פרשת במדבר וספר במדבר מחזירים אותנו אל התקופה המכוננת של עם ישראל אשר יצא מעבדות בארץ מצרים אך טרם נכנס לארץ ישראל. כתובים שונים במקרא מאירים את תקופת המעבר הזו בדרכים שונות ואפילו מנוגדות: ספר במדבר למשל, מדגיש לרוב את החטאים של העם: זוהי תקופה של תלונה ומרי, החל מן הקובלנות שהעם השמיע על תנאי המאכל והמשתה במדבר (במדבר יא; כ, 1—13; כא, 5), וכלה במרידות הפוליטיות של מנהיגים מתחרים (המרגלים, קֹרח, דֹתן ואבירם) נגד מנהיגותו של משה.
לעומת זאת, ירמיהו מציג את תקופת המדבר כתקופת "ירח הדבש" של עם ישראל עם אלוהיו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, 2). הנביא אומר את הדברים האלה "בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם", ומבטיח לאנשי העיר ישועה בזכות הנאמנות והמסירות הראשונית של אבותיהם הראשונים אשר הלכו בעקבות אלוהיהם באזור המסוכן והשומם של המדבר. והרי לפנינו שתי הצגות של עם ישראל בימי המדבר, שלילית וחיובית.
כאילו כדי לאזן את הרושם השלילי של הצגת התקופה בספר במדבר, קבעו חכמינו שיש לקרוא את ההפטרה לפרשת במדבר מתוך הושע פרק ב אשר דומה בגישתו לגישת ירמיהו. הוא מציג את עם ישראל בתקופת המדבר בצבעים חיוביים ואף רומנטיים:
פסוקים 16—22 מתארים חזון נפלא של "restart", חזרה על אירוע התהוות העם בימים הראשונים של המדבר לאחר תקופה של עונש וניכור. האל, בחזון עתידי זה, יפתה את כלתו ויביא אותה שוב אל המדבר: שם היא תקרא לו "אישי" ושם היא תענה לו "כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פס' 17—18). מדובר במעין טקס נישואין שניים שתוביל לחיים מתוקנים ומאושרים יותר בארץ האבות, ככתוב " וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא... וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח" (פס' 20).
בטקסי ברית כאלה נהוג שהחתן מעניק לכלתו מתנה חדשה דוגמת טבעת המסמלת את הקשר החדש בין בני הזוג. איזו מתנה יעניק האל לעמו בטקס הברית השני הזה? "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' (פס' 21—22). האל יעניק לכלתו הישנה-חדשה תכונות שלא היו לה במידה מספקת בפעם הראשונה – צדק, אמונה (=נאמנות), חמלה ואהבה כלפי הזולת. בזכות המתנות הללו, אומר הנביא, ובזכות העובדה שהעם ייתן להן ביטוי בחייהם בארצם המובטחת, החיים החדשים יהיו בטוחים יותר מן החיים הקודמים והמלחמות תישברנה. יתר על כן, בניגוד לפעם הראשונה, החיים הלאומיים בארץ לא יסתיימו בעונש ובגלות, אלא יחזיקו מעמד לעד כמו שכתוב "וארשתיך לי לעולם".
אפשר לומר שבמידה רבה החזון של הושע התגשם בימינו. אכן עשינו restart כעם ועֵמֶק עָכוֹר היה לְפֶתַח תִּקְוָה" (פס' 17). חזרנו לארצנו והשגנו הישגים אדירים אך ברור שחזונו של הושע עדיין לא התגשם במלואו. לצערנו, אנו עדיין חייבים להשקיע הון עתק כדי לשמור על ביטחוננו הצבאי, ואנו גם סובלים ממלחמות פנימיות של שנאה ואיבה קשים מאוד. כדי להגשים את חזונו של הנביא לשלום ולביטחון עלינו למלא את חלקנו בברית. עלינו לשמר את עצמנו בתור חברה שהצדק והמשפט, החסד והרחמים הם הערכים המגדירים את זהותה. ללא בסיס יסודי זה אנו מסכנים, חלילה, את פתח התקווה.
ד"ר דוד פרנקל הוא מרצה למקרא במכון שכטר למדעי היהדות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו