הלהקה

יש אמנים ששותים חצי ארגז בירה או לוקחים סמים לפני שהם עולים לבמה. בשנה האחרונה החל אלי לולאי (51), סולן להקת רוקפור, לעשות מדיטציה לפני הופעות, כדי להתגבר על פחד הקהל שעדיין מפעם בו, גם אחרי שלושה עשורים על הבמות. 

"אחרי שניסיתי את כל הדברים, חקרתי כל מיני דרכים להתגבר על הפחד והייתי בכל מיני סדנאות, גיליתי שהבמאי המפורסם דיוויד לינץ' עושה מדיטציה כבר 30 שנה", הוא מספר. "אז לפני הופעות אני מחפש לעצמי פינה שקטה, מה שלא תמיד קל למצוא, ומתרכז שם במשך כרבע שעה של שקט. אם הם לא היו כאלה חסרי מנוחה, הייתי עושה גם איתם מדיטציה", הוא מוסיף על חבריו ללהקה.

למה אתה זקוק לזה?

"לפני הופעות אני עדיין עם דפיקות לב, שלא אספק את הסחורה, שאכשל, שזה לא יעבוד. קשה לי, כי זה לא מצב טבעי לעלות לבמה ולעמוד מול קבוצה גדולה של אנשים, לבדר אותם, להיות האדם שהם מצפים שתהיה, עם המינון של התנועות שהם מצפים שתעשה. 

"פעם פחדתי הרבה יותר. אני זוכר הופעות של רוקפור, שבהן ממש עליתי מבוהל והדקות הראשונות על הבמה הרגישו כמו נצח. היום הפחדים והשדים מרוסנים אצלי יותר. אני מצליח לאזן אותם. אני עדיין מנסה להרוג אותם, אבל לא תמיד זה הולך לי. גם לא צריך להיפטר מהם לגמרי, כי הם חלק מהיצירה. הקולות שיש לי בראש נותנים לי רעיונות. אני רק רוצה להתיידד איתם יותר".

מאיפה באים השדים והקולות בראש?

"מכל מיני אנשים, מורים וחברים שהכשילו אותי בילדות. לא הייתי ילד פופולרי, ואתה צובר לעצמך שריטות ובונה תקרת זכוכית, יוצר איזו חבילה שהולכת איתך כל החיים. לפני כל הופעה אני מנסה להוריד אותה מהגב. 

"זה כמו בסרט האנימציה 'הקול בראש', שבו כל אחת מהדמויות בראש מפעילה אצלך משהו. אני חושב שזה קיים אצל כל אחד שמתעסק בדברים שמקפיצים את האדרנלין במאה אחוזים, כמו מצב של עלייה לבמה".

אחר כך לולאי פונה לשאר חבריו ללהקה, שמאזינים לו ברוב קשב, ומתנצל: "סליחה שחפרתי". תוך כדי השיחה, באולפן ההקלטות של רוקפור בדרום תל אביב, הם נדהמים לגלות שבנו, עילאי לולאי (22), נמצא בטיול בסרי לנקה, לא הרחק מזירות הפיגועים הקשים שפקדו את מדינת האי לפני כשלושה שבועות. 

"הוא נסע לשם לגלוש, דאגנו לו מאוד, כי בהתחלה לא היה איתו קשר, לא היה אינטרנט, אבל בהמשך הוא הצליח לתקשר איתנו ואמר שהוא נמצא במקום בטוח, כשמסביבם תגבור של כוחות ביטחון. עכשיו הוא כבר בדרך להודו".

נוסף על לולאי, חברים ברוקפור הגיטריסט ברוך בן יצחק (51), הבסיסט מרק לזר (52), הקלידן יקי גני (39) והמתופף יוני טננבאום (41) - אחיו של מתופף הלהקה המקורי איסר טננבאום (51), שעזב ב־2016. 

רוקפור, שהוקמה בחולון (כיום חבריה תל־אביבים, למעט גני, שגר ברמת גן), פועלת ברצף מ־1988 והוציאה עד כה עשרה אלבומים (תשעה אולפן ואחד בהופעה). הלהקה התפרסמה בזכות להיטי רוק מצליחים דוגמת "שוב לא שקט", "הכעס", "כל כיוון", "מכונת הזמן", "האיש שראה הכל" ו"חור בלבנה". אלבומה "האיש שראה הכל" מ־1995 זכה ברבות השנים למעמד מיתולוגי, והוא נחשב לאחד מאלבומי הרוק המובחרים שיצאו בישראל.

"למזלנו, הקלאסיקות שלנו הן כאלה שמאפשרות לנו להופיע איתן עד היום בגאווה, בלי להרגיש פתטיים", מאבחן בן יצחק. ולולאי מוסיף: "אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו אם אנחנו עדיין רלוונטיים ולא נראים פתטיים. אין יום שאני לא שואל את עצמי למה אני עדיין עושה את זה, ועונה לעצמי שזה מספק אותי ושיש לי עוד מה להגיד. אני מרגיש שלא הספקנו הרבה, ושאנחנו צריכים להוציא עוד הרבה מוזיקה".

"תודה לאל שיש לנו כמה קלאסיקות שעדיין מושמעות, שדרכן אנשים יכולים להכיר אותנו". מימין: לזר, בן יצחק, לולאי וגני

קלאסיקה אחרת שלהם היא האלבום המצליח "בחזרה לשבלול", שאותו הוציאו ב־1996 כמחווה וכהצדעה לשלושת אלבומי הרוק האיקוניים ופורצי הדרך של אריק איינשטיין ז"ל מסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 - "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה" - שאותם יצר עם שלום חנוך ואחרים. רוקפור חידשה, בין השאר, את הקלאסיקות "אבשלום", "למה לי לקחת ללב", "קח לך אישה", "מה איתי", "מה שיותר עמוק יותר כחול" ו"אחינועם לא יודעת".

•  •  •

ב־16 במאי תופיע רוקפור באמפי זאפה שוני, במופע שיוקדש ל"בחזרה לשבלול", ובו יארחו את חיים רומנו ומיקי גבריאלוב מלהקת הצ'רצ'ילים, שניגנו באלבומים המקוריים של איינשטיין, וכן את ירמי קפלן, ג'נגו וקרני פוסטל, שהתארחו באלבום המחווה של רוקפור, לצד יעל קראוס. 

אם מישהו מחפש עילה כרונולוגית להעלאת המופע, הם מסבירים שהשנה יצוינו 80 שנה להולדתו של אריק איינשטיין, יובֵל עגול ליציאת "פוזי", ובקרוב ימלאו חמישה עשורים גם ל"שבלול" ול"פלסטלינה".

"מהאלבומים של איינשטיין לאלבום שלנו עברו 26 שנה, ומהאלבום שלנו ועד היום עברו כבר 23 שנה", מסביר בן יצחק. "לכן התחושה שלי היא שחלק מהשירים האלה, למשל 'אבשלום' ו'קח לך אישה', הם כבר שלנו". 

לולאי: "אנשים באמת חושבים ש'אבשלום' זה שיר של רוקפור. השירים של 'בחזרה לשבלול' הם חלק ממיטב הלהיטים שלנו".

גני: "אני חושב ש'אבשלום' ו'קח לך אישה' מושמעים ברדיו יותר בגרסאות של רוקפור מאשר בגרסאות המקור. אנשים גם מכירים אותם קודם בביצועים של רוקפור - ורק אחרי זה את המקור".

קיבלתם אי פעם תגובות מאריק איינשטיין או משלום חנוך למחווה שעשיתם להם?

לולאי: "בזמן אמת, כשהאלבום יצא, לא ניסינו לתקשר עם אריק, כדי שלא לבלבל לו את המוח".

בן יצחק: "אבל בחברת התקליטים אמרו לנו שהוא שמע ואהב מאוד. חיים רומנו שמע את 'אחינועם לא יודעת' בביצוע שלנו והתלהב מהצליל של הגיטרה שלי".

לולאי: "עצם זה שרומנו ומיקי גבריאלוב מסכימים להופיע איתנו עם השירים האלה, זה מספיק טוב מבחינתנו".

בן יצחק: "הזמנו גם את שלום חנוך להופיע איתנו, אבל זה לא הסתדר מבחינת תאריך או מבחינת כסף, אבל אלה כבר עניינים שבין המנהלים. זה לא בשליטתנו".

•  •  •

בעשור הראשון של האלפיים שינתה רוקפור כיוון, הוציאה ארבעה אלבומי רוק באנגלית והפכה ללהקת הופעות בינלאומית, שמסיירת בעיקר בארה"ב. 

"במשך חמש שנים היינו יוצאים לסיבובי הופעות של שלושה חודשים בכל פעם, 60-70 הופעות בכל סיבוב, נוסעים בוואן מעיר לעיר, ישנים במלונות ובמוטלים, אוכלים אוכל אמריקני של דרכים. אווירת כלא ומילואים, עד שאתה כבר לא זוכר איפה אתה נמצא", נזכר בן יצחק. "היינו חוזרים לארץ, ואחרי חודשיים שוב היה מגיע אימייל מאמריקה עם תאריכים, ושוב היינו מתארגנים לנסיעה".

התחושה באותם ימים היתה שהצלחתם שם מאוד. עד כמה זה היה נכון?

לולאי: "מילאנו מועדונים בניו יורק, וברוב הערים שהגענו אליהן חיכה לנו קהל".

בן יצחק: "במקומות כמו אינדיאנפוליס, אומהה ושיקגו, שחזרנו אליהם בפעם השנייה, המועדונים היו מלאים והקהל הכיר את השירים. הגיע עם אלבומים שנחתום עליהם. בספרד, בערים כמו מלאגה או ויגו, היה מפוצץ, אבל מנגד היו מקומות כמעט ריקים. זה היה תלוי הרבה ביחסי הציבור ובשיווק שעשה מקום ההופעות עצמו".

"באחת ההופעות שלנו, בעיר קולומבוס בארה"ב, לולאי קפץ על שולחן במהלך השיר האחרון - וחזר לבמה עם זכוכית תקועה בראש מכוס שהתנפצה על הרצפה ופיסה ממנה ניתזה אל פדחתו. 

"הוא המשיך לשיר כשהדם זולג לו מהראש, בלי שהרגיש, בגלל האדרנלין", נזכר לזר בתקרית המלחיצה. "בסוף השיר לקחתי אותו לשירותים ועקרתי לו את הזכוכית מהראש".

בסיבובי ההופעות שעשיתם באמריקה, נתקלתם בגילויים של אנטישמיות? של אנטי־ישראל?

בן יצחק: "לא. יש שם ערים קטנות שבכלל לא שמעו על ישראל. אנחנו שרים באנגלית, אז מבחינתם אנחנו סתם זרים, אולי מקסיקנים. מי שבטוח זיהו את הישראליות היו מעריצות מאיראן ומסוריה, ועוד אחד שנשוי לפלשתינית, שביקשו שנחתום להם על תקליטים בהופעות בניו יורק, בשיקגו ובקליבלנד".

לולאי (משמאל) ובן יצחק, בקליפ מתחילת הדרך. "אף פעם לא רצינו להיות מפורסמים"

הופעות מוטרפות, עם פוטנציאל לאסון בריאותי, היו להם גם בארץ. באחת, שנערכה לפני כמה שנים בקיבוץ בעמק חפר, טיפס לולאי בשיר האחרון על קורת גבס שעמדה בשולי הבמה. הקורה קרסה תחתיו והוא נפל ישירות על גבו של לזר, שבלם חלק מהנפילה - וממנו נשמט לרצפה. 

"נפלתי על הגב", נזכר לולאי. "הרגשתי כאב מטורף, ואחריו מין שקט מטורף, נכנסתי לאיזו בועה, לא שמעתי כלום, למרות שהם המשיכו לנגן. אחר כך ירדתי מהבמה וניסיתי להתאושש, אבל מכיוון שזה היה סוף ההופעה, הקיבוצניקים באו לתת לי צ'פחות על הגב הכואב, כדי להחמיא על המופע. במשך שבועיים אחר כך כאב לי לשבת על התחת".

בפולין הם הופיעו ב־2005 בקונצרט מיוחד לרגל 60 שנה לשחרור גטו לודז' לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. "חיברו אותנו למדריך מקומי, שהסביר שמתחת לאדמה שעליה אנחנו דורכים יש גופות", מספר בן יצחק. "הוא הכניס אותנו לבניינים עם ריח מלחיץ, אולי ריח שנשאר מאז. הוא ביקש לקחת אותנו גם לאושוויץ, אבל לא עמדנו בזה, היה לנו קשה מדי".

ביקור אחר בפולין כמעט עלה לבן יצחק בחייו. "טסתי ב־2008 עם חבר לקרקוב, למשחק של בית"ר ירושלים. בטעות נקלענו לפארק שבו אוהדים של שתי קבוצות מקרקוב נפגשים לקרבות סכינים, על אמת. היו שם כמה אנטישמים בקפוצ'ונים שחורים, שהתחילו לצעוק לנו 'ז'יד ז'יד' ולרדוף אחרינו עם סכינים ומקלות. אני לא יודע איך הם זיהו שאנחנו יהודים־ישראלים, אבל הם זיהו. ברחנו משם בריצה מטורפת, בלי לדעת לאן אנחנו רצים".

•  •  •

הדחיסות של מסעות ההופעות בחו"ל ובארץ הובילה לקראת סוף 2004 לנטישה מתוקשרת של הסולן לולאי לקראת סיום סיבוב בארה"ב, כשהוא משאיר את שלושת האחרים לבדם, יומיים לפני הופעה בפני אולם מלא בסן פרנסיסקו. השלושה קיימו את ההופעה בלעדיו, ממלאים במקומו את תפקידי השירה - שאותם נאלצו לשנן במהירות.

"פעלתי בחוסר אחריות כלפי החברים שלי, אבל הגעתי למצב שלא יכולתי יותר", מסביר היום לולאי. "היינו שלושה חודשים אחד בתוך הטירוף של השני, חוויה מאוד אינטנסיבית, והיו לי אז עדיין ילדים קטנים, שלא ראיתי אותם הרבה זמן והתגעגעתי אליהם. לא יכולתי יותר, התפרקתי לרסיסים. 

"הבנתי שאני לא יכול להביא את המשפחה איתי לנסיעות הארוכות האלה, גם אם נהפוך ללהקה מצליחה יותר. ואני לא היחיד בגישה הזאת. זה דבר שפירק הרבה להקות ומוזיקאים לאורך ההיסטוריה".

פצע הנטישה ההיא נשאר פעור בליבה של הלהקה במשך עשור. בראיונות שונים שהעניקו לתקשורת אף הידרדרו יחסי הצדדים עד להשמצות הדדיות. עכשיו, כשכולם נשואים והורים לילדים (ללולאי, לבן יצחק וללזר יש שניים, גני אב לארבעה), הם אומרים שהמשבר מאחוריהם. 

"הזמן ריפא את הפצע והשכיח את הסיבות לנטישה", אומר לולאי, שחזר להרכב ב־2014. "היום אנחנו יותר מפויסים ויותר קל לנו לעבוד יחד. להגיד שאנחנו כל הזמן שמחים לראות אחד את השני? יש ימים כאלה ויש כאלה".

בן יצחק: "במבט לאחור, גם אני במקום אלי הייתי נוטש בגלל הגעגועים לילדים. כשהיינו בליברפול, בחודש של הקלטות עם נינט טייב, התגעגעתי בטירוף לילדים שלי". 

לזר: "ילדים זה באמת גיים־צ'יינג'ר, זה משנה הכל".

מה גרם לכם להתחבר מחדש ולהתגבר על כל משקעי העבר?

לולאי: "יש איזה דבק שמחבר אותנו יחד, שגורם לנו ליצור יחד דברים ייחודיים שאנחנו לא יכולים ליצור לבד. אנחנו כמו 'היפים והאמיצים', אופרת סבון שלא נגמרת לעולם".

בן יצחק: "הטעם המוזיקלי שלנו מאוד דומה עד היום, ואנחנו נמצאים במעין שליחות לעשות יחד מוזיקה טובה".

גני: "אנחנו מחזיקים מעמד יחד כי אנחנו עדיין נשמעים טוב יחד".

בניגוד למוזיקה שלהם, שנתפסת כרצינית מאוד ולעיתים כבדת ראש, מאחורי הקלעים רוקפור היא חבורה מלאת הומור פנימי שלא מפסיקה לשעשע את עצמה בבדיחות ובחיקויים. "אנחנו הכי מצחיקים את עצמנו, אבל זה לא מגיע למוזיקה עצמה", מבהיר גני.

ההומור כן יוצא החוצה בפרומואים מצולמים להופעות, שאותם הם מצלמים בחובבנות ומעלים לדף הפייסבוק שלהם, עם כ־8,500 עוקבים. באחד מהם, למשל, הם מחקים את מאור כהן עם בובה בדמותו, לקראת אירוח שלו בהופעה שלהם שנערכה בפברואר. "הפרומואים האלה מצולמים בספונטניות, וכל מה שמצחיק בהם קורה במקרה, על המקום, בלי שאנחנו מתסרטים אותו", הם מבהירים. "דווקא כשאנחנו מתסרטים, זה לא יוצא מצחיק".

קטע מצחיק אחר הוא הפער בין הדימוי של רוקפור כלהקה של מוזיקאי־על לבין הידע התיאורטי הדל שלהם. לדבריהם, הם לא ממש יודעים לקרוא תווים, מכירים בעיקר את האקורדים הבסיסיים ומתקשרים ביניהם בשפת קוד ייחודית. 

"יש לנו, למשל, אקורד שנקרא 'רוי אורביסון על 4' ואקורד שנקרא 'פירוק של ג'נסיס', כל מיני המצאות כאלה", מסביר בן יצחק. הם צוחקים על מונחים מקצועיים כמו "מוקטן" ו"דמינישט" (מילים נרדפות לסוג מסוים של אקורדים; א"נ) - כי הם לא באמת בקיאים בהם, גם אחרי כל השנים. 

"לפעמים אין לנו מושג מה אנחנו עושים", אומר לולאי, ובן יצחק מוסיף: "ואז יוצאים לנו צלילים ואקורדים ביזאריים, שכאילו מנוגדים לכללי הנגינה הרגילים, אפילו בשירים מוכרים מאוד כמו 'כל כיוון'".

מי הקהל שלכם היום?

בן יצחק: "בני 30 פלוס ו־40 פלוס שגדלו איתנו, וגם צעירים שמגלים אותנו אחרי ששמעו פינק פלויד ולד זפלין. האלבום שלנו 'האיש שראה הכל' נשאר מספיק חזק בתודעה כדי למשוך אלינו קהל צעיר".

לדבריהם, הם לא מצליחים לחיות רק מהמוזיקה. לולאי מתעסק גם בהפקות מוזיקה אחרות, בקריינות, בדיבוב ובבימוי. בן יצחק מפיק ומקליט להקות, אמנים ופסקולים. לגני יש חברה לחדשנות, שמייעצת לחברות טכנולוגיה וסטארט־אפ.

לולאי: "יש תקופות עם יותר פרנסה במוזיקה ויש פחות. מבחינת הופעות, החלטנו בשנה־שנתיים האחרונות להופיע כמה שיותר, כל הזמן. יש לנו כארבע־חמש הופעות בחודש, ממקומות גדולים כמו הבארבי ועד מועדונים קטנים בפריפריה, והכל מלא, כולל הופעות לוועדי עובדים". 

גני: "יש גם הופעות קטנות ורחוקות, שאנחנו יודעים שלא נרוויח עליהן כמעט כסף, ועדיין אנחנו עושים אותן".

כששמעתם על זמרים שקיבלו כמעט 300 אלף שקלים להופעה אחת ביום העצמאות, מה זה עשה לכם? אתם הופעתם בעבר בימי עצמאות תמורת כמה עשרות אלפי שקלים להופעה.

לולאי: "ברור שהיינו שמחים לקבל כאלה סכומים, אבל במציאות זה בכלל לא קשור אלינו. זה קורה ביקום מקביל, שלא קשור למה שאנחנו עושים, ואף פעם גם לא ניסינו להשוות את עצמנו אליו. גם אין לנו איזו מטרת־על להגיע להופעה של רוקפור בקיסריה. זה יהיה נחמד לרגע, וזהו. אף פעם לא רצינו להיות מפורסמים, ולא עשינו דברים בשביל זה. אין לנו שאיפות גדולות. אולי עוד שתי קלאסיקות גדולות באמת שיסגרו לנו את הפנסיה".

בן יצחק: "הפרסום נועד כדי שנוכל להמשיך ליצור את המוזיקה שלנו. נוער שוליים הם חברים שלנו, והיינו רואים איך רודפים אחריהם בצרחות בימים של 'ציירי לך שפם' בסוף האייטיז. אני זוכר שהתפדחנו. כשהופענו בטלוויזיה יכולנו להגיד למשפחה שהנה, אנחנו בטלוויזיה. יש לי חבר שלא קשור למוזיקה, שבכל פעם שואל אותי, 'כשאתה קם בבוקר, מה אתה עושה?' אני רואה במוזיקה מקצוע וחושב איזה כיף שזה המקצוע שלי".

לולאי: "עד היום, יותר מ־30 שנה במקצוע, במשפחה שלי מנסים לרמוז לי שאולי אחפש לעצמי עבודה. יש אנשים ששואלים אותי למה אני לא כמו עומר אדם, ואני מסביר להם שאין שום קשר בין שני העולמות".

בן יצחק: "אומרים לי, 'אתה צריך להיט, להיט אחד כמו של עומר אדם, ואתה מסודר'".

מה דעתכם, באמת, על הדור הצעיר של האמנים בארץ?

בן יצחק: "נתתי כמה הרצאות במכללה למוזיקה BPM על סאונד והפקה. חלק מהצעירים שם, כל מה שעניין אותם זה איך הם עושים מהמוזיקה כסף, איך הם מתקדמים לחוזי הפצה. הם עוד לא כתבו שיר אחד, עוד לא הפיקו שיר, וכבר הם מתכננים איך הם יוצרים חבילה שיווקית, שכוללת גם את הקליפ והפרומושן, וכבר יש להם עורך דין שיטפל להם בכל החוזים. הייתי בהלם. עוד לא העמדתם מיקרופון באולפן, ואתם כבר חושבים על הכסף? זה לא עובד ככה ברמה העמוקה של הדברים. אפילו בריטני ספירס עובדת קשה".

וגם אתם עדיין מאמינים בדרך הקשה.

לולאי: "כלהקה מופיעה, המטרה שלנו היא להיות כל הזמן בכושר ולשמור על אינטראקציה עם הקהל. אנחנו מנסים לחנך אותו לקבל את השירים החדשים שלנו, ומתעקשים לבצע לפחות שניים כאלה בכל הופעה. מכניסים אותם בכוח".

•  •  •

האלבום החדש שלהם, ה־11 במספר, שעדיין אין לו שם, נמצא בשלב המיקסים וצפוי לצאת עד סוף השנה, שש שנים אחרי אלבומם האחרון באנגלית ("Too Many Organs") ועשר שנים מאז האלבום האחרון בעברית ("העולם המופלא"). יצאו מתוכו כבר שלושה סינגלים, "שכונה סגורה", "עיר לבנה, חיים באפור" ו"הכל דבש".

בניגוד למסרים המופשטים של אלבומי העבר, שלדבריהם נועדו להוציא את הקהל למסע ולסמן אווירה של תקופה, הפעם השירים ברורים יותר. "השיר 'עיר לבנה, חיים באפור' הוא נוסטלגי, אבל 'שכונה סגורה' הוא שיר מתריס על איך העשירים, האלפיון העליון, השתלטו על מקומות שפעם היו ציבוריים והפכו לפרטיים ואי אפשר להיכנס אליהם", מסביר לולאי.

ו"הכל דבש"?

"זה שיר על שליטים ונתינים, שיכולים לעשות הרבה יותר בשביל עצמם, אבל בוחרים לטמון את הראש בחול. השליטים מנצלים את זה כדי להישאר בשלטון, בין שאלה מלכים או ממשלות שלא מתחלפות. לדעתי, העם לא עושה מספיק בשביל עצמו. אם רוצים לעשות שינוי, צריך להתאמץ יותר. 

"מגיע יום הבחירות והעם לא מצביע, או מצביע לרגע, ואז הולך לחגוג בעל האש ובפיקניקים ומשאיר אחריו הרי אשפה. זה מסמל עבורי איך אנשים רואים את יום הבחירות, במקום לבחור משהו בשביל עצמם".

לולאי ובן יצחק על הבמה. "יש תקופות עם יותר פרנסה במוזיקה ויש פחות" // צילום: צילום: דוד פוקסי

הישראלים דווקא נחשבים למעורבים פוליטית.

לולאי: "באמת? אני מרגיש שחברתית אנשים לא עושים מספיק בשביל עצמם. המחאה החברתית ב־2011 נגמרה בהופעה של אייל גולן, ששר 'לקנות לך יהלום'. ניסו לעשות פה שינויים ולא הצליחו. 

"או, למשל, בחינוך. לא משנה מה הילדים לומדים בבית הספר הם משתעממים, עד שכדי שיהיה להם מעניין יותר, בסוף מכניסים אותם לבתי ספר אנתרופוסופיים".

בן יצחק: "הדבר האחרון שהייתי רוצה להיות זה ראש ממשלה. זה הדבר הכי גרוע בעולם. לפעמים כיף להיות הפועל, להיות ראש קטן".

השירים החדשים שלכם הושמעו ברדיו בתחנות השונות, אבל לא הפכו ללהיטים של ממש.

לולאי: "אני חושב שהרדיו איבד מכוחו, זה כבר לא מה שהיה פעם. אני עצמי, גם כשאני נוהג במכונית, כמעט לא שומע רדיו, כי בכל פעם שאני מנסה, אני לא מתחבר למה שמשדרים. אז אני מחפש לשמוע איזו מוזיקה שבא לי, ולדעתי אני מייצג חתך מסוים של קהל".

הטענה של אמנים ותיקים היא שהרדיו טוחן את השירים הישנים שלהם ולא נותן צ'אנס לחדשים.

בן יצחק: "תודה לאל שיש לנו כמה קלאסיקות שעדיין מושמעות, שדרכן אנשים יכולים להכיר אותנו. זאת הדלת להיכנס דרכה, כמו שאני בזמנו הכרתי את פינק פלויד ואת ג'נסיס מהלהיטים שלהם ברדיו. היה נחמד אם היו משמיעים את כל השירים החדשים, אבל לפחות יש לנו את הלהיטים מפעם. 

"אגב, בכל פעם שמשמיעים את 'חור בלבנה' ברדיו, אני נכנס ללחץ איך הם משמיעים את הדבר הזה. הוא לגמרי לא רדיו־פרנדלי".

את מילות השירים באלבום החדש כתב עבורם המפיק דני רכט (חלקם בשיתוף עם עדי גולד). רכט היה מי שהחתים אותם לפני 30 שנה על חוזה ניהול. כיום הוא חי בתאילנד, ומשם יוצר איתם ומנהל אמנותית את האלבום החדש. "דני הגיע לארץ, בא לחזרה אחת ומייד סידר לנו את הראש ואת השירים", מספר לזר. "הוא הצליח להסביר לנו מה הבעיות שיש לנו בשירים ולעזור לנו לפתור אותן".

מה עם להיטים חדשים?

לולאי: "יש לנו שניים־שלושה שירים באלבום הזה שהם להיטים, אבל אנחנו לא מרגישים שהם שלנו, של רוקפור, לא מתחברים לאופי של הלהקה".

בן יצחק: "אז אולי ניתן אותם ללהקה אחרת, שהם יוציאו אותם".

asafnevo444@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו