צ'רנוביל: "גרנו רחוק מדי כדי שבכלל ייקחו אותנו ברצינות, קרוב מדי כדי לספוג קרינה"

אמא שלי הייתה המטופלת הצעירה ביותר במחלקה האונקולוגית באיכילוב. נשים בנות שמונים, צהובות ומיובשות כמו קליפות קלמנטינה שכבו שם במיטה או הילכו במסדרון מחוברות לאינפוזיה של כימותרפיה, רעל מציל חיים. אמא שלי הייתה רק בת 39, אישה מלאה ומלאת חיים, חייכנית ומצחיקה, והאמא הכי טובה בעולם.

היא אפילו לא סיפרה לנו שיש לה סרטן, היא ניסתה להגן עלינו, גם כשכנראה הרגישה אינטואיטיבית שהיא לא חוזרת הביתה. אחרי שהיא נפטרה, הוזמנו לשיחה עם מנהלת המחלקה, שהסבירה לנו שהלוקמיה שתקפה אותה הייתה מהזן האלים ביותר, ואכלה אותה תוך 3 חודשים. "גרתם באוקראינה, נכון? יש סיכוי טוב שזה בגלל צ'רנוביל", אמרה אז הרופאה.

כשקרה הפיצוץ הזה שכולם מדברים עליו היום ברשת, הייתי בת 10. כשהחלו השמועות, ההורים דיברו מעל הראש שלי, מתלחששים על מה שקרה. תכלס גם ההורים לא ידעו. בעצם אף אחד לא ידע. כי עד הרגע האחרון ניסו השלטונות בקייב ובמוסקבה להסתיר ולטייח את האסון שהתרחש. צוות תחנת הכוח היה בטוח שמדובר בשריפה. כמה שעות אחרי, כשעובדי התחנה החלו למות אחד אחרי השני בייסורים קשים, ואחריהם הכבאים שנשלחו לכבות את האש המשתוללת, התקרית הגיעה לפוליטבורו, הסמכות הגבוהה ביותר במפלגה הקומוניסטית. אחרי שכנועים רבים מצד ואלרי לגסוב מדען בכיר במכון הגרעין ע"ש קורצ'טוב, החל פינוי האוכלוסייה מהאזור. ועדיין אף אחד לא טרח לצאת בהכרזה לכל המדינה. ובעצם גם לאירופה כולה, כי ענן האבק הגרעיני המסוכן החל להיסחף לכיוון מערב – פולין, גרמניה ואפילו שוודיה.

 

מרינה קיגל ואמה. צילום באדיבות המשפחה.

הפיצוץ התרחש ב-26 באפריל 1986, אחד התאריכים שאני זוכרת כל שנה. אמא שלי נפטרה ב-30 בדצמבר 1994, תאריך אותו לא אשכח לעולם, כנראה. אף על פי שעברו שמונה שנים בין שני התאריכים האלה, הרופאה המליצה גם לנו להמשיך להקפיד על בדיקות דם תקופתיות ולשים לב שלא מתפתחת אנמיה. לא שהקפדתי מאד על "תקופתיות", גם לגמרי שכחתי מההמלצה הזו אחרי כמה שנים, אבל בכל פעם כשעשיתי בדיקות דם, הדבר הראשון שבדקתי היו הערכים שעלולים להצביע על פגיעה בכדוריות הדם האדומות. באופן תת-מודע כמעט.

עד שהגיעה הסדרה של HBO. "צ'רנוביל", הפעילה אצלי כל טריגר אפשרי והציפה אותי בזיכרונות, בסיפורים ששמעתי על עגלים בעלי שני ראשים ותותים ענקיים שמוכרים בשוק. גיליתי גם שלמרות ההמלצה על פינוי של כלל התושבים ברדיוס של כ-2400 ק"מ, המדינה החליטה לפנות רק את הישובים הסמוכים ולא להפיץ את ההמלצה כדי לא לגרום לפאניקה. גרנו במרחק של כ-600 ק"מ בקו אווירי. רחוק מדי כדי שבכלל ייקחו אותנו ברצינות, קרוב מדי כדי לספוג קרינה. וכמובן, הכל אודות אמא. על המחלה שהכניעה אותה רגע לפני שהתחילה טיפול כימותרפי. היא רק התאשפזה, עברה הכנה וכמה שעות לפני הטיפול הראשון חטפה דום לב, בגלל קריש דם תועה. זה נגמר מהר מאד, היא לא הספיקה לסבול, לא להקריח ולא להצהיב. זה קרה לפני 25 שנה ואולי היום כבר היה אפשר למצוא תרופה שמטפלת במחלה האגרסיבית בצורה יותר מוצלחת. אי אפשר לדעת.

מה שקרה בצ'רנוביל הוא פשוט בלתי נתפס. אף תסריטאי, אפילו הטוב ביותר, לא היה יכול לדמיין תרחיש כזה. תרחיש של מחדל אנושי ללא שום התערבות מהצד. מקרה של כסת"ח מרושע ורשלני. מדהים שאף אחד לא טרח אפילו לתבוע את ברית המועצות על האסון האקולוגי שהיא גרמה, אסון שעדיין ממשיך לגבות קורבנות ולהשליך על האנושות כולה.

ראיתי שאני לא היחידה. הרשת מלאה בסיפורים וזיכרונות. אנשים מגלים את המשפחות שלהם מחדש אחרי הצפייה בסדרה. מדהים, שמשהו שקרה לפני 33 שנים פתאום תופס את כל תשומת הלב הציבורית והאישית, עד גבול האובססיה כמעט.

אחרי שאמא שלי נפטרה האשמתי את עצמי. הייתי בת 18, שכמו כל בת 18 לא מסתדרת עם ההורים שלה ולא רוצה להיות כמוהם. מרדנית מבית טוב. ואז היא נפטרה. הייתי אכולת רגשות אשם במשך שנים, טיפלתי בעצמי, טופלתי על ידי אנשי מקצוע. אני מניחה שבנוסף לכל הטריגרים שהופעלו, הסדרה "צ'רנוביל" העניקה לי סוף סוף אפשרות להשלים עם התחושה. להבין שזו לא אני. מדהים שלפעמים צריך אסון אקולוגי כדי להעפיל על רגשות אשם.

***

הסדרה "צ'רנוביל" זמינה לצפייה בערוצי  yes | STINGTV,  בנטפליקס, בסלקום tv,  ובHOT

הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=192915

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו