בני כוח יצירה של אישיות יחידה, אבל כבירה, מעטים לעולם. אבל אפילו המון ספרים, שהם מעוטי ערך כל אחד בפני עצמו, יש שמצטרף ועולה מתוך כולם ביחד חזיון ספרותי חשוב, שהוא ראוי להגיון ולהתבוננות מצד כל קורא עברי בכל הזמנים.
אין לך שום תקופה ספרותית, אפילו זו שלא העמידה גדולים, שלא תניח מקצת 'נכסי צאן ברזל' לדורות הבאים. כל תקופה כזו, בבוא חליפתה, מניחה אחריה בהכרח מעין שכבה, דקה או עבה, שנעשית בסופה קרקע לגדולי הרוח של התקופה יורשתה" ("הספר העברי" / חיים נחמן ביאליק; מתוך פרויקט בן-יהודה).
את המשפטים היפים הללו, הנכונים לכל עת, כתב ביאליק בתקופות הקונגרסים הציוניים של וינה, עשור לפני שעלה עם רעייתו לארץ ישראל. ביאליק, שראה ברצף הדורות היהודי - בספרות ובכלל - עניין רב-חשיבות גם (ובעיקר) מחוץ להקשר הדתי, חלם והגה ב"ארון הספרים היהודי" כרעיון פנטסטי לשאוף אליו. רצה לומר - "ארון הספרים העברי": חזיון ספרותי שראוי להתבוננות ממושכת, כקולקטיב יצירתי שיש בו עבר והווה, קודש וחול.
ואכן קדושה, גם אם דקיקה לאין שיעור, מלווה את ההיזכרות וההתרפקות על שבוע הספר. בימינו הדיגיטליים צדקת קיומו המסחרית כמעט שאיננה, ובכל זאת הוא אפשרות לדון ולדבר בספרים הנשכחים והנזכרים, ולהקים אירועי קריאה ולהמחיז לילדים הרכים, ולקנות בגאון ספר עברי - שהיה עד לא מזמן מתנה נפלאה.
הקדושה אינה בחומר, אלא ברוח; שיטוט אקראי בין דוכנים, לכידת כריכה משונה בזווית העין, עלעול מהיר וגורלי בספר שבהמשך יהפוך למורה דרך. אל הספרים יש להגיע ללא תוכניות או השערות מוקדמות. הספר הוא ארץ האפשרויות, ובארץ הזו הכל שווים.
• "סיפורה של שפחה" חזרה: האם יש תקווה?
ישראל לא עוצרת למשך עשרה ימים. שבוע הספר של שנת 2019 לא ישפיע על הלך הרוח הפוליטי, על האקלים הציבורי הלוהט, על השיח המתלהם. כוחו מוגבל.
ובכל זאת, אירועי הכיכרות, המתחמים ואוהלי הספר מציעים הזדמנות מילוט: הספר בז לציוץ ולועג לחדשות המתחלפות. הוא לא מחפש אופורטוניסטים ומטיפים לרגע, אלא משקיעים עם חזון. באחד מספריו כתב יואל הופמן: "באוקטובר פימה הסנדלר שאל אותי: 'אתה כותב?', 'אין לי אינספירציה', אמרתי לו, 'אני מחכה לגשמים'. 'גם אני', אמר, 'כשירדו הגשמים יתקלקלו הסוליות'".
• גל של פציעות ב"נינג'ה ישראל VIP"