרה. לכן החליט ראש המועצה להמתין עם החזרה ללימודים אחרי הסבב האחרון. "לתת לאנשים עוד קצת זמן להירגע".

הקציר המוקדם של החיטה השנה העלה קצת את המורל בעוטף. כאשר החלו הבלונים, העונה כמעט הסתיימה. בכלל, השבועיים האחרונים שקטים מאוד. אחרי 11 סבבי לחימה בשנה החולפת, התושבים מנוסים מכדי להתמכר לרגיעה הזאת. הם מוטרדים בעיקר מבעיות היומיום: החקלאות כאן משוועת לידיים עובדות. החלום הוא שתושבי עזה יחזרו לעבוד בעוטף. זה יפתור את הבעיה, וגם יעלה קצת את רמת החיים ברצועה. למרות תמיכת צה"ל זה לא קורה; השב"כ מתנגד מחשש לפיגועים.

ירקוני מקווה שהשקט לא ישכיח את העוטף. האזור משווע לתמיכה, לפיתוח. תשתיתי, וכלכלי. מפעלים, אזור תעשייה חדש, היי־טק. כל מה שיביא לכאן עוד תושבים, עוד ידיים, עוד תקציבים. "ההבטחות שנותנים לנו הן בעיקר מיחזור של דברים ישנים. שרים באים לכאן כדי להצטלם, לא כדי ללמוד על הבעיות ולפתור אותן", הוא אומר. "אי אפשר להמשיך ולהגיד שהעוטף חשוב רק במילים; הגיע הזמן להגיד את זה במעשים".

 

לתושבים נמאס מהמציאות השוחקת. גדי ירקוני // צילום: יוסי זליגר

 

מח"ט דרומית. ביום שני השבוע איתר צה"ל מנהרה נוספת שנחפרה מעזה לשטח ישראל. יממה קודם נעצרו שלושה פלשתינים שחצו את הגבול: נתפסו עליהם רימון רסס ובקבוקי בנזין. הם התכוונו כנראה לשרוף כלי הנדסי ולברוח.

זה מאבק יומיומי, שנמשך גם בימי השקט הנוכחיים. "הבשורה הגדולה שלנו בהגנה היא במכשול. בטון יצוק באדמה וגדר עילית מתקדמת, שיקשו מאוד את החצייה לשטח ישראל", אומר מפקד החטיבה הדרומית בעזה, אל"מ לירון בטיטו. "בשנתיים האחרונות נטרלנו 17 מנהרות התקפיות שחצו מרצועת עזה לשטחנו. בעזרת מאמץ מודיעיני־טכנולוגי משמעותי הגענו למצב שאנחנו יודעים לאתר את המנהרות".

נכון להיום הושלמו 38 ק"מ (מתוך קצת יותר מ־60) של המכשול התת־קרקעי - קיר בטון ובתוכו טכנולוגיות מתקדמות - וכ־10 ק"מ של המכשול העילי (גדר הדומה לזאת שהוקמה בגבולות מצרים וסוריה). הפרויקט כולו יושלם ברבעון הראשון של 2020, בעלות מוערכת של כ־3 מיליארד שקלים.

זה יהיה סופו של איום המנהרות במתכונתו המוכרת. התושבים כבר לא יפחדו ממחבלים שייצאו להם באמצע הקיבוץ, וצה"ל יוכל לדלל את הכוחות שמושקעים בהגנה ולהקצות אותם להתקפה. גם מח"ט דרומית - "שר ההגנה" של התושבים בגזרתו - יוכל לעסוק לא רק בפעילות מהגדר לשטחנו; סביר שהחטיבה שלו (ומקבילתה הצפונית) יקבלו בעתיד תפקידים משמעותיים יותר גם בפעילות מצידה המערבי של הגדר.

בחודש הבא יסגור בטיטו שנה בחטיבה. שנה שבה הוא יצא רק פעם אחת בשבת הביתה. זה קרה כי חמאס ביטל את ההפגנות על הגדר באחד מימי השישי של הרמדאן. בטיטו אמר תודה ונסע לסיבוב יקבים עם אשתו בעמק האלה.

בכל יתר ימי השישי הוא כאן, על הגדר, מול המפגינים. "מחאה עממית כביכול", הוא קורא לזה, ומבהיר שכל העסק מאורגן, ממומן ומתוזמן בידי חמאס. "הם עושים שימוש ציני באזרחים. שולחים נשים וילדים אל הגדר. זה מחייב אותנו להיערכות משמעותית כדי לספק מעטפת הגנה חזקה ליישובי העוטף".

בכל יום שישי הוא מקבל גדוד לתגבור. כאשר ההפגנה מסתיימת, החיילים חוזרים לבסיס. משחק החתול ועכבר הזה נמשך כבר יותר משנה, ולמרות השקט (היחסי) הנוכחי לא נראה שהוא עומד להסתיים. לעיתים, מצליחים מפגינים פלשתינים לחצות את הגדר: באוגדת עזה מתייחסים לזה בפרופורציות המתאימות. "זה מעצבן, אבל לא יותר מזה", אומרים שם. המטרה היא לסיים כל הפגנה כזאת עם מינימום נפגעים: אחרת עלולה להיות הסלמה.

חמאס מעוניין כעת בשקט, כדי לשקם את הרצועה ולהרגיע את תושביה. זה לא אומר שהוא יהפוך לציוני. המוצבים שלו (ושל הג'יהאד האסלאמי) על הגדר מספרים את הסיפור: של איסוף מודיעין כפייתי, כחלק מההכנות למלחמה. השבוע נערך ברצועה תרגיל משותף גדול של כלל הארגונים; גם מערך ייצור אמצעי הלחימה שוקם אחרי הפגיעות האחרונות. ריכוז המאמץ בסבב הלחימה האחרון במאי - כ־500 רקטות ביממה וחצי, שמהן נהרגו ארבעה ישראלים ונפצעו נוספים - היה רק טעימה ממה שמתכננים בעזה למערכה הבאה.

זה מחייב גם את אוגדת עזה לנצל את השקט הנוכחי להיערכות, לסגירת נקודות תורפה ופרצות, להכנת הכוחות, להגברת התיאום עם התושבים. "עברתי הרבה תפקידים ב־20 השנים שלי בצבא, אבל לא חוויתי כזאת התיישבות מחבקת ומחזקת", אומר בטיטו. "החוסן שלהם, למרות האירועים האחרונים, מרשים מאוד".

 

17 מנהרות נוטרלו בשנתיים האחרונות. אל"מ לירון בטיטו // צילום: יוסי זליגר

 

שדרות. אין דרך אחרת להגדיר את מה שעובר על שדרות בתקופה האחרונה. הרחובות נקיים יותר, הגינות מטופחות, והעיקר - תנופת בנייה שלא נראתה בעיר מעולם. בניינים גבוהים צצים בכל פינה: כל הדירות נחטפות מייד. מעיר של 29 אלף תושבים כיום, היא אמורה להפוך ל־50 אלף בעוד כשנתיים.

זה קורה למרות המצב הביטחוני. השנה האחרונה אמנם היתה קשה יותר - בעיקר בסבבים האחרונים שהביאו לשדרות מטחים כבדים שאתגרו את מערכת כיפת ברזל - אבל הסך־הכל מאז צוק איתן חיובי: איש לא עוזב את העיר, נהפוך הוא; רבים מעדיפים להגיע לשדרות. המחירים כאן זולים בהרבה מאשר במרכז, אם כי גם הם זינקו בשנים האחרונות. שטח של דונם בשכונה טובה שלפני עשור היה שווה 100 אלף דולר, נמכר באחרונה ב־1.5 מיליון שקלים.

"לא פשוט לחיות בעיר של 15 שניות התרעה, אבל הכל כאן פורח", אומר קובי הרוש, רכז הביטחון השוטף המיתולוגי של העיר. "השדרותים חזקים. גם בסבבים אני לא מכיר אף אחד שעזב. זה חידוש מרענן: בעשור הקודם אנשים רק ניסו לברוח מפה, אבל היום זה מקום אחר".

זה קורה גם כי שדרות ממוגנת יחסית: אין בית בלי ממ"ד, אין מבנה ציבור לא ממוגן. אם יש הסלמה בימי לימודים, יותר בטוח לשלוח את הילדים לבתי הספר מאשר להשאיר אותם בבית. גם העובדה שכיפת ברזל מוצבת כאן בקביעות תורמת לתחושת הביטחון.

הרוש גר כאן מ־1970. הוריו עברו מהצפון, אחרי שאמא שלו מונתה למנהלת משק הבית בחווה של אריק ולילי שרון. לימים הוא הפך לנהג האישי של שרון, ואחד האנשים הקרובים אליו. כבר יותר מ־20 שנה הוא רכז הביטחון של שדרות, ומהסמלים היותר מוכרים של העיר.

בגבעה הצופה לעזה (והנושאת את שמו, "גבעת קובי") אמור לקום מיזם תיירותי חדש שיאפשר תצפית מסודרת לרצועה. כביש חדש ונגיש ייסלל, יהיה מרכז הסברה, קפטריה קטנה. העירייה כבר הקצתה כסף לפרויקט, שממוקם בדיוק מול המנהרה שממנה יצאו ב"צוק איתן" המחבלים שהרגו את סא"ל דולב קידר, שהיה מפקד גדוד בבה"ד 1, ושלושה לוחמים שהיו איתו. ההיתקלות הזאת מנעה מהמחבלים לחצות את הכביש ולהגיע לשדרות. "גבעת הגיבורים" יקראו למקום.

הרוש אומר שלא יעזוב את שדרות לעולם. מבחינתו אין עוד מקום כזה: המשפחתיות, הפתיחות, החמימות. כשיש הלוויה, כולם הולכים גם אם לא הכירו את המנוח. לפני כמה ימים הוא נסע לבקר חבר שמאושפז בבית לוינשטיין, ועמד שעות בפקקים. "כאן הכל בהישג יד. כשאני אומר למישהו שאני קופץ, זה לוקח לי דקה להגיע. בשבילנו, הרמזורים בכניסות לעיר הם מוקד בילוי".

אבל למרות הפיתוח המואץ של שדרות, עתידה תלוי בשני גורמים: הביטחון (שקט) והכלכלה (כסף). רוב התושבים החדשים יעבדו מחוץ לעיר. ייסעו ברכבת לאשקלון, לבאר שבע, גם לתל אביב. אם האזור לא ימשוך אליו מפעלים, התאוצה תיבלם. זה מחייב השקעות ממשלתיות, פיתוח סביבתי, תשתיות חדשות, תעדוף משמעותי. התוכניות קיימות שנים; יישומן תלוי בממשלה החדשה. מי שרוצה חוסן סביב הרצועה, צריך להשקיע.

 

כל הדירות נחטפות מייד. תנופת בנייה בשדרות // צילום: יוסי זליגר

 

המבצע בחאן יונס. חשיפת תחקיר המבצע המיוחד שכשל בנובמבר אשתקד בחאן יונס, שבו נהרג סא"ל מ', לא היתה מובנת מאליה. במבצעים כאלה, ביחידות כאלה, נהוג לשתוק: חשיפת פרטים מסכנת מבצעים עתידיים, מסכנת לוחמים, מסכנת את השיטה, ובמישרין - מסכנת את ביטחון המדינה.

במערכת הביטחון התנהלו לא מעט ויכוחים האם החשיפה הזאת דרושה, ואם כן - באיזו מידה. לזכותו של צה"ל ייאמר שהוא בחר ללכת באומץ: הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ודובר צה"ל החליטו שאמון הציבור במערכת שווה את הסיכון; שאין דרך אחרת לשקם את מערך המבצעים המיוחדים, ואת אמון אנשיו (מבפנים ומבחוץ) מבלי שיהיה ברור שהכל נחקר, נבדק ונסרק, שכל הליקויים נחשפו וכל התקלות יתוקנו.

זה תהליך מורכב, שאגף המודיעין נמצא רק בראשיתו. מפקדים פרשו; הטלטלה עדיין מורגשת. לאנשים יש בטן מלאה: על תהליכים (ארגוניים ופיקודיים) שנעשו בשנים האחרונות והובילו, לדעתם, לתוצאה בחאן יונס, ועל מסקנות שהקלו עם המפקדים הבכירים.

בהיבט הזה הם טועים; עריפת ראשים הכרחית לעיתים, למען יראו וייראו, אבל ספק אם במקרה הזה, במערך הזה. כל מי שהיה מעורב באירוע מבין היטב את חלקו, ואת הנזק שנגרם. האחריות נלקחה. היא תלווה את מי שהיה שם לעד. לא צריך להוסיף עליה גיליוטינה כדי לרצות כמה צמאי דם בצבא ובתקשורת.

המבצע הזה הציג כמה רגעים יפים: בעיקר בהתנהלות הכוחות מרגע שהדברים הסתבכו. היתה שם גבורה, תושייה וחיילות ברמות יוצאות דופן. כל הכתרים שנקשרו בשמן של היחידות האלה הוכיחו את עצמם שוב. זה גם אחד הלקחים; שחייבים לשמר את האיכות הנדירה של הלוחמים והמפקדים בעולמות האלה, כדי להבטיח ביצועים ברמה גבוהה גם בעתיד.

אבל הדגש צריך להיות על הרגעים הפחות יפים: על הסיבות שהובילו להסתבכות, על מהלכים בעייתיים שבוצעו ודורשים תיקון, על הקפדה בפרטים, על תפיסות ארגוניות ומבצעיות, על מקצועיות, על התנהלות ארגונית ובין־ארגונית (בתוך הצבא ומחוצה לו) ועל העתיד - השיקום הנדרש של האנשים ושל המערך כולו, שהוא קריטי לביטחון המדינה.

 

"לא פשוט לחיות בעיר של 15 שניות התרעה". קובי הרוש, שדרות // צילום: יוסי זליגר

 

כל אלה עומדים כעת לפתחן של צמרת צה"ל ומערכת הביטחון. זאת הזדמנות למערך הזה להמציא את עצמו מחדש. חשיבותו של עולם ה־מ"מ במלחמה - שולית, יחסית; הוא משמעותי דווקא בעיתות רגיעה. המבצעים שלו בשגרה הם אלה שמספקים לישראל חלק ניכר מיתרונה האסטרטגי העצום, בכל הגזרות: זה אמור לאפשר לישראל להגיע למערכה הבאה מוכנה וחזקה יותר, ולהשיג בה תוצאות משמעותיות יותר.

המבצע בחאן יונס גרם נזקים, חלקם משמעותיים, ובהם כאלה שייקח שנים לתקן. זה חלק מהסיכון המקצועי: אין מלחמות לוקסוס ואין מבצעים בטוחים. הלקח הטקטי הוא שחובה להקפיד תמיד, לנהוג בקלה כבחמורה גם במקומות שנראים בטוחים. הלקח המערכתי הוא שחייבים להשקיע - במבצעים ובמי שמבצע אותם; לא להקל ראש, להמשיך להיערך לתרחישים קיצוניים, גם אם הסבירות להתממשותם נראית קלושה.

אם הכוח המבצע לא היה מצליח להיחלץ, ואנשיו היו נופלים בשבי, ישראל היתה כובשת את הרצועה. המשמעות, פרדוקסלית, היא שפעילות יזומה הביאה את ישראל קרוב יותר למלחמה בעזה מכל פעילות טרור. מי שקובל על הרפיסות מול הטרור העזתי, כדאי שיזכור גם את זה: שלא הכל נראה, והחוכמה היא לא לגלוש למלחמה בעזה אלא לשנות את המציאות בלעדיה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו