התערוכה "עשור לפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית", עכשווית וישראלית, מציגה במוזיאון תל אביב את 11 האמנים הישראלים זוכי הפרס עד כה: אמנון דוד ער, מיה זר, ערן רשף, אורית אקטע הילדסהיים, אלדר פרבר, סיגל צברי, דוד ניפו, ליאוניד בלקלב, עפר רותם, פאטמה שנאן ומתן בן כנען.
מייסדי הפרס ויוזמיו הם שניים: בנו של חיים שיף, האספן ואיש העסקים דובי שיף, והפרופ' מרדכי עומר ז"ל, ממנכ"לי המוזיאון; התערוכה כוללת 120 עבודות של הזוכים, ומגישה יצירות ותיקות שלהם בצד יצירות עדכניות, ייצוג המאפשר לבחון את כיווני ההתפתחות וההשתכללות של כל אמן.
פרס שיף מבקש לייצג קשת רחבה של אמנים הנתונים בעולמות תוכן שונים - נשים וגברים, אנשי ההתיישבות העובדת ועירוניים, "צברים" ומהגרים, חילונים ודתיים, בני עדות ודתות שונות (יהודים, דרוזים, ערבים, ב־2018 זכתה בפרס סמאח שחאדה, שתערוכת יחיד משלה תתקיים במוזיאון).
לאחר המצאת הצילום, לפני כמאתיים שנה, עת נלכד הדימוי בדיוקו לנצח, נדמה היה כי הציור הריאליסטי הדקדקני המשעתק כבר אינו בזמנו ואינו במקומו. מהותו באשליית חיקוי המציאות הפכה לפחות רלוונטית. תפקידה הייצוגי של אמנות זו כמו הופקע ממנה. גלים של מודרניסטיות הציפו את סצנות האמנות, והציור הריאליסטי נראה כאדווה שמרנית, מיותרת ואנכרוניסטית. מכאן נדרשה "אמנות אמיתית" להיות אוונגרדית, חדשנית, משוחררת ממסורות פיגורטיביות. אולם, בניגוד לתחזיות, אמנות זו לא פסה מן העולם והמשיכה להתקיים במלוא עוזה.
גם בישראל נכח אמנם הציור הריאליסטי (דוגמאות לכך בעבודותיהם של אביגדור אריכא, ליליאן קלאפיש, יאן ראוכוורגר) אולם כמיעוט, בזרות ובלי לזכות לקנוניות. בשל כך נוצר בארץ פער מסוים, מעין "דור אבוד" שגזר בצורת על ז'אנר זה.
משלהי המאה ה־20 (שנות ה־80 ואילך) אנו ערים למאמצים משמעותיים להנכיח בארץ ציור ריאליסטי פיגורטיבי. לאחר שנות רזון רבות, שהכתיבה כאמור האמנות המודרניסטית, המופשטת, המושגית, המינימליסטית, מבקש זרם זה של אמנות בישראל להשיב את רושמו ולפרוח.
מיה זר, "לילי", 2008 (כל העבודות מתוך התערוכה "עשור לפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית" המוצגת במוזיאון ת"א)
יש להזכיר בהקשר זה כמובן כמה נוכחים־נפקדים מן התערוכה: האב המייסד, האמן ישראל הרשברג, מקים "הסדנא לציור ולרישום" בירושלים, שתרמה רבות להתפתחות ולהפצת הציור הפיגורטיבי בישראל; וכן ארם גרשוני, אשר יחד עם דוד ניפו (ממשתתפי התערוכה) ייסדו את "התחנה" בתל אביב, סטודיו לרישום ולציור פיגורטיבי; כמו גם אלי שמיר מכפר יהושע, מייסד "אסכולת העמק".
התערוכה נפתחת בקיר דיוקנאות עצמיים, חלקם רומזים אל מסורת הצייר המצייר (גם בהמשך המסע נראה זאת), והיא נחתמת בקיר ציורי טבע דומם של האמנים. בעבודות ניכרת ההתעקשות על אנטומיה, הידע האקדמי על צבעוניות, ההתבוננות הסיזיפית הסבלנית במודל, באובייקט, באור ובצל, בטקסטורה. אנו מתוודעים לאותם מוטיבים "אנטי־מודרניסטיים": פָּלֵטָה (פְּתֵכָה בעברית), קו, מרחב, אור, קומפוזיציה.
המבע הריאליסטי מתמודד עם רצף איכותי קבוע בציור. הוא מצוי באינטימיות עם הקדוּם ונתבע לכבוש את הידע, הניסיון והשיטות של הציירים העתיקים. ניבטים בו תולדות האמנות ותולדות הציור, העבודה לעולם נתונה בתוך מסורת. הרעיון המודרניסטי המשוחרר והמאוורר ממסורת העבר אינו קיים כאן. תמיד ניתן למצוא את עקבות המסורות שאמנים אלו מבקשים.
לכן תערוכה זו אינה רק על אודות הריאליזם אלא גם על אודות תולדות האמנות, ההתבוננות באמנות ואהבת האמנות. העבודות המוצגות בה מהדהדות זרמים ואמנים שונים מן העבר, וניתן להתהלך בה כבתוך מבוך חידות ורמזים אלו (פיירו דלה פרנצ'סקה, קרוואג'יו, ולאסקז, רמברנדט, ורמיר, מאנה, ואן גוך, קלימט, סוטין, מונק, אשר, ז'קומטי, אנטוניו לופז גרסיה, דיקנסון, הוקני ועוד). לעיתים קיימת מידה של הומור בשחזור הדבר, ווירטואוזיות, ולעיתים נוצר עומק מעניין, ומתגלים אזורי משמעות חדשים. זהו אפוא ריאליזם, אך ריאליזם שעובר מבעד למסורות של ציור אקדמי ותולדות המחווה באמנות. ההעמדות של הגופים הן כולן בתוך המסורות, בעוד חלקי החיים הנבחרים להיות מיוצגים הם הריאליזם.
ניכרת מלאכת ההעתקה של ענקי העבר, האולד מאסטרס. זו שהייה תמידית בתוך תולדות האמנות. אכן החניכה האקדמית העולה בתערוכה זו חזקה מאוד ועשויה היטב, ומעניין לבחון מתי לטובת הדיוק הריאליסטי מוקרב כל עניין אחר, ומתי, עם השנים, נרגעת האקדמיוּת וכעת משתמשים בה כדי לבצע מהלך פרשני. מסקרן להתבונן באיזה שלב עוברות עבודות האמן מ"תרגילים מעולים" ליצירות משמעותיות ובשלות.
בתערוכה מוצגים מבעיו המגוונים של הציור הריאליסטי המקומי העכשווי, השפה הציורית נפרשת על כל גווניה באמצעות מקבץ אמנים מיוחד. העבודות מרשימות ביותר, בחלקן הציור הוא ייצוגו המדוקדק של האובייקט במציאות, לעיתים אף בגודלו ובמידותיו, בחלקן הייצוג משוחרר יותר. למרות סוגת הגג, הסגנונות מגוונים: חלק מהציירים עובדים בגישה מהודקת יותר, פוטו־ריאליזם, היפר־ריאליזם, וחלקם בסגנון "נושם" וחופשי.
ערן רשף, "שערים" 2003-2007
האתגר של אמנות ריאליסטית הוא לשמור על אבסטרקט יפה בתוך התמטיות. על הצופה, כמו גם על היוצר עצמו, להיחלץ לרגע מן המצב הציורי, מהתבוננות טהורה באור, בקו, בצורה - ולהגיע אל ממד פיוטי, שוחר יופי. כיצד הריאליזם הבאלזאקי הזה גורם לי להיפעל ולהתפעל? בתערוכה שכזו ארצה לחפש את אותו דבר־מה שהוא מעבר להישג הטכני העמלני, מעבר להבחנה הדקה, לנוקדני, לדייקני ולמודד. אבקש לזהות אמירה חדשה עם אופק יצירתי, לאתר הצטלבויות מעניינות, צורות חדשות שהאמן מציג ושלא הייתי מגלה בלעדיו, על אודות האובייקט, הדמות, הנוף הנטורליסטי, המרחב האורבני.
בהקשר של ריאליזם ישראלי, השאלות העולות מבעד להיטל זה של תורת הכתם, הקומפוזיציות והמחוות, הן מה בתוך הצל והאור הזה דווקא מוקרן על ההוויה הישראלית. אכן, האמנים המיוצגים עובדים בתוך המסורות ולא כנגדן, אכן ניכרת בעבודות חניכה אקדמית מובהקת ומחוות אירופיות, ונשאלת השאלה מה עושה המפגש בין אלו לבין האמנות הישראלית. הצומת הזה, כשלעצמו, הוא הדבר המעניין.
עבודות אחדות בתערוכה נוטלות תכנים, חומרים ופרספקטיבה של אירופה, שיש בה אור אחר וצבעים אחרים ואייקונים אחרים. מה עולה מתוכן לאור נטילה זו? מה קורה לאמנות המקומית נוכח העולם הקתולי, הפרוטסטנטי של אירופה שהוא לגמרי לא שלנו? מה מנביעה ההחלטה להטיל פרדיגמה זו על ריאליזם ישראלי?
הישראליות היא כל כך אחרת, זו ישראליות של העיירה היהודית וגם של הכנעניות. לא לגמרי השתחררנו מכך שאנו אומה של ארטיזנים, אוּמָנִים ובעלי מלאכה. הישראליות היא גם מעט ים־תיכונית, היא תרבות והוויה שלמה אחרת. החיבור המרתק הזה מוקרן מעבודות אלו שבתערוכה, וניכרת בהן ההנכחה של דבר חדש המקיים ממד אותנטי, אינטימי ואמין.
תערוכה חשובה זו, שנאצרה על ידי דורון לוריא, מבטאת את תחיית הז'אנר. אנו עדים כיום לרעב עז לאמנות הריאליסטית על גווניה: פעילות אמנותית ערה בתחום, כישרון אמנותי מתפרץ, תערוכות בנושא, בתי גידול ייעודיים, תלמידים רבים, אספנים פעילים של אמנות ריאליסטית. פרויקט פרס שיף הוא סימון הרגע שבו האמנות הישראלית החזירה לעצמה את הזכות להיות מימטית ופיגורטיבית.
זהו פרויקט גדול והרואי, והוא מצוי בתנופה התפתחותית. נעים לראות שהוא הולך ומבשיל; זהו ללא ספק תוצר יקר של האמנות המקומית, המניב יופי טהור ומלא תקווה.
• "סיפורה של שפחה" חזרה: האם יש תקווה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
