"סוף סוף קיבלתי עבודה, כנראה עדיין יש מי שרוצה להעסיק אותי בגילי". כך עונה דיאן קיטון בת ה־73, כשאני שואל אותה מה חשבה כשקיבלה את ההצעה לככב בסרט החדש "מעודדות הזהב", שעלה לאקרנים בסוף השבוע.
היא מחייכת חצי חיוך, ספק בכנות־ספק בציניות, כזה שמעביר מסר בנוגע למצב הקריירה בת היובל שלה על המסך הגדול. "חשוב לי להמשיך להיות פעילה. אני נהנית מהמקצוע עד היום, והאמת היא שאני לא זוכרת את עצמי מחוסרת עבודה, וזה די ביזארי. אבל אין ספק שהדברים השתנו עבורי, כפי שכל התעשייה השתנתה ביחס לשחקניות מעל גיל מסוים.
"אהבתי, למשל, את 'אושן 8', הגרסה הנשית שעשו בשנה שעברה ל'אושן 11'. זה היה הרבה יותר סקסי. זה יוצא דופן לראות סרט עם נשים מבוגרות, שכולן בתפקידים הראשיים ולא רק נשענות על גברים שבכלל לא נראים באופק.
"אני מרגישה את השינוי לטובה, בטח בכל מה שקשור לנשים יוצרות. את הסרט שבו אני משחקת ביימה זארה הייז, שהיא במקור במאית דוקומנטרית. היא השכילה ללהק לסרט נשים מוכשרות. אני מאמינה שיש קהל שמחפש גם אותנו, בגילנו המופלג (צוחקת). לא כולם רואים את סרטי 'הנוקמים', לא?"
את חובבת גיבורי על?
"לחלוטין לא, וגם לא צפיתי בסרט החדש. אבל אני בהחלט מבינה שמדובר בתופעה יוצאת דופן. סרט שהכניס בסוף שבוע אחד יותר ממיליארד דולר? וואו. אולי זו בכל זאת סיבה בשבילי לצפות בו, בכל שלוש השעות שלו. אבל מפתיעה לא פחות העובדה שאנשים שצפו בסרט החדש שלי אומרים לי שהם מצאו עצמם נהנים ממנו במיוחד".
• • •
ב"מעודדות הזהב" מגלמת קיטון את מרתה, שמגלה כי היא חולה בסרטן. במקום להישמע לעצות הרופאים ולהתחיל בטיפול כימותרפיה, היא מחליטה לשנות לחלוטין את חייה ויוצאת לגמלאות בקהילת פנסיונרים בג'ורג'יה, שם היא מקווה להעביר את ערוב ימיה בשקט ובשלווה. אלא שבנות גיל הזהב שוקקות החיים שמתגוררות בקהילה משנות את התוכניות שלה, והיא מוצאת את עצמה מקימה קבוצה של... מעודדות.
"התפקיד הזה גרם לי להיזכר באמי, שכבר אינה בחיים", היא עוטה לרגע ארשת של רצינות. "עלילה שמתרחשת בשלב מאוחר בחיים, קרוב למוות, זה משהו שטרם התנסיתי בו. קומדיה על מוות, איזה צחוקים, הא? בואו בהמוניכם, כיף גדול!
"אבל הבנתי לליבה של הדמות, אישה שעוברת שינוי לא פשוט בחייה, ועדיין נסחפת למסע כיפי ומרגש. אני מרגישה שהסרט מעביר מסר חשוב: שחברויות יכולות להיווצר בכל גיל, ושאף פעם לא מאוחר מדי, כמאמר הקלישאה. אני מקווה שהסרט יעניק השראה ויהיה מקור להעצמה בקרב בנות גילי, ובכלל. בחברה האמריקנית לא רוחשים מספיק כבוד למבוגרים, ולצערי, יש אפליה על בסיס גיל".
את חושבת הרבה על המוות?
"אני בגיל שבו המוות הוא נושא שעולה לא מעט במחשבות, וזה מפחיד. לפעמים אני חושבת שאולי מוטב שאלך לרופא שייתן לי את הזריקה הסופנית, ואוכל לסיים במוות נוח ושקט. אבל כל המחשבות הללו הן למעשה פנטזיות, כי אין דרך לדעת איך הכל ייגמר.
"אחי, שצעיר ממני בשנתיים, מתגורר בקהילת גיל הזהב באזור לוס אנג'לס, יש שם חולי פרקינסון ואלצהיימר, מסימני הגיל, אבל הוא חי בקהילתיות שמיטיבה איתו. חולק זמן עם אנשים סביבו, משתתף בפעילויות מיוחדות, בארוחות. אפשר למצוא את ההיבט החיובי שבפרישה למקום כזה.
"מי שבכוח מחליט להתבודד יכול לעשות זאת, לחכות למוות ולהתרחק מכל סימני חיים של אלה שכן בוחרים להיות פעילים ושמחים.
"העיסוק במוות מתחיל, למעשה, כשבגיל מבוגר אתה מאבד את הוריך. אין דבר עצוב מזה, ששני האנשים שליוו אותך מיום לידתך אינם. לאורך השנים אתה מתחיל לחשוב על המוות יותר ויותר. אלה החיים".
מה היה האתגר הגדול ביותר מבחינתך בצילומי הסרט?
"הכוריאוגרפיה של תרגילי המעודדות. זה לא דבר שבא בקלות בגילי, ובטח לא לי. אני טיפוס שלוקח לו זמן ללמוד משהו חדש, אבל כל עוד נותנים לי הזדמנות ולא נכנעים, בסוף אני תופסת את העיקרון".
• • •
מצב רוחה של קיטון מרומם. כבר בתחילת השיחה היא מוודאת שלשנינו יש מה לשתות, וכשאני שואל אם נוכל להרים כוסית, היא עונה בחיוך: "עוד לא צהריים, בוא נמתין עוד כמה שעות, בכל זאת".
היא לבושה בסגנון הניטרלי שלה, שהפך כבר מזמן לסימן היכר: חולצת גולף שחורה, מעיל לבן וחגורה שחורה עבה במיוחד עם אבזם גדול. שיערה הגולש, שהאפיר, פזור על כתפיה.
היית מעודדת בתיכון?
"למען האמת, נבחנתי לקבוצת המעודדות ולא רצו אותי. ניסיתי אפילו להיות על תקן זאת שאוספת את הציוד, וגם זה לא צלח. להיות בקליקה כזאת זה אכזרי מאוד. לפחות בסרט הוליוודי אפשר לזייף את החינניות.
"אני כן יכולה להעיד שבניגוד לכל השחקניות בסרט, שהתברכו ברגליים מפוארות גם בגילן, לי יש זוג קיסמי שיניים, וזה מביך כשאני מבצעת תרגילי מעודדות בחצאית. אין זכר לשרירים, רק עצמות דקיקות, ואני בטוחה שזה נורא. אלה הרגעים שבהם אני מרגישה שאני מבוגרת מדי למקצוע הזה.
"בניגוד לשחקניות האחרות, קיבלתי זמן חזרות נוסף כדי לעבוד על הכוריאוגרפיה, כי הייתי איומה. אבל הכל טמון בגישה השובבה של המעודדות כשהן בפעולה, ואין דרך טובה יותר להתבגר מאשר בשובבות.
"אני מעריצה נשים בעלות תעוזה שמביאות אותה אל קדמת המסך, למשל ננסי פלוסי, יושבת ראש בית הנבחרים האמריקני. אני אוהבת את הנוכחות שלה כשהיא עומדת ומדברת מול כולם, בגישה המיוחדת שלה".
את מרגישה שהבאת גישה מיוחדת לתפקיד המעודדת המבוגרת?
"שמע, יש לי להביא רק את עצמי לכל תפקיד - אם לא זה, מה נשאר לי בעצם? לא הייתי מגדירה את עצמי שחקנית. אני מופיעה עם טקסטים, בין שעל במה ובין שמול מצלמה, אף שאין סיכוי שאעלה שוב על במה. שיחקתי בתיאטרון בתחילת דרכי המקצועית, ובזה סיימתי. אני לא רוצה לעמוד מול קהל ערב אחר ערב, אני לא רוצה קהל.
"אני ניזונה מהאינטימיות של סט צילומים וקומץ אנשים סביבי. שחקן הוא מי שבאמת מתעצב אל תוך התפקיד שהוא מגלם ונעלם בו בדרך מדויקת מאוד ומתודית. לי אין סט כלים של שחקן שאני מביאה לתפקיד, מה שלכאורה כל אחד צריך להתאבזר בו כדי לעשות את עבודתו נאמנה. אין לי את זה, אני חריגה".
• • •
היא נולדה בשם דיאן הול בינואר 1946 בלוס אנג'לס, הבכורה בארבעת ילדיהם של ג'ון, מהנדס ומתווך נדל"ן, ודורותי, צלמת חובבת ועקרת בית, שאף זכתה בתחרות יופי לעקרות בית.
החשיפה של אמה הציתה בה את המשיכה לבמה. מייד אחרי לימודי משחק בקולג' היא חצתה את ארה"ב כדי לשחק במנהטן. מאחר שהשם דיאן הול כבר היה תפוס על ידי שחקנית אחרת, היא נרשמה באיגוד שחקנים מקצועי בשם נעוריה של אמה, קיטון.
בגיל 22 כבר היתה חלק מהאנסמבל של המחזמר הנודע "שיער", ומאחר שהיתה אחת הבודדות שסירבו להתערטל בסוף המערכה הראשונה, הפסידה בונוס של 50 דולר. שנה לאחר מכן התגלתה על ידי וודי אלן, כשנבחרה לככב לצידו במחזה פרי עטו "שחק אותה, סם" (1969), שעובד בהמשך גם לסרט קולנוע בכיכובם של השניים. על הופעתה במחזה היתה קיטון מועמדת לפרס טוני, ואז גם קיבלה את התפקיד הקולנועי הראשון שלה בקומדיה "אוהבים וזרים אחרים".
הפריצה הקולנועית המשמעותית שלה הגיעה ב־1972, כשלוהקה לתפקיד קיי אדמס, חברתו של מייקל קורליאונה בגילומו של אל פאצ'ינו, בשובר הקופות של פרנסיס פורד קופולה "הסנדק". היא חזרה לתפקיד בשני סרטי ההמשך של הטרילוגיה, ואף ניהלה עם פאצ'ינו קשר רומנטי לסירוגין לאורך השנים.
במהלך שנות ה־70 ניהלה מערכת יחסים זוגית עם וודי אלן, והשותפות ביניהם באה לידי ביטוי גם על המסך. הם חתומים יחד על שמונה סרטים, לרבות "הרומן שלי עם אנני" (1977), שעליו זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר, ו"מנהטן" (1979).
ב־1978 עברה קיטון לזרועותיו של וורן בייטי, שליהק אותה לתפקיד הראשי לצידו בסרטו "אדומים" (1981). על תפקידה בסרט היתה מועמדת שוב לאוסקר, ואף קיבלה שכר של 2.5 מיליון דולר. סכומים זהים קיבלה גם על "פשעים שבלב" ועל "בייבי בום", שצילמה בשנות ה־80. באותה תקופה, אגב, חיזר אחרי קיטון השכן שלה, מפתח מחשבים אנונימי בשם סטיב ג'ובס, שאותו דחתה על הסף.
בשנות ה־90 עברה הקריירה שלה שינוי משמעותי, והיא החלה להופיע גם בקומדיות קלילות, בהן "אבי הכלה" (1991), לצידו של סטיב מרטין, ו"מועדון האקסיות" (1996) המצליח עם גולדי הון ובט מידלר. המועמדות האחרונה שלה לאוסקר היתה על תפקידה בקומדיה הרומנטית "באהבה אין חוקים" (2003), לצידו של ג'ק ניקולסון.
לפני שנתיים כיכבה קיטון בדרמה הרומנטית "המפסטד שלי", שבה גילמה אלמנה אמריקנית המסייעת לחסר בית להילחם בכרישי נדל"ן.
בשנה שעברה יצא סרטה האחרון, "מועדון הספר הטוב", שהביא את סיפורן של ארבע חברות שמתחילות לקרוא יחד את "50 גוונים של אפור" ושואבות ממנו השראה לחייהן הפרטיים. הסרט הופק בעלות של 10 מיליון דולר והכניס 90 מיליון - מה שהוכיח שגם כוכבות בגיל השלישי יכולות להביא קהל.
המקצוע ממלא אותך?
"זה לא לשחק, כמו שזה להמשיך לחיות, בזה אני מתמקדת. ואתה יודע מה? אין לי בעיה שלא אקבל עוד הצעות לתפקידים, שלא אופיע עודכשחקנית. זה בסדר מבחינתי. רק תנו לי לחיות".
"ממשיכה להאמין לו". עם וודי אלן // צילום: אי.אף.פי
קיטון נעדרה ממסיבות העיתונאים ל"מועדון הספר הטוב" אשתקד והסתפקה בהופעות טלוויזיוניות, כמו ב"מופע של אלן דג'נרס", שם ידעה מראש על מה תישאל. היא גם נמנעה מלהשמיע את דעתה בשעה שגל ה־MeToo היכה בהוליווד, ובעיקר בנוגע להאשמות נגד החבר הקרוב וודי אלן כי ניצל מינית את בתה המאומצת של זוגתו לשעבר, מיה פארו.
לפני כשנה החלה הוליווד לצנן את יחסה האוהד לאלן, לנוכח הקלון שדבק בו. קיטון, שקיבלה בשמו את פרס מפעל החיים בטקס גלובוס הזהב ב־2014, ניסתה בכל כוחה שלא להידרש לעניין. התגובה היחידה שלה לפרשה היתה בציוץ: "וודי אלן הוא חבר שלי, ואני ממשיכה להאמין לו".
אגב, אחת מהופעותיו הפומביות האחרונות של אלן היתה בטקס פרסי המכון האמריקני לקולנוע ביוני 2017, כשהגיש לקיטון פרס הוקרה על פועלה. בנאום התודה שלה היא אמרה: "קיבלתי הרבה מאוד הזדמנויות בקריירה בזכות וודי".
• • •
כשמלאו לה 50, החליטה קיטון לממש צד נוסף בחיים ולהפוך לאמא. היא אימצה בת בשם דקסטר, כיום בת 23, ובן בשם דיוק, כיום בן 18.
"אימהוּת לא היתה איזשהו דחף שלא יכולתי לעמוד בפניו, אלא יותר מחשבה שלא הרפתה ממני במשך זמן מה, אז קפצתי למים", סיפרה בעבר. "חייתי חיים בלתי צפויים בעקבות הקריירה שלי, ושמחתי להיות אמא אחרי שסיימתי עם שנות ה־40 לחיי.
"זה משהו שהיה חשוב לי לעשות באותה נקודה בזמן, ולא ידעתי כיצד עלי להיערך ברגע שזה יגיע. חשבתי שאני אמורה להיות בזוגיות נהדרת כדי שזה יקרה, אבל יציבות ומשמעות הן משהו שמעולם לא אפיין את המערכות הזוגיות שהייתי בהן. כל זה רק תרם לחוסר ההחלטיות.
"כשהייתי מאוהבת זה שאב את כל תשומת הלב שלי, היו שנים שבהן הייתי אנוכית לחלוטין. לכן אימהוּת מרגישה לי טוב יותר. את לא יושבת בצד ומרחמת על עצמך, אלא אחראית כעת לבני אדם אחרים".
גם היום היא רווקה ומתגוררת עם ילדיה בבוורלי הילס. הונה מוערך בכ־50 מיליון דולר. בזמן שמרבית סרטיה מופקים בסכומים צנועים, היא עצמה עשתה לא אחת רווח מקניית בתים וממכירתם בסכום גבוה לאחר שעברו שיפוץ. אחת מלקוחותיה המפורסמות היא מדונה, שב־2003 רכשה ממנה בית ששיפצה בלוס אנג'לס.
"חוויתי הרבה כישלונות בחיים, פעמים רבות שבהן לא קיבלתי מה שרציתי, אפילו שחזרתי וניסיתי שוב את מזלי", סיפרה בראיון ל"טלגרף" הבריטי. "לרדוף אחרי החלומות שלך יכול להיות מסוכן, כי הם עלולים לבגוד בך.
"בשלב זה בחיי אני משוועת רק למציאות. אני רוצה להיות צעירה בנפשי למען הילדים שלי, לראות אותם גדלים, להיות שם עבורם, אף שהזמן דוחק. אני מכנה את עצמי בגאווה 'רווקה זקנה', אף שהמונח הזה שטותי וטוען שאם לא נישאת - את כביכול פגומה. אני בטח לא יכולה לדמיין את עצמי מתחתנת עכשיו. אני יכולה לדמיין מישהו לצידי, אבל לחלוק את אותה מיטה? לא ולא".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו