השבוע לפני 70 שנים החלה ישראל לחלק לכל אם שהגיעה ללידתה העשירית מענק כספי בסך 100 לירות ארץ־ישראליות (לא"י).
היתה זו יוזמתו האישית של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שביקש להדגיש את חשיבות הגדלת האוכלוסייה היהודית בארץ, בדרך של ילודה רבה ככל האפשר בכל משפחה, בבחינת "ילדים זה שמחה".
מפעל עידוד הילודה לווה במסע יחסי ציבור מטעם הממשלה. בעיתונות העברית החלו להתפרסם כתבות ססגוניות על משפחות ברוכות ילדים, שהגיעו בשעה טובה ללידת ילדן העשירי.
"כמו מן שנפל מהשמיים, כך נפלו עלינו 100 הלירות הללו", אמר ויקטור ציון, עולה מעיראק, לכתב העיתון "על המשמר" שהגיע לבקרו בצריפו הדל ששכן בשדה פתוח בפאתי רמת גן. "אמנם אני מתפרנס יפה בתור זגג, אך המתנה של בן־גוריון בהחלט תעזור לי. לפרנס עשרה ילדים זה בכלל לא קל".
לשאלה מה יעשה בכסף, ענה ציון שיקים לול משפחתי קטן, "כי לאכול הרי צריך". הוא אף התייעץ עם שכניו, שהתקבצו סביבו, אם המענק יאפשר רכישת די תרנגולות "כדי לעשות מהלול גם קצת ביזנס".
אף שמענק הילודה עורר בארץ ויכוחים רבים, הן כלכליים והן חברתיים, המשיך בן־גוריון לקדם את הנושא ללא לאות, ואף הגיע מדי פעם לטקסי ברית מילה של בנים זכרים שנולדו כילד העשירי במשפחתם.
הדואר מבטיח משלוח מהיר של מכתבים ו"קווי טלפון לכולם"
"יש להניח שהדואר הישראלי ילך וישתפר בחודשים הקרובים במידה גדולה, עד שמקץ שנה תיראה לנו רמת השירותים דהיום כמשהו מרוחק ופרובינציאלי". כך הודיע צבי פריהר, המנהל הכללי של הדואר, במסיבת עיתונאים שכינס בתל אביב, השבוע לפני 70 שנים. נושא דבריו היה: "קווי התוכנית לשינוי פני הדואר מקצה לקצה".
לשאלת הכתבים איך מתכוון הדואר לקצר את זמן הגעת המכתבים ליעדם, ענה פריהר: "ידוע לי שההמתנה למכתב יכולה להוציא אדם מדעתו, ואנו נוכל להתחייב בקרוב שדבר דואר מזכרון יעקב, למשל, יגיע ליעדו בתל אביב בתוך שבעה ימים לכל המאוחר. לא ירחק היום שבו דואר ישראל יצדיק את השימוש בדמותו של הצבי, המשמש לנו סמל".
אחת הבעיות הגדולות ב־1949 היתה מיעוט יחסי של נקודות דואר, שלא סיפקו מענה ראוי להתפתחותה המהירה של ישראל. המנהל פריהר, מצידו, תלה את האשם בתורים הארוכים: "האשמה צריכה ליפול על הבריטים, שהתעקשו על פי המסורת שבולים קונים רק בדואר. המשרד בראשותי עומד לתת, ממש בימים הקרובים, הרשאה למכירת בולים לכמעט כל דכפין, ובכך נשחרר את צוואר הבקבוק בסניפים".
גם בעניין הטלפון הבטיח מנהל הדואר גדולות ונצורות: "בקרוב ייגמרו הזמנים שבהם נאלץ אדם להמתין עד בוש לקו טלפון. בעקבות הגעה צפויה של ציוד חדשני מאנגליה, לא ימתין אזרח הזקוק באמת ובתמים למכשיר טלפון יותר מכמה שבועות, מרגע ביצוע ההזמנה ועד הישמע צלצול טלפון ראשון בביתו".
גם התחייבות לשיפור איכות הקול בשיחות הטלפון הושמעה במהלך מסיבת העיתונאים. כן הובטח ש"התופעה שבה בימי גשם עולות השיחות אחת על רעותה - תיפסק לחלוטין".
מרכז מיון דואר בת"א, 1949 (למעלה: לוגו הדואר שעוצב ב־1948) // צילום: לע"מ, עיצוב הלוגו: האחים שמיר, באדיבות י. שמיר
הרעלה המונית בארוחת השבת
מאות מתוך כ־10,000 תושבי מחנה העולים הגדול שבבית ליד הוחשו השבוע לפני 70 שנים לבתי חולים בחיפה, בתל אביב ובפרדס כץ, לאחר שהחלו לחוש ברע. מקרים רבים של הקאות נצפו בכל פינה במחנה, וכן התעלפויות, גניחות, קולות בכי וקריאה לעזרה, באירוע שהוגדר לאחר מכן "הרעלה המונית".
כבר למחרת הוקמה במשרד הבריאות ועדה לחקירת נסיבות ההרעלה, שהורכבה מרופאים, אחד מהם מומחה לרעלים, וכללה גם את הרופא המחוזי, נציג משרד הבריאות ומנהל אגף מחנות העולים של לשכת השירות לעולה.
חברי הוועדה הגיעו לסיור דחוף במחנה בית ליד. חשדם הראשון נפל על מתקני המים והביוב שבמקום, אולם ככל שהחקירה התקדמה כך גבר החשש שמקור ההרעלה היה מנות הבשר שאכלו יושבי המחנה יום קודם, בשבת. התברר שבשל איסור הבישול בשבת קודש, הוכן הבשר כבר ביום שישי ואופסן במקררים עד ארוחת הצהריים של שבת.
חברי ועדת החקירה ביקשו לברר אם הבשר היה מקולקל כבר בהגיעו למחנה, או שהוא התקלקל בשל קירור לקוי. נתח מהבשר שאכלו העולים נשלח במהירות לבדיקה במעבדת משרד הבריאות, וכעת ממתינים לתוצאות.
אחרי המלחמה: הרכבת לירושלים חוזרת לפעול
התרגשות רבה נרשמה השבוע לפני 70 שנים כשרכבת ישראל הודיעה ש"הקו לירושלים יחזור לפעול בתוך חודש ימים". ההודעה באה בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם חודש קודם לכן עם ירדן, שבמסגרתו הועברה לישראל השליטה על קטע המסילה העולה לירושלים באזור הכפרים בתיר ובית צפאפא.
בהודעה נמסר עוד שעובדי תחנת הרכבת בירושלים, שנאלצו לשבות ממלאכה זמן רב, נקראו לשוב לעבודתם, והתחנה הישנה, שנחנכה ב־1892, "כבר שוקקת פעילות של שיפוץ, ניקוי, סידור והכנות אחרונות לקראת הגעתה של הרכבת הראשונה לירושלים מאז הקמת המדינה".
תחנת הרכבת הישנה בירושלים
בתוכנית: כפרי דייגים
"חופי הים השוממים לאורך ארצנו קוראים לנו לפעולה מתבקשת של הקמת רשת רחבה וארוכה של כפרי דייגים, מצפון עד דרום", כך הכריז השבוע לפני 70 שנים ראש הממשלה, דוד בן־גוריון. הוא הוסיף ש"בכפרי הדייגים הללו יתיישבו מיטב הנוער, חיילים משוחררים וצעירים מכל רחבי הארץ, ואליהם יצורפו עולים חדשים שיקימו יחד את היאחזויות הדייגים. כל אלה ימצאו את פרנסתם בכבוד מדגת הים וישמשו לנו חומת הגנה בצורה כנגד כל סכנה העלולה להתרחש עלינו מכיוון הים התיכון".
הוגבלה התיירות לארץ
כותרות העיתונים השבוע לפני 70 שנים זעקו ש"הוגבלה תנועת התיירות לישראל", אחרי שצירות ישראל בוושינגטון סירבה להעניק אשרות ביקור ל־1,000 תיירים בנימוק ש"ישראל לא מעוניינת בזמן זה בהרחבת התיירות אליה, לרגל חוסר האפשרויות לשכן את הבאים באופן ראוי". הודעת הצירות עוררה סערה גדולה בקרב גורמי התיירות בארץ. הללו מיהרו לכנס מסיבת עיתונאים, שבה התריעו על כוונתם לפתוח בשביתה, שכן לטענתם, "הממשלה מחסלת את ענף התיירות לישראל".
בתי חרושת שהיו: אוקבה
מפעל לייצור סכיני גילוח שהוקם ב־1934 בנחלת יהודה, סמוך לראשון לציון, על ידי עולה מפולין, יהושע אובסיי קלוצמן. המפעל, שייצר בשיאו יותר מ־5 מיליון סכיני גילוח בחודש, נחשב לספק תעסוקה גדול, שיווק את תוצרתו לכל רחבי הארץ וגם ייצא לחו"ל. עם השנים הוחלף שם סכיני הגילוח ל"אדיסון", שם שהורכב משמות ילדי המשפחה - אדי וסוניה. עם מותו של קלוצמן ב־1967 נמכר בית החרושת, ואחרי שנים ספורות נסגר.
כרזת מפעל אוקבה. עיצוב: האחים שמיר
נמל יפו נפתח לעלייה
ב־24 במאי 1949, 13 שנים אחרי שנחסם על ידי ערביי יפו לעלייה יהודית, נפתח נמל יפו מחדש לפעילות - הפעם באחריות החברה הממשלתית "אוצר מפעלי ים". הנמל נוהל על ידי יהודים, אך עבודות הסבלות נותרו בידי הפועלים הערבים. השבוע לפני 70 שנים הגיעו לנמל 260 עולים ראשונים, שהפליגו מאירופה באונייה איטלקית שעגנה מחוץ לתחומיו. העולים עצמם הועברו ליבשה בסירות קטנות (בצילום)
צילום: אוסף ראובן אברמוביץ דייויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונלייןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
