זו שעת ערב, ובאולם הגדול של ווסט פוינט, האקדמיה הצבאית העליונה של ארה"ב, יושבים 75 צוערים. מאחורי פודיום עם סמלה המפואר של המכללה המפורסמת עומד בנג'מין אנתוני, קולו רועד מהתרגשות. מאחוריו, במרחק שווה מהפודיום, דגלי ארה"ב וישראל.
"ב־1994, בממלכה הבריטית הגדולה, הנאורה והמפוארת, אני ושלושה מאחיי הלכנו ברגל מתחנת הרכבת לבית הספר היהודי שבו למדנו במנצ'סטר", הוא פונה לנוכחים באנגלית אוקספורדית. "אני הייתי בן 14. אחי הבוגר, ג'ונתן, היה בן 16, מייקל היה בן 13 ורפאל בן 11. חבשנו כיפות.
"לידנו צעדו שבעה גברים, שהתחילו לעקוב אחרינו. ואז, ברגע אחד, ללא שום הסבר, הם תקפו אותנו.
"נולדתי וגדלתי בבריטניה, במשפחה יהודית אורתודוקסית, עם שישה אחים ואחות. ב־2006 שירתּי ביחידה קרבית בצה"ל ולחמתי במלחמת לבנון השנייה. אני רוצה שתבינו למה הגעתי לישראל, למה שירתי אותה תוך סיכון חיי, למה הרגשתי שמדובר בזכות. הסיבה היתה התקיפה ההיא בבריטניה.
"התוקפים היכו את ג'ונתן בברוטליות, מכות רצח. לא אתאר לכם את כל המראות שראיתי שם. נער צעיר שאחיו מוכה ללא רחמים".
דממה משתררת באולם. עיניהם של הצוערים, כשליש מהם נשים צעירות במדים, נעוצות באנתוני, והזעזוע ניכר בהם. כל הנוכחים הם בוגרי קורס במשפטים, חלקם יעסקו במשפט צבאי בצבא ארה"ב. לא הרחק מהם יושבים מפקדיהם הקצינים.
"עיניו של אחי התגלגלו בחוריהן, והוא איבד את הכרתו. התוקפים בעטו בו, זרקו עליו אבנים שמצאו בצד הדרך. היה להם מבט של רצח בעיניים, ואני עמדתי שם המום ולא עשיתי דבר. המשכתי לעמוד ברגליים קפואות גם כשהורידו את ג'ונתן על ברכיו והטיחו את ראשו במדרכה.
"כשהבנתי שאם לא אעשה משהו, אחי ימות שם על השביל, רק כי הוא נער יהודי, התעשתּי והשלכתי לעברו את גופי הקטן, בניסיון להגן עליו מהמכות. הוכיתי גם אני.
"שני אחיי הנוספים רצו להזעיק עזרה והתדפקו על בתי השכנים - אבל ללא מענה. בסוף, המכים עזבו אותנו וברחו.
"סחבתי בשארית כוחותיי את ג'ונתן לפתח בית הספר שלנו, ששכן בסמוך. הוא היה מחוסר הכרה. כשאמא שלנו ראתה אותו לראשונה באותו הערב, היא לא זיהתה אותו. הילד היהודי שלה היה נפוח ממכות, עם פגיעות פנימיות קשות, שהובילו בהמשך לצורך בהשתלת כבד.
"עד היום ג'ונתן מתמודד עם השלכות רפואיות קשות בעקבות התקיפה האנטישמית. האירוע מלווה את משפחתי עד היום, בכל רגע ורגע, בכל היבט.
"וכך, בגיל 14 התחלתי ללמוד הגנה עצמית ופיתוח גוף. הבנתי, בחושי הנער שלי, שאני צריך להיות מוכן תמיד להגן על עצמי. מתוך אותה הבנה, אחרי שסיימתי תואר ראשון בהיסטוריה, בספרות ובפוליטיקה באנגליה, החלטתי לעלות לישראל ולשרת בצבאה, להגן לא רק על עצמי. לא לעמוד מנגד, כמו ברגעים שבהם עמדתי מול אחי המוכה, שנדמו כנצח.
"עם מזוודה אחת, ובלי לדעת עברית, הגעתי למדינת היהודים. כל משפחתי נשארה באנגליה. הבנתי את החיבור בין מה שעבר העם שלי בתקופת השואה לבין התקיפה שאני עברתי, והפנמתי את הצורך לחזק את קיומה של מדינת ישראל. הרגשתי שזו משימה שעלי לבצע.
"אני יכול לומר שהשירות בצה"ל היה עבורי זכות גדולה. לעמוד זקוף לצד דגל ישראל, להרגיש שייך, מגן ומוגן, היה עבורי תיקון לכל מה שסחבתי על ליבי מגיל 14".
אנתוני עוצר את שטף דיבורו ומישיר מבט לקהל: "אם מישהו מכם, פה באולם, חושב שהאנטישמיות היא סיפור ששייך לדפי ההיסטוריה של אירופה, הוא טועה. כל כך טועה. אני יכול לספר לכם שברגע זה, בממלכה הבריטית הגדולה, מנהיג האופוזיציה מוביל מדיניות אנטישמית גלויה.
"האנשים ששחררו את מי שהצליחו לשרוד את אימי השואה היו לבושים במדים שאתם לובשים עכשיו. חיילי ארה"ב, שחצו את העולם ונכנסו בשערי המחנות ושדות הקרב. הקשר הזה חוצה דורות עד היום".
המאזינים נותרים דרוכים, כשאנתוני מסכם: "הסיבה שאני פה לפניכם, ואיתי נמצא גם קצין ישראלי, היא לספר לכם את הסיפור שלנו. סיפורו של הצבא הישראלי, של החיילים שמשרתים בו; חיילים ומפקדים שמתמודדים עם מציאות בלתי אפשרית ועם דילמות קשות. צעירים שמשרתים שירות חובה, בלי ברירה. משימת חיי היא להשמיע את קולם של החיילים הישראלים, על כל המורכבות של מצבם. לא לייפות, לא להטיף, לספר את הסיפור".
• • •
הוא בן 39, לבוש בחליפה מחויטת, גבר כריזמטי ומלא להט, שיודע לנאום ולרתק את קהל שומעיו. ב־2007, בתום שירותו כמאגיסט בנח"ל, כשרשמי הקרבות של המלחמה עדיין ניכרים בו, חזר למשפחתו באנגליה וביקש ללמוד רפואה. אבל פנייה מקרית של חבר מאחת הקהילות היהודיות באנגליה, שביקש ממנו להרצות בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שינתה את מהלך חייו והפכה אותו לדובר רהוט ובלתי אמצעי בפני קהלים שלא מכירים את סיפורה של ישראל.
"החבר שלי ביקש שאבוא לספר את סיפורי כלוחם שחזר מהמלחמה. בהתחלה סירבתי, כי הכל עדיין היה טרי וכואב בזיכרון. אבל אז הוא פנה לאבא שלי, ואבא שלי שכנע אותי במשפט קצר: 'אם היה לך חשוב לעלות לישראל ולהגן על המדינה, תמשיך להגן עליה גם כאן, באמצעות הסיפור שלך. אנשים צריכים לדעת'. אז התייצבתי לטקס יום הזיכרון, עמדתי שם רועד מהתרגשות - וסיפרתי".
התגובות הנרגשות לעדות מכלי ראשון גרמו לו להבין שאסור לו להפסיק לספר. "מאותו יום קיבלתי על עצמי את המפגשים עם קהל - כל קהל - כמשימה".
היועץ המשפטי לשעבר של משטרת ישראל, עו"ד שאול גורדון, נואם מטעם העמותה. מימין: בנג'מין אנתוני ומייק פומפאו (לפני מינויו למזכיר המדינה)
היום עומד אנתוני בראש עמותת Our Soldiers Speak ("חיילינו מדברים"), שאותה הקים ב־2010 עם רוזיטה בן שר־פניני. רוזיטה מכהנת בהתנדבות כנשיאת העמותה.
בעמותה שלושה מקבלי משכורת. אנשי צבא פעילים באים לארה"ב להרצות בהתנדבות, ושהותם ממומנת על ידי העמותה. קצינים במילואים שבאים להרצאות מקבלים שכר מטעם העמותה. התקציב מגיע מתרומות ומקרנות.
העמותה, שמשרדיה ממוקמים במנהטן, מפעילה מערך מאורגן היטב לגיוס מרצים ישראלים, רובם קצינים בכירים, להרצאות באוניברסיטאות, בסנאט ובבית הנבחרים, בבתי כנסת, בכנסיות, במשרדי עורכי דין מובילים, ועוד ועוד - הכל במטרה לעורר שיח פתוח, מקצועי ונאור על המציאות המורכבת בישראל.
בכל שנה מקיימת העמותה שני אירועים גדולים: אירוע התרמה גדול למאות אנשים, המתבסס על נואם מרכזי (בכנס הקודם זה היה מייק פומפאו, אז ראש ה־CIA וכיום מזכיר המדינה). לאירוע הזה מגיעים גם קדטים וסטודנטים, שמסייעים לפעילות הפרו־ישראלית בתוך הקמפוסים; וכנס אביב במנהטן, המציג לקהילות היהודיות את פעילות העמותה בשנה החולפת.
בשנים האחרונות מארגנת העמותה ביקורי משלחות בפולין ובישראל, ועמלה על חשיפת דור העתיד של מנהיגות ארה"ב ואירופה לסוגיות הנוגעות לעם היהודי ולמדינת ישראל.
• • •
אנתוני מדבר מדם ליבו. פה ושם הוא מסמיק. את דבריו בווסט פוינט הוא מסיים, כיאה להרצאה מול צוערי צבא, בדיוק בשמונה הדקות שהוקצבו לו. אני מביטה בצוערים ורואה דמעות בעיניים של כמה מהם.
בתום דבריו מזמין אנתוני לבמה את אל"מ (מיל') אלי בר־און, סגן הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, שעסק לאורך שירותו בסוגיות של משפט בינלאומי וצבאי. בר־און מתלווה להרצאות למשך שבועיים, שבמהלכם הוא נפגש עם סטודנטים ומרצים בתחום המשפט.
לפניו התקיים מסע הרצאות של קצין רפואה ראשי, תא"ל טריף בדר, בן למשפחה דרוזית־ישראלית. בדר דיבר בבתי ספר לרפואה בוושינגטון, באוניברסיטת פרינסטון ובמשטרת ניו יורק, והתייחס לסוגיות דוגמת אתיקה רפואית, הטיפול הישראלי בפצועים הסורים, תפקיד הרופא בשדה הקרב, ועוד.
"יש לנו רשימת דוברים ארוכה ומכובדת", אומר אנתוני. "הם לא פוחדים להקשיב לצד האחר, תורמים להפריית הדיון גם במסגרות מאתגרות, ובעיקר עונים לשאלות קשות מהקהל".
הוא נולד בלידס שבאנגליה. "ההורים שלי ציונים, אבל לא היתה להם היכרות קרובה עם החיים בישראל. הם החליטו לשלוח אותי ואת שלושת האחים הגדולים שלי לבית ספר יהודי במנצ'סטר, מרחק שעתיים נסיעה מלידס. בכל בוקר היינו עולים לרכבת ביחד, צועדים חמש דקות מהתחנה לבית הספר, ובערב עושים את הדרך בחזרה.
"המכות שספגנו מהבריונים האנטישמיים היו עבורנו חוויה מכוננת לחיים. כל אחד מאיתנו ספג מהאירוע טראומה אחרת ובנה השקפת עולם שלמה משלו. אני הבנתי את הצורך לקום ולעשות".
הוא השקיע באימוני כושר ופיתוח הגוף, והחל להתעניין בשורשי האנטישמיות ובסיפורה של מדינת ישראל. ככל שהתבגר, כך גברה בו הנחישות לעלות לישראל ולהתגייס לצבא. אבל דווקא כשסיים את לימודי התיכון אושפז אחיו ג'ונתן לניתוח השתלת כבד, ואנתוני החליט להישאר לצד משפחתו ולהירשם ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת מנצ'סטר. במהלך לימודיו פרצה בישראל האינתיפאדה השנייה, והוא עקב באדיקות אחר הסיקור התקשורתי שלה בבריטניה - והתמלא בכעס.
"כסטודנט הייתי פעיל בגופים שעסקו במניעת אנטישמיות, וככל שחלף הזמן הבנתי שליהודים באירופה אין עתיד. שהאנטישמיות שוב הולכת ומתחזקת. היינו נפגשים, סטודנטים יהודים, עם ראשי קהילות יהודיות, ומדברים על המצב, מדברים על ישראל.
"הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה. לפעמים הייתי הולך בגאון עם הכיפה על הראש, לפעמים הייתי מוריד אותה. הרגשתי את הסכנה בלהיות מזוהה".
עם סיום לימודיו, בגיל 24, התארגן לעלייה לארץ. "ההורים שלי דאגו וניסו לשכנע אותי להישאר, אבל כשקלטו שזה לא יעזור, נתנו את ברכתם. הגעתי לירושלים עם מזוודה אחת וישנתי על ספה בדירה של חבר. אחר כך הכרתי עוד ספות רבות בדרך", הוא מחייך.
אלוף (מיל') נועם תיבון בהרצאה מטעם העמותה. אנתוני: "יש לנו רשימת דוברים ארוכה ומכובדת"
הוא פנה לצה"ל וביקש להתגייס ליחידה קרבית. כעבור שלושה חודשים, בנובמבר 2005, התגייס ונשלח לנח"ל. תחילה שירת בגדודים, ובהמשך בפלס"ר נח"ל.
"ביקשתי להיות מאגיסט, זה תפקיד שמתאים לגברים חסונים. רציתי להרגיש על גופי את כובד האחריות. מכיוון שלא דיברתי עברית, התקשיתי להבין את הפקודות והשיחות סביבי. בכל יום הייתי מסתובב עם פנקס קטן, רושם מילים ומושגים בעברית, שלא הבנתי. בערב הייתי שואל מה פירושם ומשנן לעצמי את המילים החדשות.
"אחרי שלושה חודשים בטירונות הבנתי הכל. אחרי עוד שלושה חודשים כבר דיברתי עברית צה"לית, עם הסלנג. המבטא הבריטי שלי נשאר עד היום. הוא תמיד מעורר אצל אנשים סקרנות וגורם לי להסביר את שורשיי".
ב־2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נשלחה היחידה שלו לעומק לבנון. "ראיתי חיילים נפצעים ונהרגים, ראיתי את אומץ הלב, את הפחד ואת החברות. ראיתי את המסירות של החובשים והרופאים הקרביים, והחלטתי שזה מה שארצה לעשות אם אחזור משם בחיים: להיות רופא, לחיות חיים שיש בהם ערך ונתינה. המלחמה השאירה עלי רושם חזק ומטלטל".
לקראת סוף המלחמה, כשיצא עם יחידתו להתארגנות בגבול הצפון, שלח אותו מפקד הפלוגה לתדרך כתב בריטי מה"טיימס". "בהתחלה סירבתי, כי הייתי מותש וידעתי שאתקל בגישה ביקורתית. לא חשבתי שזה התפקיד שלי, אבל המ"פ שלח אותי בפקודה.
"ישבתי עם הכתב, וכמו שתיארתי לי, נתקלתי בעיקר בחוסר ידע של הפרטים. היה חשוב לי להביא לו עדות של חייל מהשטח. מכיוון שאני דובר את השפה ומבין את התרבות הבריטית, ידעתי איך לספר את מה שחוויתי בקרבות".
בסוף 2006 חזר למנצ'סטר. כבעל תואר בהיסטוריה, בספרות ובממשל הוא ביקש להשלים שנת הכנה ללימודי רפואה. בשבתות הסתובב בין קהילות יהודיות בבתי כנסת, בהתנדבות, והרצה על המציאות הישראלית המורכבת.
עד שבאחד הימים קיבל מסר מחבר קהילה יהודית בלונדון, ששמע אותו באחת מהרצאותיו. "הוא אמר לי: 'בנג'מין, מה שאתה עושה באנגליה מעניין וחשוב, אבל כמעט אבוד. לך לקמפוסים בארה"ב, פגוש את הקהילות היהודיות שם, אני אקנה לך כרטיס טיסה ואתן לך 1,000 ליש"ט להתחלה. סע להשפיע במקום שעוד אפשר לשנות בו'.
"לרגע נבהלתי, אבל מייד התעשתי והסכמתי לנסוע לזמן קצר. הדחיפות לספר בערה בי. עזבתי הכל לכמה שבועות וטסתי לניו יורק. השנה היתה 2008, ובקהילות היהודיות בארה"ב כעסו עדיין על ממשלת ישראל בגלל תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, שלוש שנים קודם".
הוא נחת בניו יורק בלי כתובת ברורה ובלי היכרות קודמת. "פניתי למכרים של משפחתי, משפחת סטון, שאותם לא הכרתי מראש, והם נתנו לי ללון בביתם".
את הרצאתו הראשונה בארה"ב ערך בבית כנסת בניו ג'רזי. "הדוד שלי באנגליה הכיר את הרב שאול רובינזון, והרב הציע שאדבר בבית הכנסת בפני הקהילה שלו. סיכמנו על 30 דקות הרצאה בצאת השבת, אבל בגלל עניינים שונים בבית הכנסת נותרו לי רק שלוש דקות לדבר.
"אנשים כבר השתוקקו לחזור הביתה, וכשהתחלתי להרצות, רבים עזבו. לא היתה להם סבלנות להמשיך לשבת. זה היה כישלון גדול.
"הכסף שלי הלך ואזל, ושקלתי לחזור לאנגליה. התקשרתי לאבי ואמרתי לו שעשיתי טעות קשה, ואולי עדיף שלא שאבזבז את זמני בארה"ב. הוא שכנע אותי להישאר, לא רצה שתיוותר בי חוויית כישלון.
"באותה תקופה לא היה פשוט להשיג עיניים סבלניות בקהל למסרים שלי. במבט לאחור, לא ברור לי איך לא נשברתי. קן סטון, מהמשפחה שאצלה התגוררתי, עודד אותי שיום אחד זה יעבוד. הוא שידל את רב בית הכנסת שלו לתת לי הזדמנות לדבר בפני צעירי הקהילה, כמה שבועות אחרי הכישלון הראשון.
"אני זוכר שעמדתי שם רועד מהתרגשות ודיברתי מהלב, היתה לי תחושה פנימית עמוקה שהדברים חייבים להגיע לכמה שיותר אוזניים. הקהל הפעם היה מרותק. הצלחתי לחדור לליבם".
• • •
בחור בשם זיווי מנדלסון, שנכח במקרה בהרצאה ההיא, הציע לאנתוני להפיץ את סיפורו גם בקרב קהילות נוספות. "זה היה בול פגיעה, בדיוק מה שרציתי. הוא התחיל להפיץ את הפרטים שלי לבתי כנסת אורתודוקסיים בכל אמריקה. הקהילה היהודית בארה"ב מקושרת, ובתי הכנסת הם הרשת החברתית הכי יעילה - יותר מפייסבוק וכל רשת אחרת. סוף סוף זה התחיל לעבוד".
אנתוני התחיל להרצות בבתי הכנסת. רוב שומעיו ניזונו מאמצעי התקשורת, ומעולם לא פגשו חייל ישראלי ששירת בשדה הקרב. אנתוני עמד מולם והסביר להם מושגים שלא הכירו.
"ככל שחלף הזמן ונפגשתי עם יותר ויותר קהילות, התבהר לי שהחוסר בידע הוא עצום, ושכל מה שאעשה לא יספיק. הבנתי שאם אני רוצה להיות באמת משמעותי ולהשפיע, אני חייב להגיע לכמה שיותר קהלים. בבתי הכנסת יש המון סושיאל, היכרויות, החלפת דעות ויצירת שיתופי פעולה עסקיים, אבל רציתי להרחיב את עצמי למוקדי כוח נוספים.
"אחד הרבנים שפגשתי היה הרב של כמה קמפוסים באזור, והוא הכניס אותי לראשונה לתוך האוניברסיטאות בארה"ב".
רמ"ח הדין הבינלאומי בצה"ל, אל"מ ערן שמיר־בורר, מרצה לסטודנטים אמריקנים // צילום: לורן קאסלברי
בקמפוסים גילה אנתוני ביתר שאת את הבורות והדעות הקדומות, וגם את פירות החריש העמוק שביצעו שם גופים אנטישמיים ואנטי־ישראליים. הוא החליט לוותר באופן סופי על לימודי רפואה באנגליה ונשאר בארה"ב, כשהוא נודד ומרצה בהתנדבות, ולן בבתים של מזמיניו. בשלב מסוים החלה גם אחותו, לורן, לסייע לו בארגון ההרצאות.
"יום אחד התקשר אלי צעיר יהודי בשם שמחה הרינג, סוחר מכוניות, והציע לי מכונית משומשת על חשבונו. עד אז הייתי נוסע בתחבורה הציבורית, ומדי פעם שוכר רכב. במגרש מכוניות נידח בברונקס קיבלתי ממנו מפתחות לשברולט ישנה. החימום לא עבד, חגורות הבטיחות לא נסגרו, וברדיו לא היה אפשר להבחין בתחנות. קיבלתי גם מכשיר GPS, והייתי מאושר.
"אני זוכר שנכנסתי למכונית החבוטה ויצאתי לדרך. ברדיו התנגן 'Thunder Road' של ברוס ספרינגסטין. הקשבתי למילים של השיר וידעתי שאני בדרך הנכונה. זה היה רגע סמלי כל כך".
תקופות ארוכות הוא העביר בדרכים, ישן ואוכל במכונית ומתקלח במכוני כושר. באותה תקופה הקים את Our Soldiers Speak, בסיוע אחותו. "לא היה לי שום ידע מוקדם בניהול עמותות, לא הכרתי את עולם התרומות ולא ידעתי להכין תוכנית עסקית", הוא מחייך. "לאט לאט נחשפתי ליותר ויותר אנשים שעזרו לי".
• • •
שנה וחצי אחרי הקמת העמותה הוזמן אנתוני לארוחת ערב בביתם של בני זוג אמריקנים, יהודים ציונים, בירושלים. בארוחה, במרפסת שהשקיפה לחומות העיר העתיקה, השתתפו כמאה נשים יהודיות מדרום אפריקה ומארה"ב, שהיו בסיור הראשון בחייהן בישראל. לאנתוני הוקצו עשר דקות לתיאור הפעילות של העמותה שהקים.
בקרב המאזינות היו שתי אחיות מלונג איילנד, שגדלו בישראל והכירו אותה מילדות. אחת מהן, רוזיטה בן שר־פניני (56), שחיה בארה"ב כבר יותר מ־30 שנה, נשבתה בלהט של הצעיר הרהוט.
"ראיתי לפניי אדם כריזמטי ובעל נוכחות", היא אומרת, "הוא דיבר בהתלהבות על המתרחש בקמפוסים בארה"ב. עוד לא ידעו אז מה זה BDS, אבל כבר פעלו שם כמה ארגונים אנטישמיים חזקים.
"בנג'מין דיבר דקות ספורות, אבל הרגשתי שהמסר שלו חשוב מאין כמותו. ניגשתי אליו והצעתי שנקבע פגישה. לקחתי את כתובת הדואר האלקטרוני שלו, ובלי להתבייש נדנדתי לו".
רוזיטה נולדה למשפחה יהודית־ציונית אמידה בטהרן, וכשהיתה בת שנתיים עלתה משפחתה לישראל והתיישבה בבת ים. אמה התאהבה במדינה, אבל אביה התקשה להיקלט. כעבור שנים אחדות עזבו ההורים את הארץ והצטרפו לקהילה היהודית־פרסית האמידה בלונג איילנד.
רוזיטה נשארה בארץ, שירתה בצה"ל כחיילת, ואחרי שחרורה חזרה עם אחיה אל ההורים, "מתוך געגועים". מאז התחתנה פעמיים, ילדה שלוש בנות והפכה לאשת עסקים מצליחה ולמנכ"לית של חברת הטקסטיל של המשפחה בלונג איילנד. אבל ליבה תמיד משך אותה בחזרה אל החברים והזיכרונות שהותירה מאחור.
"המפגש עם אנתוני סיפק לי תחושה של חיבור חזק ואמיתי לארץ. הוא הזמין אותי לאירוע התרמת כספים בבית פרטי בניו יורק, שבו סיפר על ההתקפה האנטישמית שעברו הוא ואחיו באנגליה בצעירותם. כל הנוכחים היו בהלם, וגם אני.
"הייתי אמא לשלוש בנות וחייתי חיים נוחים וטובים. תמיד תרמתי לארגונים יהודיים, אבל אף פעם לא ראיתי בכך משימת חיים. בנג'מין סחף אותי אחריו. הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות מעתה והלאה.
"בהתחלה הוא לא חשב שנוכל לשתף פעולה. הוא התארח בבתים של אנשים, אכל מהיד לפה והסתובב עם שומר ראש, כמו נווד שבתיק שלו יש משימה. כשקלטתי עד כמה הוא לא מנוהל, החלטתי לעזוב כל מה שעשיתי ולהירתם למשימה. ראיתי את ההשפעה שיש לו על המאזינים שלו, והרגשתי שמדובר בציונות אמיתית".
רוזיטה החליטה להקצות לו משרד בחברת הטקסטיל שניהלה בניו יורק. הם בנו ביחד תוכנית לימודית על ההיסטוריה של העם היהודי והציעו אותה לבתי ספר ולאוניברסיטאות בארה"ב.
אנתוני: "באחת הפעמים פגשנו פרופסור למשפטים. הוא שאל: 'למה שלא תביאו לקמפוסים קצינים ישראלים בכירים, שידברו עם סטודנטים ואנשי סגל על משפט צבאי?' נזכרתי בחבר טוב בארץ שהיו לו קשרים בצבא, והוא קישר אותי ליחידת דובר צה"ל. כך יצאנו לדרך. עד אז הצבא היה שולח קצינים בכירים לחו"ל כדי להשיג תרומות, לא כדי להשפיע על דעת הקהל".
הקצין הראשון שהגיע לסבב הרצאות מטעם העמותה, ב־2012, היה האלוף (כיום מיל') נועם תיבון, אז מפקד הגיס הצפוני. "אנחנו זוכרים לתיבון עד היום את נכונותו להצטרף אלינו ולהירתם למשימה", אומר אנתוני. "זה היה תקדים: הצלחנו להכניס קצין בכיר לתוך הקמפוסים, לייצר שיח פורה ולקבל הקשבה. זה לא היה דבר של מה בכך".
אט אט הפכה העמותה של אנתוני לשם דבר באוניברסיטאות המובילות בארה"ב. עם הזמן הורחבה פעילותה גם לקנדה ולאירופה.
• • •
שעת בוקר של חורף בלונג איילנד. השלג יורד, ושמש שקרנית עומדת בשמיים. אנחנו יוצאים לכיוון אוניברסיטת קורנל, המשתייכת ל"ליגת הקיסוס" (שמונה האוניברסיטאות היוקרתיות והעשירות ביותר בארה"ב) בצפון מדינת ניו יורק. חמש שעות נסיעה בנוף מושלג, משם נגיע בערב לווסט פוינט היוקרתית.
רוזיטה בן שר־פניני, נשיאת העמותה // צילום: לורן קאסלברי
רוזיטה יושבת ליד ההגה של המיניוואן היוקרתי. לידה אנתוני, ומאחור אל"מ בר־און. בלילה הקודם סיימנו סיבוב של ימים אחדים בקמפוסים בדרום טקסס. באוניברסיטת SMU הנוצרית בדאלאס, פגשנו קהל תומך וסקרן. אנתוני הציג על מסך את מפת המזרח התיכון והפתיע את שומעיו כשאמר: "טקסס, בגודל שלה, היא 35 פעמים מדינת ישראל". העיניים בקהל נפקחו בתדהמה.
לקראת סוף ההרצאה הרים אחד הסטודנטים את ידו ואמר: "נולדתי בדאלאס, מעולם לא עזבתי את טקסס, ואף פעם לא עפו לי טילים מעל הראש. העימות במזרח התיכון הוא משהו שאין לי אפילו כלים לדמיין אותו".
• • •
בקורנל, אוניברסיטת מחקר יוקרתית וליברלית, זה כנראה ייראה אחרת. אל"מ בר־און ירצה כאן בפני סטודנטים למשפטים בתואר שני, והם צופים התנגדויות, אולי אפילו ניסיונות להפסיק את ההרצאה. אף אחד לא מופתע משיחת הטלפון שאנחנו מקבלים ממשטרת האוניברסיטה, שמבשרת ששוטרים חמושים ילוו אותנו לאולם החוג למשפטים.
"בכל מקום צריך להיערך בהתאם ולחדד את המסרים", מסביר אנתוני. "יש שלושה סוגי קהל שאיתם אנחנו מתמודדים: האחד - קהל אוהד מראש, שאפשר להעניק לו כלים להעברת המסרים הלאה; השני - קהל דומם, חסר ידע, שצריך להתאים לו מסרים היסטוריים ונתוני ידע כללי; והשלישי - קהל ביקורתי, ולעיתים עוין, שאליו צריך להגיע בניסיון לייצר שיח, לעורר מחשבה וביקורת, ולפעמים להשיב לו בשאלה על שאלה".
אנחנו מוכנסים לאוניברסיטה מדלת אחורית. רוזיטה פותחת את הדיון, מציגה את העמותה, מספרת על מיזם קרוב: סיור מאורגן לפולין ולישראל לכמה ימים בעקבות ההיסטוריה של העם היהודי ומדינתו. עשרות סטודנטים ואנשי סגל מ־15 מדינות אמורים להשתתף בסיור.
אחריה עולה אל"מ בר־און. הוא מציג דילמות משפטיות, מדבר על איום המנהרות בעזה ובצפון, על נוהל "הקש בגג" ועל סוגיות במשפט צבאי "שאינן פשוטות להכרעה". למשל, הוא מתאר מצב שבו ניצבים אזרחים חפים מפשע על גג של בית, שבו מסתתרת מפקדה של חמאס. צה"ל קורא לאזרחים להתפנות כדי שלא ייפגעו, חמאס מצווה עליהם להישאר כחוצץ.
ניכר שרבים מהתיאורים שלו חדשים לנוכחים. תיאור מנהרות חמאס, למשל, נשמע כמו תסריט של סרט מתח.
ההרצאה והדיון שבעקבותיה עוברים בשקט. בסיום ניגשים כמה סטודנטים להתעניין בסיור שעליו דיברה רוזיטה. סטודנטית מהודו מתעקשת להבין את עבודת התקשורת בארץ, וסטודנט מצרי ניגש לאל"מ בר־און ומנהל איתו שיחה אישית בערבית קולחת.
בר־און, שזהו סבב ההרצאות השלישי שלו עם העמותה, נחשב לדובר מקצועי, רהוט, ששולט בחומר ומנוסה מאוד. באנגלית שוטפת הוא מייצר דיאלוג איכותי. לאורך המסע הוא דיבר גם בהרווארד ובאוניברסיטאות משפיעות נוספות. מכאן ימשיך ללונדון בשליחות העמותה.
"אני מרגיש שאנחנו הסיירת של הדיון לגבי מדינת ישראל בקמפוסים המשפיעים", אומר אנתוני. "אנחנו חיים את השטח, יום־יום, עובדים בצורה אסטרטגית. אני לא מאמין בהגעה רק כשיש הפגנות אנטי־ישראליות או אירועים מתוכננים מראש. אני בעד חריש עמוק ויסודי.
"צריך לדבר אל דור העתיד של ארה"ב, מי שיעמדו בעוד עשור בעמדות המפתח של הפוליטיקה, הצבא והכלכלה באמריקה. אנחנו רוצים שכאשר הם יגיעו לשם, הם כבר יהיו איתנו, יבינו את חשיבות קיומה של מדינת ישראל. בינתיים, אנחנו צריכים אותם כסוכני החיברוּת שלנו בסביבה שבה הם חיים.
"התורה כולה היא לדעת לספר את הסיפור, לדבר. כך גם קראנו לעמותה שלנו. כשאתה מספר סיפור שמותיר חותם ומעורר מחשבה, אתה משיג השפעה. לכן אני בוחר בעצמי את המרצים שלנו. אנחנו צוות קטן ויעיל, לא מחפשים כיבודים, עובדים ימים ארוכים מחוץ לבית".
השוטרים מלווים אותנו לסיור קצר באוניברסיטה היפה. עוד שלוש שעות נהיגה על רקע ערים ציוריות מפרידות בינינו לבין מכללת ווסט פוינט.
20:30, בווסט פוינט המושלגת. אנתוני מסיים את דבריו ומעביר את רשות הדיבור לאל"מ בר־און. הצוערים האמריקנים מקשיבים בעניין, חלקם רושמים פרטים במחברות שעל ברכיהם.
פתאום כבה האור באולם ובבניין כולו. "זאת בטח מתקפת סייבר של חמאס", לוחש מישהו בציניות. ההרצאה ממשיכה בעלטה, רק אורות החירום פועלים באולם. החשמל לא יחזור עד לסיומה.
בלילה, בדרך חזרה למנהטן, אנתוני מספר שהחליט ללמוד בקיץ לתואר שני ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, כנראה בקיימברידג' שבאנגליה. זה לא ימנע ממנו להמשיך בפעילות מטעם העמותה. "את החלום שלי ללמוד רפואה אני כבר לא אממש", הוא מחייך. "לא בגילי. אבל אם ארפא אדם אחד מהשנאה העיוורת, עשיתי את שלי".
chaplinorian@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו